פרשת השבוע בשלח – חמושים וערב רב

חמושים עלו בני-ישראל

בעת יציאת ישראל ממצרים, בוחרת התורה בביטוי: “ויהי בשלח פרעה את העם” (שמות י”ג, י”ז). “ויהי” “וי-הי”, זהו לשון צער. אמר לו (הקדוש ברוך הוא לפרעה) אתה אמרת “וגם את ישראל לא אשלח”, ואני אמרתי “שלח את עמי”, נראה דברי מי עומדים ודברי מי בטלים. בחצי הלילה, קם פרעה “לילה” הוא וכל עבדיו, קרא ואמר: “קומו צאו מתוך עמי כדברכם” (שמות י”ב, ל”א). אכן “ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים” (שמות י”ד, כ’).
מי אמר “וי”? פרעה אמר “וי”, ומשה אמר “וי”, ובני ישראל אמרו “וי”, כל אחד מסיבותיו שלו.
• “בשלח פרעה את העם”. כשראה אותם יוצאים על צבאותם, עם בעל שלטון מסודר והנהגה, כשהוא עומד על טיב האוצר הזה, התחרט על שהוציאם מעבדותם. צערו גדול היה. ווי ווי! כי ידע מה תועלתם.
• משה הצטער: לשון “ויהי”, באה לבטא את הצער והאכזבה, שבני ישראל לא הגיעו עדיין לכמיהה הנמרצת להיגאל מחיי השעבוד. צרה היתה כאן: “בשלח פרעה”, “ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ” (פרשת בא י”ב, ל”ג). יציאת מצרים לא נבעה מרצונם החפשי של ישראל לצאת מעבדות לחרות, אלא התחוללה כמעט בעל כורחם. מאד מצער ששילוח ישראל תלוי בפרעה ובמצרים ועדיין הגלות בתוכם, עדיין אין בהם נפש של בני חורין.
• בני ישראל הצטערו: כי “וחמושים עלו בני ישראל” (שמות י”ג, י”ח). כלומר: רק אחד מחמשה מבני ישראל שהיו במצרים, יצאו ממנה, ארבע חמישיות מתו במכת החושך ועתה נוספה צרת ה”ערב רב”.
“וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים” (שמות י”ג, י”ח). מה הוא “חמושים”? אין חמושים אלא מזוינים בכלי לחימה, ומניין היו כלי נשק לעם של עבדים היוצא משעבוד לחירות בחפזון? ומדוע לא עשו בהם שימוש בראותם את המצרים רודפים אחריהם??
אחת הסברות למראית עין “התחפשו” בני ישראל בכלי הזין, בקשת וחצים, מקל יד, רומח, וסייף, כדי להוליך שולל את אומות העולם, שלא יגלו את סוד גבורות ישראל, שהם מנצחים בעזרת נסים ונפלאות בכל עת. רצון התורה, שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות, כמו בים סוף. “דבר אל בני ישראל ויסעו” (שמות י”ד, ט”ו), יעשו צעד ראשון שייכנסו לים, ואז “ה’ ילחם לכם” (שם י”ד, י”ד). כך יהושע מתבקש במלחמה נגד העי, “שים לך אורב (מארב) לעיר מאחריה” (יהושע ח’, ב’), ואז הנצחון מובטח.

בני ישראל התייראו, והדבר תמוה! ממצרים יצאו “כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף” (שמות י”ב, ל”ז), ומי עמד מולם? בסך הכל “שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלשם על כלו” (שם י”ד, ו’). על פי חישובי החוקרים מדובר ב-1,800 לוחמים בלבד! האם מהם ירא מחנה כה גדול (יותר מאשר פי שלוש מאות שלושים ושלושה מהמצרים)?
• הכתוב הדגיש: “וחמשים עלו בני ישראל” לא כאינפורמציה בעלמא, אלא כביטוי הבא להבהיר. אל תתלו את עקיפת ארץ פלישתים בהעדר אמצעים פיזיים למלחמה. הבעיה נעוצה ברובד הנפשי – המנטלי, בהיותם עדיין בהלך הנפש של “עבדים” ככתוב: “פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה” (שם י”ג, י”ז). כיוון שלא הכלים, אף לא המשוכללים ביותר, מכריעים במלחמה. אם אין אחדות, אין שום אפשרות להלחם אפילו שיש נשק וכולם חמושים, והיו ביניהם ארבע כיתות שהחלו להתווכח, כך מפסידים מלחמה.
• דבר אחר: בעוד שרוב מניינו ובניינו של העם סירב לעלות לארץ המובטחת, “וחמושים עלו”! רק חמישית מבני ישראל אשר ישבו במצרים יצאו ממצרים, יש אומרים אחד מחמישה ויש אומרים אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש מאות.
• ארבע חמישיות מתו במכת החושך! אם כן על כל משפחה שנשארה שלמה, נשארו ארבע משפחות של יתומים אשר נלקחו ואומצו על-ידי יוצאי מצרים, ונמצא שהם עלו חמושים גם במצוות וגם בילדים.
• ביציאה יצאו יחדיו סבים ובניהם, שילשים ריבעים וחימשים. חמישה דורות עלו. הדור החמישי שתחילת מניינו ביורדים למצרים (יעקב, לוי, יוכבד בתו, משה ובניו). כל אחד עם חמשה ילדים עלו בני ישראל ממצרים.
• “וחמושים” רמז לחמישים פעם הנזכרת בתורה יציאת ישראל ממצרים.
• “גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם”. ישראל עלו מצויידים בעצמות יוסף שיגן עליהם.

מי היו ה”ערב רב”, מדוע נקראו כך?

הערב רב היו המכשפים של מצרים, שראו במכות מצרים את אצבע אלוקים, ולכן באו למשה להתגייר. מה חבל שפרעה שילח גם את ה”ערב רב”. “בשלח פרעה את העם”, אין “העם” אלא רשעים. הם שגרמו לתלונות במדבר, הם אלו שעשו את העגל (מדרש רבה). ה”ערב רב” הללו נתערבו עם בני ישראל, ובנטיותיהם הרעות השפיעו לרעה על ישראל והיו להם לאבן נגף.
אהבת משה רבנו היתה כה גדולה לכל, שהחליט לקלוט אותם, ואחרי חטא העגל, רבונו של עולם מבקר אותו. “שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים” (שמות ל”ב, ז’). “עמך”, הם הערב רב שקבלת מעצמך ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, והם שיחתו והשחיתו, ולאורך כל ההיסטוריה, הם השורש פורה ראש ולענה שבתוכנו.
מדוע נקראו “ערב רב”? לפי שהם היו מכשפים גדולים והיו יכולים לעשות כשפים גם ביום, בעוד הערב רב. כלומר: משעה שהשמש נוטה לצד מערב (בין הערבים), שזה משש שעות ומחצה של היום, ונשאר עוד זמן רב עד הלילה, ולכן נקראו “ערב רב ” (כמו “מנחה גדולה”). בזה נבין את הפסוק: “וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר” (שמות ל”ב, א’). “בשש” ראשי תבות: בא – שש, שהם ראו שכבר עברה שעה שישית של היום, והגיע הזמן שהם מסוגלים לעשות כשפים.

כמה מנו אותם תערובת אומות עובדי כוכבים? לא נתפרש במקרא, ונחלקו בדבר התנאים במכילתא.
• לדעת רבי ישמעאל מנו 120 ריבוא, היינו: פי שניים ממניינם של ישראל.
• לדעת רבי עקיבא 240 ריבוא – פי ארבעה.
• לדעת רבי נתן 360 ריבוא.
כלומר: אם יצאו ששים ריבוא, הוי אומר 240 ריבוא מתו בשלשת ימי אפילה, ואת מספרם של אותם יהודים שלא זכו להיגאל, ממלאים עתה “תערובת אומות של גויים”.

“ערב רב” הן תכונות נפש רעות, שיכולות להמצא אצל כל מיני אנשים, דתיים וחילוניים, ציונים וחרדים, שמאלניים וימניים.
חמשה מיני ערב רב יש בישראל:
א. בעלי מחלוקת ולשון הרע. הם גרועים מכולם.
ב. בעלי תאווה.
ג. הצבועים, שאין תוכם כברם.
ד. הרודפים אחר הכבוד לעשות להם “שם”.
ה. הרודפים אחר הממון.
יותר ממה שיש לחפש ערב רב אצל אחרים, יש לחפש אותן המידות הרעות אצל עצמנו.
דעה אחרת, על הפסוק: “הוציא ה’ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם” (שמות י”ב, נ”א). כותב בעל ה”כלי יקר” הערב רב נקראים צבאות ה’.

עצמות יוסף עמו

בעיצומה של יציאת מצרים, מוצאת התורה לנכון לדווח על “פרט קטן”. “ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר: פקד יפקוד א-לוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם” (שמות י “ג, י”ט). מה המסר הטמון ב”אפיזודה” זו המעסיק את משה באותה שעה? להודיע חכמתו של משה!
חז”ל משבחים את משה ואומרים: “בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, שכל ישראל כולם נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצווה שאין מתן שכרה עימה, ולא היתה עימה כל תועלת לעצמו (סוטה י”ג, א’). הביטוי “עמו” אומר דרשני:
• מצוה זו שעשה משה, עמו לקח, כלומר: היא תשאר שלו לעולם. אבל כל כסף וזהב שאדם לוקח בעולם, הרי הוא משאירו בעולם, עובר ואינו לוקח עמו.
• את עצמות יוסף לקח משה “עמו” (= בתוכו) לשאוב תעצומות נפש מעצמותו של יוסף איש המעשה. בבואו להנהיג את ישראל, לשלם טובה תחת רעה – כיוסף. משה אימץ לו את דרכו של יוסף כמופת להתייחסות נכונה אל בני-ישראל.
• “ויקח משה את עצמות יוסף” (שמות י”ג, י”ט). מדוע? שאם יבוא מי בזמן מן הזמנים להתאונן על הכסף והזהב שלקחו ישראל בביזת מצרים, יראו לו את ארונו של יוסף אשר הציל את מצרים מרעב, והעשיר את המדינה בכסף ובזהב, אך לאחר מכן, שיעבדו המצרים ועינו את אחיו ובניו, ולכן בדין לקחו את אשר לקחו בביזה.
• פשר המושג “עצם”: שילוב כוחות. בביטוי זה מבקש הכתוב לרמוז, שבעת נטילת עצמות יוסף עמו ובמחיצתו, ביקש משה ליטול, “כעצם השמים לטוהר” (שמות כ”ד, י’), “עיצומו של יום מכפר” (יומא פ”ה ע”ב), גם את עצמיותו של יוסף ולהתקשר לכוחות המיוחדים שבהם נתעצם יוסף מכל אחיו, גדולת הרוח וכח כשרון המעשה. העצמות הן מוסדות הגוף ותוקפו. כפי שהוא נתייחד בכושר ארגון ויכולת מעשית, “וכל אשר הוא עושה, ה’ מצליח בידו” (בראשית ל”ט, ג’). יוסף השפיע על כל ישראל השפעות גשמיות “ויכלכל יוסף! הוא המשביר”!
כשנתמנה משה להיות “רעיא מהימנא” לישראל, “את עצמות יוסף לקח עמו” לקח עצמיותו של יוסף, בחינותיו וסגולותיו, הרחמנות וגם שיוכל להשפיע על ישראל גם השפעות גשמיות.
• “ויקח משה את עצמות יוסף עמו”: להראות לעם דוגמא לגבורת אנוש. אדם צעיר בן שבע עשרה שנה נמכר לעבד בארץ העבדים ועושה שם עשרים ושתים שנה בודד ויחיד – עם כל זאת, צאו וראו שלא היה בן חורין בכל ארץ מצרים כמוהו! באיזו זכות? בזכות היותו גבור בגבורת הרוח. ומה הוא שעבד היה, כך אתם שבני חורין, אתם מהיום – ראו ועשו כמוהו!
• מבקשת התורה ללמדנו יסוד פשוט ואנושי, גם בשעה שעוסקים בדברים גדולים הנוגעים ל”כלל ישראל”, אסור לשכוח את היחיד, ואת ההתחייבות המוסרית כלפיו, “ויקח משה את עצמות יוסף”.
“אין המצוה נקראת אלא עם שם גומרה” (תנחומא עקב). “המתחיל במצוה, אומרים לו גמור” (ירושלמי פסחים י’, ה’). שנים רבות עברו מאז הפטירה, מנין היה יודע משה רבנו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור?! אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים, ושקעוהו בתוך נילוס הנהר, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס וצווח ואמר: יוסף, יוסף! הגיעה העת שנשבע הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל. “פקד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה” (בראשית נ’-נ”ה). תן כבוד לה’ אלוקי ישראל וענני כבוד השכינה מעוכבים בשבילך.

“כי השבע השביע” השביעם שישביעו לבניהם. אמר להם יוסף: אבי ירד לכאן מרצונו ואני העליתיו, אבל אני ירדתי על כרחי, משביע אני שממקום שגנבתוני לשם תחזירוני. וכן עשו לו, שנאמר: “ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים, קברו בשכם” (יהושע כ”ד, ל”ב). בפסוק, היה אפשר לומר גופת יוסף, מדוע התורה שמה דגש על העצמות? מפני שהעצמות מציינות את העצמיות שאינה נשחקת.

יש ביטויים נדירים במקרא, המעידים על תהליכי שינוי בעצמות, לטוב ולרע.
לטוב: “שמועה טובה תדשן עצם” (משלי ט”ז, ל’), “וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה” (ישעיהו ס”ז, י”ד).
לרע: “ורקב עצמות קנאה” (משלי י”ד, ל’), היינו: הקנאה משחיתה את עצמיותו של האדם ומרקיבה אפילו את עצמותיו, שאין הרקב שולט בהם דרך כלל. כאן משה לקח את “עצמות יוסף” אשר אחיו חשדו בו שהוא מקנא בהם. התורה מספרת שלא כך היה, יוסף כוונתו היתה לשם שמים ולא הקנאה גרמה לו שידבר עליהם, ולכן כתוב את “עצמות יוסף”, שהעצמות שלו היו שלמות, שאם היה מקנא, היו נרקבות בארון.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יוסף היה חייב לאביו לקברו מפני שהוא בנו. ואתה לא בנו ולא בן בנו ולא היית חייב לעסוק בו וקברת אותו. וכן אני שאיני חייב לבריה, אני מטפל בך וקוברך, שנאמר: “ויקבור אותו בגיא” (דברים ל”ד, ו’).

ארונו של יוסף משתלב עם ארון השכינה

כאשר נצטווה משה על-ידי הקדוש ברוך הוא: “ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו” (שמות י”ד, ט”ז), הלך משה לקרוע את הים, אך הים לא קיבל עליו להיקרע, לציית ולהיבקע. שכן טען כלפי משה, גדול אני ממך, שאני נבראתי ביום השלישי ואתה האדם – אך ביום השישי. ברם, לבסוף כתוב: “הים ראה וינס” (תהילים קי”ד, ג), ומה ראה? ארונו של יוסף ראה” (בראשית רבה ד’, ח’). מה ראה בארון שגרם לו לנוס? הים ראה עצמות יוסף וינוס. נוכח לדעת, כי הקשישות איננה סימן ליתר גדלות. כי הנה יוסף צעיר מאחיו ובכל זאת היה הוא המושל עליהם.
הים נס מפני נס. אמר הקדוש ברוך הוא, “ינוס הים מפני הנס, יוסף. שנאמר: “ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה” (בראשית ל”ט, י”ב), ילקוט שמעוני תהילים קי”ד).
לא “מלאך האלקים ההולך לפני המחנה”, ולא עמוד הענן, לא משה, לא נחשון בן עמינדב, ולא ששים ריבוא של יוצאי מצרים, כל אלו לא עשו רושם על הים, אלא רק כשראה את ארונו של יוסף, נשברה התנגדותו של הים ונבקעו המים. התנהגות יוסף בשבירת הטבע היא שגרמה לים גם הוא לשנות טבעו ונתן להם לעבור.
“וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היה ארונו של יוסף מהלך עם ארון חי העולם, והיו אומות העולם אומרות להם, מה טיבם של שני ארונות הללו?
והם אומרים: זה ארונו של מת וזה ארונו של חי העולמים.
וכי מה טיבו של מת מהלך עם ארון חי העולמים?
והם אומרים: המנוח בארון זה קיים כל מה שכתוב בזה”.

בארון הברית כתוב: וביוסף כתוב:

“אנכי ה’ אלקיך”
“התחת אלקים אני?” (בראשית נ’-י”ט).
“לא יהיה לך אלהים אחרים”
“את האלקים אני ירא” (שם מ”ב, י”ח).

“לא תשא את שם ה’ אלקיך לשוא”
“חי פרעה” (כשלא היה נשבע על אמת) שם מ”ט, ט”ז).

“זכור את יום השבת לקדשו”
“וטבוח טבח והכן” (לסעודת שבת). (שם מ”ט, ט”ז).

“כבד את אביך”
“ויאמר ישראל אל יוסף, הלא אחיך רועים בשכם וגו’ ויאמר הנני” (שם ל”ז-י”ג).

“לא תרצח”
ולא הרג את פוטיפר אעפ”י ששמו בבור על חינם.
“לא תנאף”
לא נגע באשת פוטיפר.

“לא תגנוב”
לא גנב משל פרעה – “וילקט יוסף וגו’ ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה” (שם מזיד).

“לא תענה”

לא הגיד לאביו מה עשו לו אחיו.(שמות כ’: ב’-י”ד)

”לא תחמוד”
ולא חמד אשת פוטיפר.