“שיר המעלות הנה ברכו את ה’ כל עבדי ה’ העומדים בבית ה’ בלילות. שאו ידכם קדש וברכו את ה’.יברכך ה’ מציון עשה שמים וארץ” (תהילים קלד)

מיוחד הוא מזמור קלד תהילים בהיותו סוגר את שירי המעלות. תוכנו מעלה בפני הקורא תמונה של המשורר, המסיים את שירת ההלל במשפט קצר ופשוט, שהמסר הנעלה שבו מודגש בחזרה כפולה “ברכו את ה'”.
מה עניינה של קריאה זו? במה זכתה להכלל בין שירי המעלות ואף להיות חותמת להם? להלן ננסה לדלות מתוך הביאורים הרבים, ולהאיר את המזמור תהילים ע”י הצגת שיטה רעיונית, תוך כדי הבחנה בין שיטות מקבילות, וביאור ביטויים ומילים במזמור.

שיר המעלות

כותרת זו התבארה במזמור תהילים קכ הפותח לשירת המעלות. וברש”י שם כתב: שיאמרו (אותם) הלויים אותו על טו מעלות היורדות מעזרת ישראל עד עזרת נשים ויש כאן טו מזמורים….
רד”ק ומצ”ד ביארו קצת שונה: “שיאמרו אותם הלויים בטו מעלות העולות מעזרת נשים לעזרת אנשים…”.
עפ”י שני הביאורים נאמר, כי אפשר שמזמור תהילים קלד נאמר על המדרגה התחתונה שלפני עזרת נשים, והקריאה הבוקעת ממנה בבח’י “ממעמקים קראתיך ה’… הללו את ה’ מן הארץ”. ואפשר שנאמר על המדרגה הגבוהה שלפני עזרת אנשים, בקריאה שהיא בבח’י “הללו את ה’ מן השמים הללוהו במרומים”. בין כך, נאמר המזמור תהילים בביהמ”ק, וכדברי רש”י בסיום מזמור תהילים קלג: “ועיקר שיר המעלות על בית המקדש נאמר”.

א. קריאה פשוטה במזמור תהילים מזכירה מיד את מראה הכוהנים והלויים המשמשים בעבודת ביהמ”ק.

א. התרגום יחס במפורש את מזמור התהילים לעבודה בביהמ”ק

וכתב כך: “שירא דאתאמר…כל עבדיא דה’ דקיימין על בית מטרת בית מקדשא דה’ ומשבחין בלילון” הוא מוסיף לבאר בדבריו, כי אותם “עבדי ה’ העומדים בבית ה’ בלילות”, הם אותם השומרים בביהמ”ק: “דקיימין על בית מטרת בית מקדשא דה'”. אמנם מצינו במס’ תמיד פ”א מ”א שגם הכוהנים וגם הלויים היו שומרים בבית המקדש בלילות, אולם מדברי התרגום נראה כי פס’ א’ מתייחס ללויים דוקא שהם גם “משבחין בלילון”, הם המשוררים בביהמ”ק, וכמו שנראה במזמור קלב: “כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו” ותרגם על “וחסידך ירננו” – “וליואי חסידיך ישבחון..”

ופס’ ב’ מתייחס יותר לכהנים, וכך בתרגום: “טכלו ידיכון קודשא כהניא על דוכן קודשא…” כאן יחס את הפסוק במפורש לכהנים שהם הנושאים ידיהם בקדושה. נשיאת ידכם זו היא הברכה שהם אומרים על הדוכן בהרמת ידים כלפי מעלה.

ב. הראב”ע מקשר בין מזמורינו למזמור תהילים הקודם – קלג, וכותב: “הנה כאשר תהיו כטל חרמון מבורכים הנה אתם חייבים לברך את ה’ “.

1. המילה “הנה” מופיעה במזמורי תהילים נוספים, גם בשירי המעלות (קכב, קכז). ושם התבארה בד”כ כהצגת עובדה, דימוי וכד’ המופיעים לאחר המילה “הנה”, כמו: “הנה נחלת ה’… הנה כעיני עבדים..”.לפי הראב”ע משמשת המילה גם לפניה וגם לאחריה, ובמזמורינו גם כהצגת דבר המופיע לפניה.

2. ההוראה “ברכו את ה'” איננה הצעה טובה כי אם פועל יוצא ומתחייב מהברכה שהכהנים זכו לה. כמו הראב”ע ביאר גם השל”ה וכתב: “הנה מקודם אמר שתתברכו מציון לכך מהראוי שתברכו גם אתם את ה'”. מזמורינו משלים למזמור תהילים הקודם בענין הברכה, לאמר שהברכה בין הקב”ה לכהנים היא הדדית, ומחייבת מן הראוי להודות עלהברכה.

3. הביטוי “כל עבדי ה'” מורה על הכהנים, וכפי שכתב: “… והוא מדבר לכהנים על כן”. מתוך קשר ההשלמה שביאר בין שני מזמורי תהילים הנ”ל, נאמר שברכת “שבת אחים גם יחד” באה לידי ביטוי במזמורינו בביטוי “כל עבדי ה'”, הכולל ומאחד את כל עבדי ה’ בביטוי אחד. ואולי יותר יתבאר במזמורינו, שאין הברכה “שבת אחים גם יחד” מתוך שנעים להימצא יחד, אלא “שבת אחים גם יחד” בדרגה של “עבדי ה'”. כל הנעימות של “שבת אחים גם יחד” הוא דווקא בהיותם “עומדים בבית ה'” לברך אותו בשמו.

4. הוראת “ברכו את ה'” חוזרת ונכפלת בשני הפסו’ א-ב. וכתב הראב”ע בהמשך פירושו: “וטעם בלילות. שתברכוהו גם בלילות על הטובות שעשה עמכם… שאו ידכם – ביום … וברכו – ביום. זה הוא ברכת הכהנים”.

נראה כי לפירושו שני הפסו’ א-ב מתייחסים לכוהנים, אלא שיש בין שני הפסו’ חלוקה של זמן: פס’ א’ מדבר על הלילה, ופס’ ב’ מדבר על היום, והכפילות של ההוראה “ברכו” מורה על שתי ברכות. הכוהנים חייבים לברך שתי ברכות:

הראשונה- ברכה פרטית “על הטובות שעשה עמכם” הקב”ה, וזכו הכהנים להיות “נחלת ה'” ו”כטל חרמון היורד על הררי ציון”. זו ברכה אישית המתחייבת בכל עת, הן ביום ו”גם בלילות”.

השניה- ברכה כללית “זה הוא ברכת כהנים”. הכהנים נושאים ברכה לה’ דרך עם ישראל שאף הם “נחלת ה'”. הברכה נועדה להשרות את ברכת ה’ על עמו ישראל והכהנים בכללם, והיא נאמרת דווקא ביום, שאז נפגשים הכהנים עם העם בביהמ”ק. נראה כי הברכה הכפולה במזמור תהילים, מבטאת גם את מעמדם של הכהנים שהם נתונים בין ישראל לקב”ה. הם משרתי ה’ וגם משרתי העם. הם זוכים אמנם לברכה פרטית, אבל הוצאתם לה’ על הברכה חייבת להיות, בנוסף למישור הפרטי, גם במישור הכללי שבברכת העם. הם “נחלת ה'” מכוח בחירת ה’, אולם הם שואבים את כוחם מאת העם דווקא. כשם שהעם הצטווה “וקדשתו” לכהן, הצטוו הכהנים “כה תברכו את בני ישראל”. הקשר בין הכהנים לקב”ה חייב לעבור דרך ישראל, וכל מעלת קדושתם הוא בדרך זו. אולי גם ברכת הכהנים עצמם תלויה בברכתם לעם, ומכוח הברכה לעם ישראל הם שואבים וזוכים לברכתם.

5.”יברכך ה’ מציון” לפי הראב”ע נראה שאין זו ברכה נוספת במזמור, כי אם חזרה על הברכה שנאמרה במזמור תהילים הקודם- קלג : “כטל חרמון היורד על הררי ציון כי שם ציוה ה’ את הברכה חיים עד העולם”. הברכה היא דווקא “מציון”. ציון היא מקום בחירתו של הקב”ה, ושכינתו שורה בתוכה, כמוזכר לעיל במזמור קלב: “כי בחר ה’ בציון אוה למושב לו”. שם בציון מקור ברכתו של הקב”ה, ומתוכה היא מושפעת לכלל ישראל ולעולם כולו: “כי שם ציוה ה’ את הברכה”, וכמו שפירש בעל מצודות דוד: “כי משם נשפעים כל הברכות והטובות כי הוא מקום השראת השכינה”.

6. “… עושה שמים וארץ”.
ביטוי זה משמש כתואר לקב”ה, כפי שבעל המצ”ד מסכם בפס’ וכתב: “יברכך ה’ עושה שמים וארץ מציון”. כך גם נראה בביטוי דומה המופיע במזמור תהילים קכד: “עזרינו בשם ה’ (שהוא) עושה שמים וארץ”. עפ”י הקבלת הראב”ע למזמור הקודם, נראה ביאור נוסף בהקבלה הבאה: “עושה שמים וארץ – חיים עד העולם”. לאמר, כשם שהשמים והארץ שנבראו ע”י ה’ קיימים לעולם,

ג. “מצודות דוד” מבאר גם הוא את המזמור ביחס לכוהנים.

1. אולם לפי פירושו, פסוק ג’ עומד כברכה בפני עצמה, שהוא שכר על ההוראה “ברכו את ה'” שבפסוק א-ב. הקשר בין פסו’ א-ב לפס’ ג’ הוא קשר של תנאי, וכלשונו: “מציון – “כל אם תברכו את ה’ אזי גם הוא יברך אתכם מציון…”

2. “שאו ידכם קודש”. ובפירושו כתב: “הרימו ידיכם לה’ בקדושה לברך אותו, כי כן דרך המברכים להרים ידיהם למעלה”. משמע, פס’ ב’ איננו הוראה לברכה נוספת. הפס’ חוזר על הברכה שבפס’ א’ בהדגשת הצורך להרים את ידיהם בקדושה כדי לברך את ה’. פעולה זו של הרמת הידיים איננה מיוחדת דווקא לברכת ה’ זו, כי אם “דרך המברכים להרים ידיהם למעלה”.

ד. ב”ילקוט המכירי”

ע”ת הביא תוספתא סוכה פ”ד כתוב: “אמר רבי יהודה: כל מי שלא ראה דיפלסטון של אלכסנדריה לא ראה כבוד גדול לישראל…ולויים… בכל כלי שיר בלא מספר מה הוא אומר: “הנה ברכו את ה’ כל עבדי ה'”. יש מהן אומר: “שאו ידיכם קודש”… כשהיו נפטרים זה מזה היו אומרים זה לזה: “יברכך ה’ מציון …” “וראה בנים…”.
1. קטע זה מתאר טכס נפלא שקיימו היהודים היושבים באלכסנדריה, ובו היו המוני יהודים מתאספים דיפלסטון ולויים מנגנים בכל מיני כלי שיר… כשהיו נפגשים זה עם זה, יש שהיו מברכים בלשון פס’ א’: “ברכו את ה’ כל עבדי ה’…”, ויש שברכו בלשון שבפס’ ב: “שאו ידיכם קודש”. לפי זה יתבאר מזמורינו כשפס’ א’ ופס’ ב’ עומדים כל אחד לעצמו כברכה שהיא קריאה לברך את ה’. ופס’ ג’ משמש אף היא לשון ברכה, וכפי שנהגו באותו הטכס להיפטר זה מזה בברכת שלום: “יברכך ה’ מציון”.

אמנם במקור מתייחסים לפס’ ה’ במזמור תהילים קכח לעיל, אולם מטבע הלשון שווה במזמורינו, ומבטאת את הכמיהה של תושבי אלכסנדריה לבניו ציון וירושלים, וכל שבקשו היה להיות זוכים להתברך “מציון”.

2. בדומה לטכס הנ”ל מבאר שלמה זלמן -פינס בפירושו לתהילים את מזמורינו.הוא וראה בו ביטוי לטכס לילי שגרתי בביהמ”ק, בן הממונה פונה בקריאה אל יראי ה’ לקום לתפילה. הקריאה “ברכו את ה'” היא קריאה לתפילה, ונראה שעיקר תפילתם היה לברך ולהלל לה’ ולא בבקשת צרכים. קריאה זו של הממונה כוללת את שני הפסו’ א-ב, תוך הדגשה בפס’ ב’ לדרך של תפילה “שהיא במועל ידים”. פס’ ג’ הוא תשובת היראים לממונה, והיו עונים לו בברכה: “יברכך ה’ מציון…”. פסו א-ב מקבילים לפס’ ג’ בהצגת קריאה של הממונה ומענה-ברכה של הכהנים. כך נבין גם את שינוי הלשון, המופיע בפסו’ א-ב בלשון רבים “ברכו” – ומופנה ליראי ה’ הכהנים, ובפס’ ג’ בלשון יחיד- ומופנה לא הממונה.

ה. המאירי רואה גם במזמורינו ביטוי לטכס שהתנהל בבית המקדש.

אלא שלפי דבריו התקיים הטכס “כשהיו במעלה הגבוהה ונכנסו לעזרה”.

1. בפירושו נראה, כי הממונה היה פונה אל הישנים בביהמ”ק בשלוש קריאות, כשכל פסוק במזמורינו מבטא קריאה בפני עצמה. שלוש הקריאות הן:

א. לעוררם משנתם- “היו מעוררים ואומרים הנה עתה הגיעה השעה שתברכו את ה'” ….”בלילות – קמים ממיטתם בלילות לעמוד בבית ה’ להתפלל”. בלשונו תתבאר המילה “הנה” כהצגת זמן המחייב פעולה ראויה: “עתה הגיעה השעה שתברכו…”.ברכו את ה’ חלק א

ב. לתפילה ראויה – “ושאו ידיכם בתפילה באומרו “בנושאי ידי אל דביר קודשך וכן שטחתי אליך כפי” מהראיות שהביא מתבאר הפס’ כך: “שאו ידיכם” כדרך של תפילה: “שטחתי אליך כפי”, וכן “בנושאי ידי אל…”. “קודש” הוא ביטוי למקום שאליו הם מכוונים את ידיהם: “אל דביר קודשך”. בהמשך דבריו הוסיף וביאר את המילה “קודש” גם כביטוי למקום התפילה: “שתשאו ידיכם במקום קדוש”, וגם כהדגשה להתעוררות של המתפלל שתהיה “בקודש ופירוש בקדושה ובטהרה ובכונה מעולה”.

ג. לברכת העם- “ואמר דרך כלל לעם יברכך ה'” או לברכת המלך- “רמז שיברכו את המלך ויאמרו לו יברכך ה’ מציון”

2. “ברכת העם” – אפשר שכונת המאירי שהממונה היה אומר “דרך כלל לעם יברכך ה'”, או המשורר עצמו ביקש לחתום בסיום טוב, “ואמר דרך כלל לעם יברכך ה'”,

בכל אופן, יש בכך מעין קריאה המדגישה את החשיבות לברך את העם. הבלוי “יברכך ה'” בלשון יחיד כולל את כל ישראל כעם, “כגוי אחד בארץ”, ורמז יש בו לברכת הכוהנים הנאמרת באותה לשון: “יברכך ה’ וישמרך”. ברכו את ה’ חלק א

3. “ברכת המלך”- גם כאן אפשר שהכוונה לממונה, ויותר נראה שהפירוש מתייחס למשורר בעצמו, הרומז לכהנים או באופן כללי “שיברכו את המלך ויאמרו לו יברכך ה’ מציון”.
אפשר שהמשורר התכוון לעצמו, שאף הוא היה מלך, וביקש לחתום את שירת ההלל בבקשה לברכו. שירת המעלות כוללת מחד את “אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי”, ומאידך “שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך”. השילוב של שמחה ועצב בתוך הרעיונות הנעלים המבוטאים בשירת המעלות, פיעמו בלב המשורר ברגשות גדולים, ומתוך כך הוא מבקש שיברכו אותו ויאמרו לו: יברכך ה’ מציון.

ועוד, כפי שניתן לראות בכל מזמורי תהילים, נראה כי דוד לא מתכון לדמותו האישית. תפקידו כמלך מביא אותו לראות את דמות המלך במישור הכללי של כל עם ישראל. גם בבקשתו זו הוא מבקש לרמוז כי ברכת המלך כמוה כברכת הממלכה כולה, ושלום המלך הוא גם תפילה לשלומם של כל ישראל.

4. מה מצא דוד לשורר על מקדש וכהנים שעדין לא קיימים? הביטוי “כל עבדי ה’ העומדים בבית ה’ בלילות” רומז לדוד עצמו. גם הוא נמנה על משכימי קום, העומדים בלילות לברך את ה’, וכפי שהעיד על עצמו במזמור קיט: “חצות לילה אקום להודות לך…”. אבל הרמז הברור לכהנים העובדים בביהמ”ק מגלה לנו דבר האופיני לדוד: הוא התאוה לזכות ולבנות בית לה’. חזון זה מילא את כל רצונותיו והוא מרבה לשורר על ביהמ”ק, על הכהנים ועבודתם. שירתו זו מבטאת תפילה ובקשה מה’ לבנות את בית המקדש, ואם לא הוא עצמו לפחות שלמה בנו. יש בכך גם נחמה וביטוי לעבודת ה’ אצל דוד. השירה החזונית על ביהמ”ק, הממלאת את כל מאויו מהוה עבורו מקור נחמה.
5. הברכה אל המלך היא “מציון”. שם מקום השכינה מקור הברכה האלוקית. שם דוד מבקש: “שבתי בבית ה’ כל ימי חיי לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו… זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה”. מציון שורה הברכה על המלך והממלכה. ומשם תתקיים ההבטחה להמשך המלכות שהבטיח הקב”ה לדוד: “שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי. אויביו אלביש בושת ועליו יציץ נזרו”. ברכו את ה’ חלק א