“ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר”: אתה יודע ה’, אני משה, עבדך הנאמן, עפר ואפר לרגליך, מוציא שליחותך החל מהיום בו נפגשנו ליד הסנה הבוער ועד עצם היום הזה, אני מבקש ממך היום, לא מבקש, מתחנן …תן לי לראות את הארץ למענה הוצאת את העם הזה ממצרים (אותם אנשים שהאכילו אותי מרורים במשך שנים דרך אגב, אבל אני גם מוכן למות בשבילם בכל רגע נתון) והולכת אותם 40 שנה במדבר… תן לי לראות את הארץ המובטחת, אני כל כך מתאווה להיכנס, לפחות לראות…
אז ה’ מראה לו ואז מבהיר שזה המקסימום שהוא ייתן ומכאן והלאה משה לא יקבל זכות כניסה.
ואתחנן אל ה’ ביום הזה ממש: ה’, אני שפחתך הנרצעת, מצויה בעיצומם של ימי החופש הגדול, שאומנם פרושים על פני 9 שבועות בלבד אך לפעמים בהרגשה, הם שווי ערך לתקופה של 40 שנה הליכה במדבר…אני מבקשת ומתחננת, תן לי לראות את הארץ המובטחת בדמותו של ראש חודש אלול מגיעה בקרוב וזה לא בגלל שאני סובלת או משהו כזה, לפחות לא רוב הזמן, אני יותר חוששת שהילדים עלולים לצאת סובלים מהחופש הארוך והגדול והכפוי הזה שמוציא אותם משגרה ומבלבל עליהם את יומם.
את תפילתו של משה ה’ לא שמע וסיבותיו עמו, יש אומרים שמשה נענש על המקרה הלא נעים של הכאת הסלע פעמיים, יש אומרים שנשיא דור הולך עם בני דורו ומאחר ודור המדבר כולו כלה במדבר שם גם מקום נשיאם. יש אומרים כי כניסתו של משה לארץ המובטחת הייתה מביאה עימה את הגאולה האמיתית והשלימה ובכך הייתה מסתיימת העבודה שבני ישראל עתידים היו לעשות ועוד לא הגיע הזמן לכך, ועוד ועוד דעות אבל תכל’ס, שורה תחתונה, משה לא נכנס.
הארץ המובטחת שלי היא בכלל לא רחוקה, ובכלל לא בלתי אפשרית להשגה…
. להיפך! היא כאן ממש מתחת לאף בכל יום ובכל רגע, רק צריך לבקש. אם ניקח את החופש הגדול כמשל, וזה יכול להיות גם משל לכל החיים בכלל או כל יציאה מהשגרה (כאילו יש דבר כזה באמת, שגרה) אז החופש הגדול הוא המדבר. במדבר אפשר לעשות כמה דברים:
1. אפשר ללכת ולהתלונן כל הזמן על החום, על המרחק, על התנאים, על האנשים שהולכים איתי, על היתושים, הנחשים, המים המרים והמנהיגים הקשים.
2. אפשר להתגעגע למה שהיה קודם. אפילו שזה היה עבדות של כך וכך מאות שנים. לסירי בשר מדומיינים, לאבטיחים וקישואים שאנחנו בכלל לא אוהבים אבל בנוסטלגיה זה נשמע טוב ואפילו טעים ולתנאים מצויינים שלא היו ולא נבראו.
3. אפשר לחתוך וללכת לאיזה ארץ אחרת קרובה יותר מאותה ארץ מובטחת.
4. ואפשר ללכת אחרי נשיא הדור באש ובמים.
אני חושבת שלא הייתה דרך שלא הלכתי בה במדבריות של חיי. לפני התשובה, תוך כדי התשובה וגם לפעמים בחלק המטאפורי יותר, אחרי התשובה. אך אם נצמצם זאת לנקודת המבט הקטנה של המדבר של החופש הגדול, שמציב בפנינו באמת אתגר לא פשוט אנחנו יכולים לבחור גם בדרכים שונות ומגוונות להתמודדות:
1. אפשר להתלונן כל הזמן, על החום, על הילדים, על התנאים, על הקייטנות, על זה שאין קייטנות, על מי שאיתי, על הכלור בבריכה ועל העבודה הקשה.
2. אפשר להתגעגע לשגרת העבודה המפרכת והברוכה שליוותה אותנו כל השנה ולרצות להיות רק במשבצת העבדות הפרטית שלנו ולא לנסות לרגע לצאת מעצמנו ולהיות באמת לפחות לחלק מהזמן, עם המשפחה שעמלנו על בניינה כל כך הרבה שנים.
3. אפשר לחתוך לארץ אחרת, אבל זה לא באמת אופציה.
4. ואפשר ללכת אחרי נשיא הדור באש ובמים.
אז אם נסיים עם השלב הזה של המשלים והאנלוגיות והמסרים החבויים, אני רוצה לומר פשוט כך. החופש הגדול יכול להיות עונש ויכול להיות מתנה. לכם ולילדים. אצלנו זה שילוב. בהתחלה זה קשה, עוברים במעבר חד משגרה של עבודה-בית-ילדים-שינה למשהו מבולגן ובלתי צפוי שזורם לעיתים לכיוונים לא רצויים. בהתחלה חלק מהם עדיין במסגרות שונות ומשונות ולאט לאט נאספים כדברי השיר ההוא, מגודלי שיער ויחפים ורוצים להנות קצת מהשינוי בשגרה הברוכה ככל שתהיה ולעשות משהו אחר. כאן יש לנו החלטה גורלית לאן לפנות. בדרך כלל זה מסתכם בשלושה שבועות אחרונים של החופש ושם, עם כל זה שזה מאוד מפחיד חלק מאיתנו, שם יש את האופציה להתעלות מעל עצמינו ולתת לילדים וגם לנו לקבל את כל הטוב שטמון בחופש הזה.
אז נכון, שלושה שבועות היו מספיקים לכולם עד לכאן (סימון של יד מעל הראש).
אבל אם זה מה שנקבע לנו מלמעלה, ואין רע יורד מלמעלה, אז זה כנראה יכול להיות גם טוב. בהתחלה אני תמיד בסוג של הכחשה, מבטלת את המציאות החדשה שנכפתה עלי ומורדת בהכתבה הזו שנקראת “החופש הגדול”, אני מנסה (בצורה פתטית למדי) לשלב בין העבודה, ללימודים, לילדים, למשחקים..זה מחזיק מעמד יומיים ואז אני עצבנית בשלושה ימים הבאים איך לא הצלחתי לא להיות איתם, לא להספיק כלום בעבודה ובטח שלא ללמוד כלום. ככה העברנו לפחות שבוע או שבועיים…זה גם משהו.
ואז זה מכה בי – לא צריך לחצות את המדבר ולסבול, אפשר להפוך את זה לחוויה, להיכנס לכדור פורח ופשוט לעוף על עצמינו מעל המדבר הגדול ולהנות מכל רגע!
כאשר סוף סוף נופל לי האסימון (יש אימוג’ין ל”מרגישה זקנה עם הביטוי הזה”?) אנחנו כבר באזור תשעה באב שזה תמיד זמן טוב לעשות תשובה ומתחילה מחדש את המערכת. או אז אני קולטת שיש לי מתנה בידיים, יש לי זמן איכות נקי נטו עם הילדים שלי! בלי חובות, בלי מטלות, בלי עבודה, בלי שיעורים, אני יכולה להינות מכל כולם והם יכולים להנות מכל כולי. כבר שכחתי איך זה מרגיש מרוב שגרות ברוכות…אז הופכת את הכל ומסדרת את הסלון מחדש עם פינות יצירה, קריאה, משחקים ושמע. שמה על עצמי את כובע המדריכה ומתחננת לה’ שאם הוא כבר נתן לי רישיון להיות אמא אז שיוציא לי עוד אחד להיות גננת ויעזור לי כי לבד אני בחיים לא אצליח. והוא עוזר, תמיד עוזר. אני אפילו לא צריכה להתאמץ הרבה, רק לבקש ממש מתוך הלב שיהיה בעזרי ולפתע הכל משתנה לטובה. אני והם חד הוא. שומרים על שגרה חדשה, מבורכת אף היא, נתונה לשינויים ומלאה הפתעות. יש ימים יותר טובים ויש פחות אבל בגדול – אנחנו ביחד ולא משני צידי המדבר. ואז בלי לשים לב פתאום יש מלא דברים לעשות ורק כמה ימים והנה זה נגמר וחומק ונעלם עד לחופש הבא.
שתהיה שבת שלום וברכה בכנפיה, שפרה.
