ספר תהילים, מקומו בתנ”ך וסדר מזמוריו

ספר התהלים הוא הספר הכולל שירות ותשבחות לבורא עולם. הוא הראשון בסדר הכתובים שבתנ”ך, ואחריו ספרי משלי ואיוב. כך הוא הסדר הידוע לפנינו, אבל חז”ל אמרו בגמ’ בבא בתרא (דף יד ע”ב) כי “סדרן של כתובים, רות, תהלים, איוב ומשלי”. והקדימו את מגילת רות כיון שנתחברה לפני ספר התהלים ועוד מפני שבה נכתב יחוסו של דוד.

שם הספר מפורסם בפינו בשמו ‘תהילים’, ובלשון ארמי קראוהו ‘תלים’ או ‘תילי’ (עיין בגמ’ ע”ז דף יט ע”א). ומבואר בפירוש הר”י חיון זצ”ל כי הטעם לשם הספר הוא מהיותו מלא תהילות לאל יתברך וזה עיקר הספר וזו מגמתו (פירושו זה מובא בהק’ פי’ מעם לועז, וכן הוא בהק’ פי’ תהלה לדוד).

ובהרחבה כוללת כתב הגאון מהר”ח פלאג’י זת”ע, וביאר כי שלושה שמות ידועים הם לספר ולמזמוריו: תהילים, תלים וזמירות – וזה לשונו בביאור שלושת השמות הללו: “תהילים – לשון שבח והילולים לאל עליון שלו נאה תהלה, וכמ”ש דוד הע”ה מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו. ונקראים תלים בלשון רבותינו – לשון תולים המלמד שכל העולם תולים בזכות התהלים ועיניהם תלויות בזה הספר על כל צרה שלא תבוא ותהיה להם תשועה ע”י לימוד מזמורי התהלים. ונקראים זמירות – לשון חיתוך, כמ”ש אומרים בתפילת יה”ר לזמר עריצים ולהכרית כל החוחים, שהם סגולה לבטל כל המקטרגים וכל צר ומשטין מעלינו” (בהקדמתו לספרו הכתוב לחיים על תהילים).

מספר המזמורים הכלולים בספר לפנינו הם כידוע ק”נ מזמורים (150, מאה וחמשים), שנחלקו לחמשה חלקים.
אך מצאנו מסורות שונות, כדוגמת גירסא אחת ממדרש תהלים (הוצ’ באבער) שם נאמר: “ודוד נתן להם כנגדם ששים – 60 – תהלות שהם חמשה ספרים”.

ועוד נזכר בחז”ל במדרש (וכן בתוס’ לגמ’ פסחים דף קי”ז, ובירושלמי שבת דף ט”ו): “קמ”ז – 147 – מזמורים יש בספר תהלים כנגד קמ”ז שנותיו של יעקב”. גם מצאנו כי חז”ל כבר ביררו את סדר המזמורים ומספרם, כמו אמרם בגמ’ ברכות (דף ט’): ‘אשרי’ ו’למה רגשו’ חדא פרשתא היא”, והם נחשבים למזמור אחד. ועוד סברו חז”ל לאחד מזמורים אחדים הקרובים בעניינם ולשונם כמבואר באינציקלופדיה אוצר ישראל, ערך תהילים.

בעניין הקבלת מספר המזמורים לשנות חיי יעקב אבינו, אמרו חז”ל כי גם יעקב אבינו היה עוסק בלימוד מזמורי התהילים. וכמו שדרשו במדרש תהילים (מזמור קכ) על הפסוק האמור ביעקב בעת צאתו לחרן “וישכב במקום ההוא”: “אמר רבי יהושע בן לוי, כאן שכב, הא כל עשרים שנה שהיה בבית לבן לא שכב. ומה היה אומר, ט”ו שיר המעלות שבספר תהלים.

ר’ שמואל בר נחמני אמר, כל ספר תהלים היה אומר. מאי טעמא (תהלים כב, ד’) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, ישראל סבא”.
ועוד כללו דבריהם באמרם עוד במסכת סופרים (פרק טו): “מאה וארבעים ושבעה מזמורים שכתוב בספר תהילים כנגד שנותיו של יעקב. ללמדך שכל קילוסין שישראל מקלסין להקב”ה כנגד שנותיו של יעקב אבינו, ואתה קדוש יושב תהלות ישראל”.

כך הייתה עבודתו של דוד המלך, וקביעתו לדורות.

ספר התהילים לא נתחבר תחילה כחיבור לצורך העם. מזמורי התהילים חוברו כהבעה פנימית – רוחנית לשבח ולהתחנן לפני ה’, ונאספו לספר. כבחינה של דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.
עבודתו הרוחנית של דוד המלך בעצמו הייתה בכל יום ויום בהבעה של שבח ותהילה לפני ה’, ומתוכם בא לידי תלמודו בתורה. כך גילה לנו רבי פנחס הכהן בר חמא וכך דרשו חז”ל במדרשם: “אמר רבי פנחס הכהן בר חמא, כנור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד. כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד דוד וכל התלמידים שהיו עוסקין בתורה והיו יגעים ומנדדים שינה מעיניהם והוגין בתורה עד עמוד השחר. לפיכך היה אומר דוד עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, דרך השחר מעורר בני אדם אבל אני אעירה שחר אני מעורר השחר.

דבר אחר – עורה כבודי, מהו עורה כבודי, מפני עבודת יוצרי. שהיה יצרו אומר לו, דוד לא מלך אתה ודרך מלכים לישן עד ג’ שעות ביום ואתה למד ועומד חצות לילה, והיה אומר לו עורה כבודי אין כבודי לפני כבוד יוצרי כלום לכך נאמר עורה כבודי, חצות לילה אקום להודות לך. וכיון שהיו ישראל שומעים קולו של דוד עוסק בתורה היו אומרים ומה דוד מלך ישראל עוסק בתורה אנו עאכ”ו מיד היו עוסקין בתורה” (במדב”ר פר’ טו, ט”ז. ומשלים באיכ”ר פר’ ב’, כ”ב ועוד).

ומצאו חז”ל כי בכל איבריו קלס דוד המלך לפני ה’, בגופו ונשמתו. וכך אמרו: “את מוצא, שלא הניח דוד אבר בכל איבריו שלא קלס להקב”ה בו. קלסו בראשו – שנאמר דשנת בשמן ראשי. קלסו בעיניו – עיני תמיד אל ה’. בפיו – פי יספר צדקתך. בלשונו – ולשוני תהגה צדקתך. בגרונו – יגעתי בקראי נחר גרוני. בשפתיו – תרננה שפתי. בלבו – לבי ובשרי. סוף דבר, קלסו בכל עצמותיו – שנאמר כל עצמותיי תאמרנה. בנפשו – ברכי נפשי את ה’. בנשמתו – כל הנשמה תהלל יה. אמר דוד, אף על פי שקלסתיו בכל אלה עדיין איני יודע לקלסו, פי יספר צדקתך” (מדרש תהילים מזמור יח).

שהנה אומר דוד המלך: “מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו” (תהלים ק”ו, ב). תהילתו של הקב”ה ממלאת עולם ומלואו בכל העולמים כולם, עליונים ותחתונים – ועדיין אין בה מעט מזעיר מרום גדולתו. עד שיש לנו לעיין ולהתבונן: המותר לנו להלל ולשבח לפני ה’? האם אין בהבעת שבח לפני ה’ כדי לצמצם… ועוד נעיין בכך במאמר נוסף.

עוד בקש דוד לפני הקב”ה: “יהיו לרצון אמרי פי. יעשו לדורות ויכתבו לדורות אמרי פי ויחוקקו לדורות, ולא יהיו קורין בהם כקורין בספרים אלא יהיו קורין בהן ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות. אמר ר’ ירמיה בר שלום בשם ר’ יוחנן, יהו מזכירים אותי בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכאלו חי וקיים אני בשני עולמים” (מדרש תהילים, א’ עה”פ בתהילים יט, טו).

וכיון שדוד בקש כך – זכה והקב”ה קבל את בקשתו: “אמר לו הקב”ה, דוד חייך אע”פ שאתה מת אין שמך זז מביתי לעולם, אלא על כל קרבן וקרבן הם מזכירים שמך ואומרים שירים משלך, מזמור לדוד” (פסיקתא רבתי ב’).

ואכן, עבודת הקודש במקדש כללה גם אמירת מזמורי תהלים, ובזו הייתה עיקר עבודת הלויים במקדש ועמהם גם ישראלים המיוחסים. זהו שנצטוו בתורה לאמר, ועבד הלוי… ושרת בשם ה’ אלהיו (דברים יח), ואמרו חז”ל “איזהו שירות בשם ה’ הוי אומר זו שירה”. ולא כל שירה אלא דווקא מזמורי תהילים שנקבעו לאומרם, כגון: בעת הקרבת הקרבנות היו הלוויים מזמרים מזמורי תהלים (סוכה פ”ד, ה’), והכהנים היו תוקעים שלש תקיעות בין זמר לזמר (תמיד פ”ז, ג’), בכל יום היו אומרים מזמור של יום (משנה סוף תמיד, ובגמ’ ר”ה לא, ואדר”נ פ”א), ועוד במוסף ראש השנה היו אומרים מזמור פ”ט, ובמנחה מזמור כ”ט (סוכה נה.), בעת ניסוך המים היו אומרים את כל ט”ו שירי המעלות (סוכה שם), ועוד אמרו בחנוכה מזמור ל’ (מסכת סופרים פרק י”ח, ב’).

גם את עיקר סדר התפילה קבעו חז”ל בימי חול ושבת ומועדים על מזמורי ופסוקי תהילים, עד שאמרו בגמ’ ברכות (דף ד ע”ב) “כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא”.