הללויה – ברכו את ה חלק ג

א. הספורנו מבאר את מזמורינו בעיקר כקריאה אל התלמידי חכמים שבישראל, אולם הרעיון קשור גם לכלל ישראל.

1. בהקדמותו לשירי המעלות בספר תהילים כתב הספורנו: “הנה כל שירי המעלות הם שירים שיאמרו בקיבוץ גלויות ובימות המשיח… וישיר כל אחד מהם להלל ולהודות לשם ה’ ולהתפלל על עצמו ועל זולתו”. משמע, שירי המעלות מתייחסים לכלל ישראל בזמן הגאולה. הביטוי “שיר המעלות” יתבאר לפי דבריו, כשיר שיש לו מעלה מיוחדת מעצם היותו קשור ברעיון הגאולה. ביטוי לשוני דומה מצאנו בעזרא ז-ט: “יסוד המעלה מבבל”, המדבר על עלייתם של ישראל מבבל לא”י. הגאולה, אין בה מעלה אחת כי אם “מעלות”, סדר של פעולות ההולכות ונשלמות במעלות של הגאולה השלימה.

2. בפירוש למזמור תהילים שלנו, נראה כי הוא קושר את שני הפסו’ א-ב, ומחלק בתוכם שתי פניות: האחת לכלל ישראל והשניה את הת”ח שבישראל. גם את הסדר הכתוב בפסו’ משנה הספורנו וכותב אותו כך: “הנה כל עבדי ה’ ברכו את ה’, העומדים בבית ה’ בלילות – שאו ידיכם קודש…”.

(1) “כל עבדי ה'” – הוא מבאר: “הנה אתם עתה עבדי ה’ ולא עבדי האומות”. יש כאן הדגשה לקשר בין ישראל לקב”ה שהם דווקא עבדי ה’, כמו שאמר הכתוב מפורש בויקרא כה-נו: “כי לו בני ישראל עבדים עבדי ה’…”. המילה “כל” בפסוק מסייעת לפירושו, בהיותה יוצרת מובן כללי, המתייחס לכלל ישראל. “ברכו את ה'” – בפירושו, ברכה זו היא לשון הודיה “על שהוציא אתכם משעבוד לגלויות”, וכפי שכתב במקדמתו הנ”ל 1: “…וישיר כל אחד מהם להלל ולהודות לשם ה’…”. בדבריו הוא מדגיש ש: “הנה אתם עתה עבדי ה’…”. עם ישראל זכה למעמדו כ”עבדי ה'” מעת שהוציאם הקב”ה ממצרים. אולם לאחר שגלו בעוונם, התרופפה מעלתם והם השתעבדו לאומות ונעשו יותר “עבדי האומות”. וכשהם זוכים “עתה” להיגאל, חוזרת עטרה ליושנה בדרגתם כ”עבדי ה'”.

(2) “העומדים בבית ה’…”- הוא מבאר: אתם תופשי התורה העומדים בביהמ”ק גם בלילות לעסוק בתורה”. יש כאן פניה מיוחדת של המשורר אל הת”ח שבישראל. חכמי ישראל הם הנקראים “עומדים בבית ה'” מתוך שהם עומדים על משמרת התורה בכל מקום ובכל זמן, הם “תופשי התורה”. מדבריו אילו נבאר: “בית ה'” – “ביהמ”ק”, היינו בתי כנסיות הנקראים “מקדש מעט”. אל הת”ח מפנה המשורר קריאה הראויה למעמדם: “שאו ידכם קדש – בתפילה אל מקום המקדש”, והפס’ כאילו נאמר: “שאו ידכם לקודש”. מדברי הקדמתו לשירי המעלות נראה כי גם ההודיה וגם התפילה כוללים את כל ישראל, וכלשונו שם: “וישיר כל אחד מהם להלל ולהודות לה’ ולהתפלל על עצמו ועל זולתו…”. אולם במזמורינו, רואה הספורנו הדגשה מיוחדת לת”ח שבישראל. הם, הת”ח דווקא צריכים להתפלל על הגאולה ועל כלל ישראל מתוך שהם חפצים בשלמות הגאולה.

(3) “יברכך ה’ מציון”. בהמשך פירושו כתב הספורנו: “…כמו כן ואמרו ‘יברכך ה’ מציון’, בהגלות משיחו שם”. גם ברכה זו מתייחסת לת”ח, שיברכו את כלל ישראל במטבע ברכה זו. בעוד שהמשורר פונה אל העם בקריאה אחת: “ברכו את ה'”, אל הת”ח הוא פונה בשלוש קריאות: – שאו ידכם קדש-בתפילה.
– וברכו את ה’-בהודיה “על שהטיב”.
– יברכך ה’ מציון- בברכה לעם ישראל. בברכה זו מודגש כי הוא “מציון”, כיון שמקום “הגלות משיחו שם”. שם התגלות הגואל כמו שכתב במזמור קלב –יז: “שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי”.

(4) “עושה שמים וארץ”. לפירוש הספורנו, אין ביטוי זה משמש כתואר ה’ בעבר, בזמן קריאת שמים וארץ, כי אם תואר ה’ בעתיד בזמן הגאולה. וכך פירש: “עושה שמים וארץ-בהראותו כבוד מלכותו לפקוד על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה באדמה”. בעת הגאולה יפקוד הקב”ה את כל באי עולם בדין, ואפילו את צבא השמים ב”שמים” כמו את מלכי האדמה ב”ארץ”. עם הכל יעשה ה’ דין וחשבון. וכשנזכה לגאולה, הרי הוא תקיף עולם ועולמים, וכאילו הקב”ה “עושה שמים וארץ” חדשים, כמו שנאמר בישעיה סה –יז: “כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה…”.

(5) בסוף פירושו למזמור כתב הספורנו כך: “הזהיר המשורר את תופשי התורה בדור קבוץ גלויות ללמד דעת את העם ולהכינם לימות המשיח בתורה ובמעשים טובים…”.
לכאורה, לא ראינו בפירושו במזמור תהילים , קריאה לת”ח “ללמד דעת את העם ולהכינם…” ? ואולי זו כוונות כשמוקד שלוש פניות במזמור תהילים אל הת”ח, שהם צריכים להתפלל, להודות ולברך את העם בברכת הגאולה. בברכה אל העם הם מדגישים כי הוא “מציון”, כי שם התגלות משיחו ופועל הגאולה. ע”י ברכה זו היא רומז שהת”ח צריכים ללמד את העם את רעיון הגאולה “ולהכינם לימות המשיח”. ונראה כי ברכה זו עיקר בין שלוש הפניות, קרוב למה שנאמר בעזרא ז-י: “כי עזרא הכין את לבבו לדרוש את תורת ה’ ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט”. ואין תפילתם של הת”ח והוצאתם לה’ מתקיימים, אלא אם הם מברכים את כלל ישראל בברכת הגאולה השלימה.

ב. החיד”א בפירושו “יוסף תהילות”, וכמוהו גם השל”ה בפי’ ע”ת, חולקים על הספורנו בביאור הבטוי “כל עבדי ה'”, ומייחסים את כוונתו לכלל ישראל.

1. החיד”א כתב כך: “כל עבדי ה’- כלומר בין ת”ח בין המון העם. כי הת”ח עיקרם הוא התורה, וההמון עיקרם שירות ותשבחות… ודלא כהרב יעבץ שכתב שקימת חצות היא דווקא לת”ח… ומשום הכי אמר “כל עבדי” למיניהם ולסוגיהם “העומדים בבית ה’ בלילות”. נציין כי דבריו כיונו לפירוש הספורנו שהוסיפו בעלי הדפוס לפירושו של הרב יעבץ, וכפי שהעירו שם, החיד”א רואה בפס’ א’ ביטוי אחד כולל: “כל עבדי ה'”, בהדגשת המילה “כל” המורה על כלליות הענין: “בין ת”ח בין המון העם… למיניהם ולסוגיהם…”. המשך הפס’: “העומדים בבית ה'” איננו ביטוי העומד בפני עצמו, כי אם משמש כתיאור ל”כל עבדי ה'”, לאמר שכל ישראל הם “עבדי ה'” , מתוך שכולם ככולם “למיניהם ולסוגיהם” קמים בלילות להידבק בבורא, “הת”ח עיקרם הוא התורה וההמון עיקרם שירות ותשבחות” אף חז”ל לא הדגישו את הת”ח דווקא כאותם הקמים בלילה, אלא דברו על כל אדם העוסק בלימוד בלילה, וכמו שמובא בזוהר פר’ לך לך דף ע”ב: “אשרי חלקו של (-כל אדם) הקם אחרי חצות לילה לעסוק בתורה שכן באותה שעה הקב”ה וכל הצדיקים שבגן עדן מצייתים לקולו שנאמר היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני”.

2. החיד”א מוסיף ועומד על ההבדל הלשוני בפועל ב.ר.ך, המופיע בפסו’ בלשון רבים: “ברכו”, ובפסו’ ג’ בלשון יחיד: “יברכך”, וכך הוא כותב: “אפשר על דרך מה שפירש הרב מהרשאוזידא פס’ ‘ועבדתם את ה’ אלוקיכם’ בלשון רבים, דתפילת ציבור דבר גדול. אבל השכר אינו שוה בכל, כי אם כל אחד כפי כוונתו”. הקריאה “ברכו את ה'” בלשון רבים מופנית לכלל הציבור, “כיון דתפילת הצבור דבר גדול” כמו שלמדו חז”ל מהפס’: “ברוב עם הדרת מלך”, וגם משום שהצבור משלימים זה לזה ותפילתם מושלמת מתוך הכלל. כוונת הצבור בתפילתם איננה שווה, וכל יחיד מכוון כדעתו ואין אנו יודעים כוונתו-משום כך “תפילת הציבור דבר גדול”. אבל השכר המובטח לציבור מאת ה’, ניתן לכל יחיד ויחיד כפי כוונתו הראויה, מתוך שהקב”ה “יראה ללבב” ויודעה כוונת היחיד: “יברכך ה’ מציון”. כמוהו כתב גם ה”כלי יקר”עה”ת בפירושו על הפס’ בשמות כג-כה: “ועבדתם-… (פירוש שני) וי”א שעבודת ה’ טוב יותר כשרבים מתקבצים להתפלל… אבל בענייני אכילה טוב יותר כשאוכל כל אחד פתו לבדו”.

3. ה”כלי יקר” בפירושו הראשון על הפס’ כותב כך: “התחיל בלשון רבים (-ועבדתם) וסיים בלשון יחיד (-וברך). לפי שכל ישראל ערבים זה לזה, ולא יברך ה’ לחם של כל יחיד ויחיד עד אשר יהיו עובדי ה’ רבים ויעבדוהו כל זרע יעקב כאחד, אז יבורך לחמו של אחד ואחד”.
וממנו נוסיף לבאר במזמור תהילים שלנו, כי פס’ א’-ב’ בביטוי “וברכו” מקביל לפס’ ג’ בביטוי “יברכך, בהקבלה של תנאי “לפי שכל ישראל ערבים זה לזה” אין ביטוי אחד מתקיים לעצמו, כי אם כשהשני מתקיים עמו, ונבאר: אין תפילת הרבים: “ברכו את ה'” מתקיימת עד שיתפללו הרבים “כאחד”, והביטוי “יברכך” רומז לכך. ומאידך, אין תפילת היחיד נענית ואין הוא מתברך עד שתהיה תפילתו בכלל הרבים: “עד אשר יהיו עובדי ה’ רבים ויעבדוהו כל זרע יעקב”.
ונוסיף עוד ונאמר, כשהקב”ה מברך את ישראל אין מברך אותם בלשון רבים כי אם בלשון יחיד בד”כ. וגם כשהוא מברך כל יחיד ויחיד כפי ברכתו הראויה לו, יש בברכה זו ברכה גם לאחדות ישראל והם כולם מאוחדים בעיני אביהם שבשמים.

4. השל”ה מוסיף רעיון בביטוי “עושה שמים וארץ”, וכותב: “ותבוא הברכה כאשר הוא עשה שמים וארץ שהם נותנים הברכה. השמים יתנו טלם והארץ תתן יבולה”. “עושה שמים וארץ” – זהו תואר לקב”ה שיש בו גם בטוי לברכתו, והברכה ש”יברכך ה’ מציון” הוא “שהשמים יתנו טלם והארץ תתן יבולה”.