פרשת השבוע שמות - משה יוצא לשליחות
מרחץ הדמים של פרעה – “ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל” (שמות ב’, כ”ג), ולפני כן, קודם שמת המלך, לא היה להם על מה להיאנח? מהו הקשר בין מותו של פרעה לבין אנחתם? אלא: כל עוד היה המלך חי, סברו, שרק פרעה זה מתאכזר ליהודים, אבל לכשימות ויקום תחתיו מלך חדש, ישתפר המצב, והנה, “וימת מלך מצרים” ודבר לא נשתנה לטובה. ראו שהיתה תקוותם תקוות שווא, כל הפרעונים שווים, ורק בורא העולם יוכל להושיעם.
מרחץ הדמים של פרעה
“ויאנחו בני ישראל ויזעקו מן העבודה” (שמות ב’, כ”ג), כי ההכנות לטקס קבורה נמשכו זמן רב עם מותו של כל מלך במצרים, ותיכף הוחל בעבודה הקשה של הקמת מצבות, פסלים ופיראמידות לכבודו.
כן ידוע כי בשעה שמלך חדש עולה על כיסאו, הריהו מעניק חנינה לאסורים ולעבדים. “ויאנחו”: כיוון שראו בני ישראל, שקם מלך חדש, אף על פי כן לא באה כל הקלה בסבלותיהם.
“וימת מלך מצרים”. בכל מקום שכתוב בתנ”ך “וימת מלך”, מיד נאמר “וימלוך תחתיו מלך”, ואילו כאן לא נאמר, וזה הביא את חז”ל לפרש: שכאן אין משמעו של “וימת” כפשוטו. שלא מת, אלא נעשה מצורע, ומצורע חשוב כמת. בעצת רופאיו היה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם. מאה וחמישים תינוקות בערב, וכמספר הזה בבוקר, אז התחילו (ישראל) מתאנחים וקוננים (שמות רבה, פרשה א’, סימן מ”א).
בני ישראל ידעו מגזירת השעבוד שהיא – ארבע מאות שנה, והתנחמו בכך שריבויים יפרוש את הגזרה על פני כפל מספרם, אך עתה, פרעה שוחט תינוקותיהם.
“ויאמר ה’ אל משה במדין, לך שב מצרים. כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, וישב ארצה מצרים. ויקח משה את מטה הא-להים בידו. וכל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את ליבו” (שמות ד’, כ’).
משה בראשונה אמר ליתרו: “אלכה נא ואשובה”. שרק הוא ילך וישוב, מדוע עכשיו החליט לקחת גם את אשתו ואת בניו?
אחר שהודיע לו ה’ שאין לו לפחד מרשעי ישראל המבקשים נפשו, כי “מתו”, כלומר, ירדו מנכסיהם והם עניים, קולם של דתן ואבירם אינו נשמע. התעודד משה ולא פחד אפילו לקחת את אשתו ואת בניו למצרים. ומפני שמשה לא מל את בנו אלעזר, רצה המלאך להמית את משה בדרכו למצרים – “ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה’ ויבקש המיתו” (שמות ד’, כ”ד).
משה חשש, אם אמול אותו עכשיו ואמשיך בדרכי, הרי יש כאן סכנת נפשות לתינוק, ואם אמול אותו עכשיו ואחכה במלון שלושה ימים, הרי אני מעכב את הגאולה.
משה חשש שבני ישראל לא יאמינו לו, לכן הביא את בניו ואת אשתו, כדי שיווכחו בני ישראל שמשה בטוח בדבר ה’ שיוציאם, כי אם אינו בטוח, לא היה מכניס את משפחתו למקום עבדות מסוכן כזה. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא לאהרון “לך לקראת משה המדברה” (שמות ד’, כ”ז).
כשנפגשו, אמר לו (אהרן): משה היכן היית כל השנים הללו?
אמר לו (משה): במדיין.
אמר לו (אהרן): מה טף ונשים אלו עימך?
אמר לו (משה): אשתי ובני.
ולאן מוליכם?
למצרים.
אמר לו (אהרן): על הראשונים (הנמצאים כבר במצרים) אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו. באותה שעה אמר משה לציפורה אשתו: לכי לבית אביך!
“נלכה נא דרך שלשת ימים” (שמות ג’, י”ח)
בהתגלות בסנה, הקדוש ברוך הוא מנחה את משה לקראת פגישתו הראשונה עם פרעה ומציג את דרישתו מפרעה: “נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה’ אלוקינו” (שמות ג’, י”ח). משה אכן מציג דרישה זו בפגישתו הראשונה עם פרעה כתנאי להסרת מכת הערוב. משמעות הבקשה מפרעה לכאורה, לא לשחרר את העם!
דרישה זו תמוהה: התכנון הוא לגאול את בני ישראל מעבדות מצרים לגמרי, ומדוע אין הקב”ה מצווה את משה לדרוש מפרעה את דרישתו האמיתית: “שלח את עמי”? מה הצורך להציג דרישה שאינה אמת?
אכן רבים מתקשים בשאלה: מדוע לגנוב את דעתו של פרעה? לשם מה היה צורך בבקשה חלקית, שימוש בשקר כאמצעי והמטרה מקדשת את האמצעים. להלן מספר תשובות:
• יש שמסבירים: פרעה לא ניאות לבקשה זו. המטרה היתה להראות את עומק רשעותו של פרעה, שמסרב אפילו לבקשה מצומצמת כל כך של מספר ימי חופשה. לו היו מבקשים מפרעה שיחרור מלא, עדיין היה לו לפרעה פתחון פה להיפטר מעונשים חמורים, כי זה נסיון גדול בשבילו. הפסד מרובה לשחרר שישים ריבוא עובדים. אבל לאחר שביקשו ממנו דבר קטן זה בלבד, לילך “דרך שלושת ימים במדבר” לזבוח לאלוהים, וגם זה לא נתן, מכאן עדות לעריצותו ואכזריותו ועונשו חמור.
• “אור החיים” הקדוש מסביר: שהבקשה היתה תרגיל הטעיה לפרעה, ומטרתה היתה למשוך אותו לים סוף. אל מול אויב אכזר שביקש: “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”! (שמות א’, כ”ב). היה צורך לחרוג ממידת האמת, מהלך של גניבת דעת פרעה בצו עליון! במלחמה מותר לעשות כל הערמות ותחבולות נגד האויב, (אין כללים רגילים) במלחמת השרדות.
• הטענה כלפי פרעה לצאת לשלושת ימים, נועדה להקל על נכונות המצרים לתגמל את העברים בהשאלת כלי כסף וכלי זהב. במעשה התרמית שותפו כל עם ישראל כשהם נצטוו: “ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב” (שמות י”א, ב’).
• משה לא שיקר, אמר: “דרך שלושת ימים נלך” אך לא אמר שישובו, זה דומה להבטחה של פוליטיקאי… נכון! הבטחתי… אך לא הבטחתי לקיים.
• יתכן, שהבקשה המינימליסטית של שלושת ימים במדבר נועדה לשכנע את עם ישראל ולא את המצרים. שהרי העם בתור עבדים, פחדו לצאת ממצרים ללכת אחרי משה ואהרן, שני המנהיגים הללו אכן תכננו, אחרי שיראו בני ישראל שהכל כשורה ויסכימו ללכת הלאה, קיימת בפוטנציה אפשרות להשיב את ישראל למצרים, ולאחר מכן להתחיל במשא ומתן ליציאה מלאה.
התכנית המקורית היתה באמת לצאת ממצרים רק לשלושה ימים ואין כאן כל נסיון הטעיה או רמייה. הוכחה לפירוש זה ניתן לתת מהעובדה, שלאחר מן לא מוזכרת יותר בפסוקים חזרה לאחר שלושה ימים.
• הקדוש ברוך הוא ראה שבני ישראל שקעו במ”ט שערי טומאה, ואם ימתין עד סוף הזמן הקצוב, כבר לא יהיה את מי לגאול. על כן, אחרי מאתיים ועשר שנים, רצה הקדוש ברוך הוא להוציא את בני ישראל לשלושה ימים בלבד, לתת להם את התורה, לעורר ולחזק בהם את יהדותם ומיד אחר כך להחזיר אותם למצרים, כדי שישלימו עוד מאה ותשעים שנות עבדות. פרעה, כידוע, לא הסכים לשלושת הימים, והגאולה נאלצה לבוא ומכיוון שנגאלו – נגאלו, ושוב לא חזרו למצרים להשלים את מאה ותשעים השנים החסרות. אם כן, עם ישראל נולד כפג, מאה ותשעים שנה קודם זמנו.
כישלון השלב הראשון
בשלושה פנים יכלו בני ישראל להגאל מגלות מצרים:
א. ישחררם פרעה מלך מצרים וישלחם ממצרים מרצונו הטוב. על זה אמר ה’ למשה, “כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך, ולא ביד חזקה” (שמות ג’, י”ט).
ב. שימרדו בפרעה ומצרים וילחמו. לדבר זה אין לצפות, כי היתה רוח עם ישראל של עבדים ואינם יכולים להתארגן כצבא.
ג. “והכיתי את מצרים בכל נפלאתי” (ג’, י”ט). כלומר: המכות במצרים לאחר שמשה ואהרן מבשרים לעם, שראה ה’ את עניים ושלחם לגאול אותם, נאמר: “ויאמן העם, ויקדו וישתחוו” (שמות ד’, ל”א). מיד באופן מוזר החלה “התגנבות יחידים”. הזקנים המנהיגים החלו לחמוק! כשבאו משה ואהרן אל פרעה לא היתה רוח בעבדים לעמוד מול אדונם, השליחות נכשלה והשעבוד אף הוחמר.
“ויאמר פרעה לא תאספון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום הם ילכו וקששו להם תבן” (שמות ה’, ח’). תגובת העם היתה: יאוש, אובדן האמון שניתן במשה, אף כואב יותר. ההנהגה של עמו, אומרים לו ולאהרן, “ירא ה’ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו” (שמות ה’, כ”א). משה נתקף ביאוש, חש ששליחותו נכשלה. על כן, “וישב משה אל ה’ ויאמר אדני למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני” (שמות ה’, כ”ג). למה הרעותה לעם, למהר לשלוח אותי קודם שהגיע הקץ, עתה הרעות להם ולא הצלת אותם.
האם משה רבנו, אדון הנביאים, ידבר סרה נגד ה’? לא!! משה נותן טענה בידי כל מליצי היושר! וכך אמר:
“ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך – הרע לעם הזה” (שמות ה’, כ”ג), כלומר: “כל השנאה נגדנו נובעת מזה ש”באתי אל פרעה לדבר בשמך”, שאנו מקדשים את שמך ואנו מדברים בשם תורתך הקדושה. בגללך רבונו של עולם אנו סובלים, בגללך שונאים אותנו, עליך הורגנו כל היום ולכן עליך להצילנו.
תשובת ה’ על טענה זו מפתיעה, “עתה תראה, אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם” (שמות ו’, א’). “עתה” – זה הרגע אליו ציפיתי, שתחילה יתגלו במילואם חוסר האונים והיאוש, שיוכח כי יד אדם לא תשיג מאומה וכי בפניות “דיפלומטיות” אל פרעה – אין תועלת, ואפילו משה ואהרן יתגלו בחוסר יכולתם להושיע, או אז, כשיתייאש העם לחלוטין מכל מנהיג או אמצעי, ויכיר כי אין לו על מי להישען רק על אביו שבשמים – אז תתגלה יד ה’.
זה שנאמר: “קחו לכם תבן מאשר תמצאו” (שמות ה’, י”א). תבן לשון תבונה, קחו לכם תבונה ולמדו תורה בכל זמן אשר תמצאו עצמכם פנויים וזה עוזר לכם, כי אז אין נגרע מעבודתכם. אפילו בזמן עבדותכם, דבר שתהיו מקבלים שכר גם על זמן זניח בעת לכתך אחרי במדבר.
במלה “עתה” אנו לומדים כלל גדול. “דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר”. כלומר: כל המפרשים סברו, כי האמור בתורה אודות חטא אהרן ומשה ב”מי מריבה”, קרי: עונש המיתה שנגזר על שניהם ולא להיכנס לארץ, קשור ל”מי מריבה”, באה התורה ורומזת כאן “עתה תראה”: בגין חוסר האמונה עכשיו, את נפלאות ה’ רק “עתה” תראה! אבל את הנצחון על שלשים ואחד מלכי כנען אותם ינצח יהושע, לא תראה.
