שפרה בפרשה – פרשת שופטים

מדהים לראות כמה שופטים ושוטרים עוצרים אותנו מלהיות בשמחה. קטע מתוך הווי החיים היומיומי של שפרה מעביר במלוא עוזו את הנקודה ומשאיר אותנו עם שוטר אחד פחות….

מארק הוא שכן רוסי בשנות השישים או השבעים לחייו. שכן נחמד שכזה, שטורח תמיד לעצור למראה העוללים המשחקים בכניסה לבניין מתחת לעמודים של הבלוק ולומר מילה טובה. להזכיר שהוא לא שומר ולו דבר קטן ביהדות אך מצד שני הייחוס שלו וכמויות החרדים בכלל והחבדניקים בפרט שהכיר במשך חייו לא היו מביישים אף עסקן ציבורי בקנה מידה ארצי. מארק הוא כל כך נחמד ותמיד מתעניין איך אני מצליחה לעשות את זה?!?
“לעשות את מה?” אני שואלת ומנסה לתת לקטנה כפית אוכל תוך כדי מאבק קצר וחסר סיכוי מול שניאור המטפס לי על הגב בעקשנות ובהתמדה ובמקביל נסיון לשמוע משהו בין הצרחות של שתי הגדולות שלי שמתחרות מי תקרב את תחיית המתים בדציבלים שלה. “את זה” הוא אומר וגבותיו מורמות בפליאה “לגדל ארבעה ילדים בלי שיהיה הבדל ניכר בין הגיל של אחד לשני ולשמור על שלווה ועל שמחה. את נראית מאושרת”.
חד הבחנה השכן שלנו.

“תקשיב” אני בוררת את מילותיי בקפידה ומעיפה סופית מהגב שלי את שניאור שלא נכנע ומתחיל הכל מהתחלה בשקט הזה של בנים עקשנים שיודעים שהם יצליחו בסוף ואמא תיכנע. “תראה…קודם כל זה כייף לשמוע, ואני באמת מאושרת וזו באמת זכות, אבל…” בעלי ממש לא אוהב שאני אומרת אבל, הוא טוען שבמילה הקטנה הזו ביטלתי את כל מה שאמרתי קודם וזה לא מילה לגיטימית בשיח המשפחתי, אך מארק לא מחה למשמע המילה ואני ממשיכה “אבל זה לא תמיד ככה, אני לא כזאת רגועה ואני בטח לא תמיד שמחה”.
מארק לא נשבר ומתעקש “זה נראה שאתם מסתדרים יפה מאוד והילדים מאושרים, כל הכבוד לכם, תמשיכי כך”.
טוב, עם ברכות כאלו מהאדמו”ר מכניסה 5 אני לא מתווכחת, לוקחת את הילדים ומחזירה את החבורה העליזה למעלה לדירה, שם, תוך חמש דקות, האמא השלווה והמאושרת מלמטה הפכה למצביא קרבי המתקתק את חייליו לאמבטיה ובחזרה תוך כדי יריית צרור פקודות קצר ונבחני ובלי שום סובלנות לסירובי פקודה.
מעניין מה מארק היה אומר עכשיו.
אבל בעצם זה לא ממש משנה, הרי אני זו שצריכה להיות המוטרדת העיקרית מכך שאני לא בשמחה כל הזמן. מה רע לי? כלום! חוץ ממשיח יש לי כל מה שצריך, באמת, אז למה אני לא שמחה תמיד?
יבואו הנשים הטובות ויסבירו לי שאי אפשר להיות בשמחה תמיד הרי לפעמים יש משברים ולפעמים יש תקלות בדרך ולפעמים הבעל מעצבן ולפעמים הילדים משגעים ולפעמים זה פשוט שאני כבר בלתי נסבלת לעצמי ובא לי לקום וללכת להירגע על ראש הר בצ’ילה ולנשום קצת בשקט בלי להיות בעשייה האינסופית הזאת שלא רק שלא נגמרת אלא רק עולה ומתגברת.
אבל (סליחה) אותן נשים טובות – טועות. וגם אני, כל פעם שאני לא מצליחה להיות בשמחה.

יש בתוכי שופט שלא נותן לי להיות בשמחה

בכל רגע נתון יש לנו מלא סיבות להיות בשמחה, העניין הוא שהמחבל הקטן הזה יותר זריז מהנפש האלוקית שלי והוא מוצא לי מלאנת’לפים סיבות לא להיות בשמחה. זה קשה להילחם מולו וגם מתיש וכל סיטואציה שמזמנת לי אפשרות ליפול הוא ישר קופץ עליה. לפני כמה ימים נדרשתי להיות באור יהודה להתוועדות. מאחר ואני והשכלולים הטכנולוגיים העדכניים לא חברים ומילים כמו ווייז וווטסאפ ו-GPS מזכירים לי שמות של מחלות, הלכתי על הדרך הישנה והטובה והתיישבתי להדפיס מפת הגעה שתראה לי את הדרך מכאן עד לשם. בעלי נחלץ למשימה בחשש מה ביודעו כי כישוריה המרובים של אשתו כוללים הרבה דברים אבל ניווט בכבישי ארץ הקודש אינו אחד מהם. הוא הסתכל מבועת על המפה שהרכבתי משלל דפים מסומנים במרקר צהוב עם חצים בולטים שלידם כתבתי “כאן צריך לפנות ימינה” או “לא לפספס את המחלף הזה” ושאל: “אולי את רוצה שאני אומר לך מה הדרך הפשוטה להגיע?”.
התעקשתי שהמפה נותנת לי מסלול מדוייק, אולי קצת ארוך אבל בקווים ישרים, בלי כל התחכומים של נווט העל לצידי שיכול להגיע לכל מקום בקלות מעוררת קנאה בעזרת כל מיני קיצורי דרך מפחידים. יצאתי לדרך עמוסת דפים וחששות, השמחה ממני והלאה והשארתי קו פתוח עם הבעל למקרה הצורך. הצורך הגיע כאשר הפניה הבאה שסימנתי לי במרקר ורוד זוהר שהייתה אמורה להגיע אחרי 8 דקות מהפניה הקודמת – לא הגיעה. עם העלמותה נעלמה לי גם כל השמחה והחדווה המועטות שנשארו בי גם ככה ועם כל הבלגאן שכרוך ביציאה מהבית והשכבות וילדים וסידורים למחר – נותרתי לבד עם הקול הקטן והצוהל שבתוכי שצרח “אמרתי לך ואמרתי לך…” הוא דווקא היה מאוד בשמחה. זה הוא אני או הוא! אתם מבינים, אין באמצע. אין באמת אפשרות לא להיות בשמחה, ולמרות שאני עדיין מתקשה לעיתים קרובות (מדי) למצוא את הסיבה לשמחה, אני חייבת לזכור שהבחירה היא שלי ומציאת הסיבות לשמוח היא עוד תירוץ של היצר. צריך להיות בשמחה כי ככה ה’ ציווה. “למען תעבדו את ה’ בשמחה ובטוב לבב” אחרת זה לא עובד והעמלק שבתוכי עושה סלטות באוויר על חשבון הנפש האלוקית שלי והשמחה שלו מחרבת לי כל סיכוי להצליח.
מה שהוא לא לקח בחשבון, הצורר הזה שבקרבי, זה את הנפש האלוקית של בעלי, שזה כבר סיפור אחר לגמרי. תוך כדי שמירה על קור רוח ראוי להערצה, עם ארבעה ילדים ברקע, בלי טיפת עזרה או מפה או טכנולוגיה, בעלי פתח את ה-GPS הווירטואלי שלו בראש, פרש למול עיניו את מפת ארץ ישראל וקלט בדיוק איפה אני נמצאת ולאן אני צריכה להגיע. אני, לעומת זאת, הייתי בשיא הלחץ, שועטת על כביש עלום לכיוון תל אביב ומתחרטת על הרגע שהסכמתי לצאת מהבית.
“שימי לב” הוא אמר בקולו הבוטח תוך כדי סינון הערת הזהרה לילדים “בעוד 3 דקות ושני רמזורים תהיה לך פניה ימינה לכיוון ירושלים”
“אני צריכה להגיע לאור יהודה” הזכרתי לו בחביבות (סתם, זה בכלל לא היה בחביבות) “ואין פה שום פניה ואני לא אגיע בזמן ובכלל מה אני עושה פה ו…רגע, יש פה ירידה לקוממיות לרדת פה?!?!”
“לא” הוא פקד, תוך כדי סירוק הבנות והחלפת חיתולים “את לא יורדת בשום קוממיות עד שאני אומר לך. בעוד כ-20 שניות לערך תחלפי על פני תחנת רכבת מצד שמאל, רמזור תלת זוויתי יופיע מצד ימין ועדר חמוסים יחלוף בשעטה בשדה הפתוח מצד צפון מזרח…ואז תראי את השלט לירושלים ותפני לשם, יש?!”
יש, בטח יש, כל הסימנים שהוא נתן התגלו כבמטה קסם למול עיני המשתאות כולל עדר החמוסים וכו’ ולפתע, כמו מלאך כחול וטוב, התגלה השלט לירושלים במלוא תפארתו וסימן לי לרדת ימינה ועכשיו! “יש” צרחתי באושר “יש!” אמנם כמה וכמה מסלולים הפרידו ביני לבינו אך תוך כדי ניווט, צפירות ובוודאי מטח קללות מכמה נהגים שעשיתי להם התקף לב תוך כדי שבירת ארבעה מסלולים משמאל לימין – הצלחתי להגיע לירידה לירושלים.
לא אלאה אתכן הלאה בפרטים ובנפלאות הניווט שהובילו אותי למחוז חפצי, ולמרות שכבר הייתי בטוחה שאני בדרך לחיפה או לאשדוד או לסן-פלגרו, הגעתי. שלוש דקות לפני השעה היעודה דוממתי מנוע ובירכתי הגומל. נס.
זה לא חכמה להיות בעצב, זו חכמה להיות בשמחה ומאחר ונשים חכמות אנחנו ורוצות לעשות רק טוב בעולם, עלינו להיות בשמחה. כן, ככה, פשוט, כמו ציווי אלוקי שאין אפשרות שלא לקיים אותו. ואם לא נראה שיש סיבות להיות שמחה, אז צריך למצוא סיבה, כי תמיד יש, ואם אין סיבה נוספת, אז אין, אז להיות בשמחה בלי סיבה. כי ככה ה’ רצה.

וחזרה למציאות היומיומית שלי…

אם הייתי מבקשת לכתוב תסריט או לתזמן את זה זה לא היה יוצא מושלם כמו שזה יצא במציאות. ערב אחד בו ישבתי עם הילדים, ולפתע נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי ובכניסה עמד מארק הרוסי, עם בנו הבכור והיחיד ובינהם ספה. ספה גדולה עתיקה ויפה שכבר מזמן הם רצו לתת לנו. הזמנתי אותם להכניס אותה פנימה אך מארק לא יכל להתיק את עיניו מהשולחן בכניסה.
סביב השולחן ישבו ארבעה ילדים, חרדים, מתוקים, מקומחים בקצוות, לשים עיגולי בצק שאמא הכינה להם וקולעים חלות קטנות לכבוד שבת. טוב, זה באמת היה יותר מדי. זה נראה מושלם כמו לקוח מספר עתיק על השטייטל הישן והטוב. זכרונות מפעם, לא רואים כבר ילדים עושים דברים כאלו בעולם שבחוץ, אלא אם כן יש משחק מחשב שמדמה אפייה. מה שמארק לא ידע זה שהסצינה הזאת מאוד נדירה במחוזותינו וקורית פעם בשבע שנים לערך. זו הייתה הפעם השניה בחיי וה’ זימן אותו להיכנס עם הספה בדיוק בשניה זו.
הוא הסתכל עליהם וכמדומני שראיתי דמעה מנצנצת בזווית העין. הוא אמר בשקט ובהתרגשות : “נראה לי שאתם בורכתם בעשירות מופלגת” מאחר ושום דבר בסלון המבורדק שמולו רמז על כך שהמינוס שלנו התבטל לאחרונה, הבנתי שהוא מדבר על הדברים החשובים באמת.
“כן, אתה צודק, אנחנו מאוד מאוד עשירים וזה מאוד משמח וזה מה שנותן לי כוח לעשות את כל השאר”
אז מאחר ואין שמחה כהתרת הספקות, ואין ספק שאנחנו דור של גאולה שכבר נושם ומרגיש משיח, אז שנזכה להיות בשמחה תמיד, עד לשמחה הגדולה של הגאולה האמיתית והשלמה!

שלכם, שפרה