פרשת השבוע ויגש – אל תרגזו בדרך!

וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ (בראשית מה,כד)

1) הנה בש”ס (תענית דף י עמוד ב) פירשו על כך : אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגזו עליכם הדרך. (ויש גם פירוש אחר “אל תפסעו פסיעה גסה” אך לא בזה עסקינן)

אומנם במדרש רבה בראשית על הפסוק נאמר “אל תעמידו עצמכם מדברי תורה”.

ואף ששני מקורות אלו נראים סותרים נראה כי אינם סותרים כלל לדינא והיינו כפי שמובא בסוגיא שם בתענית גופא : אמר רבי אלעאי בן ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהם דרי תורה ראויין להישרף שנאמר (במלכים גבי אליהו ואלישע) : וַיְהִי הֵמָּה הלְכִים הָלוךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם.

טעמא – דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור – ראויין לישרף? אלא כאן למיגרס וכאן לעיונא.

ומזה מובן (וכך פירשו מפרשים רבים ובכללם בכלי יקר, היפה תואר ועוד) שאין פלוגתא בין הש”ס למדרש בבראשית רבה, שהש”ס מדבר על לימוד לעיון ולכן מזהיר שלא לעסוק בדרך בעיונא שמא יבואו לידי סכנה. (ולכן הלשון “תתעסקו בדבר הלכה” שזהו עניין ההתעסקות לעומק כמו בעסק כפשוטו שנוגע לאדם בחיי נפשו) והמדרש מדבר על לימוד למיגרס ומדגיש שדווקא בלימוד “בדברי תורה” אל תעמידו עצמכם.

2) ונראה לומר שהחילוק בין שני הגירסאות הוא מהיכן לומדים את הדין. כי ניתן ללמוד דין זה בשני אופנים.

א) מתוך הלכות תלמוד תורה. כלומר מהציווי הכללי שמחייב אותנו ללמוד תורה (כפי הנלמד בהלכות תלמוד תורה ביורה דעה) ושם עוסקים בלימוד התורה ככלל, וכחלק מלימוד התורה יש ציווי שלא להפסיק מהלימוד הכללי הזה אפילו בדרך. (וזה נלמד דווקא מהכתוב “ובלכתך בדרך”)

ב) מתוך הלכות הליכה בדרך, (הנלמד באורח חיים סימן קי סעיף י במגן אברהם מהלכות תפילת הדרך דווקא), שהמהלך בדרך כפי שיש לו חיובים מיוחדים כמו תפילת הדרך וכיוצא בזה כך יש עליו חיוב ללמוד תורה, וכפי שמביא השל”ה הקדוש על הפסוק (במשלי ו כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. והיינו מצד ההגנה שתורה מגינא ומצלא כפי המובא שם בסוטה כא. (והיינו כרבא שמגינא רק בעידנא דעסיק ביה או שיש כמה דרגות בהגנה זו אפילו לרב יוסף)

ויש בזה נפקא מיניה איך למדים כי מהלימוד של הדין הזה דרך הלכות תלמוד תורה המהלך בדרך למשא ומתן פטרה אותו התורה מלימוד תורה משום שזה לצורך פרנסתו ומשא ומתן, אמנם מצד דיני הליכה בדרך עדיין הוא מחוייב בלימוד התורה למיגרס (שלכן הובא דין זה שם בדיני הליכה בדרך), כדי להישמר בנפשו.

והש”ס מדבר מצד דין הלכות תלמוד תורה שחייבים ללמוד תורה “בלכתך בדרך” וכמובן שיוסף לא בא ללמד את השבטים כעת הלכות תלמוד תורה, אלא רק להזהירם על הדרך, ולכן הדגיש שכאן צריך להיזהר שלא לעיין כדי לא לבוא לידי סכנה. ולא בא ללמדם שצריך לגרוס כי הוא דיבר רק מעניני הדרך והנהגותיה ולא מהנהגות לימוד התורה.

אומנם המדרש לומד את הדין הזה מהלכות הליכה בדרך, ומכיוון שיוסף דיבר עם השבטים על הנהגות הדרך ממילא הזהירם על דין זה כפשוטו שלא יפסיקו מלימוד התורה כדי שתצילם ותגין עליהם (והיינו למיגרס.)

3) אחר כל זאת בש”ס עצמו יש תוספות שם שמביאים ” ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה”

וכאן לא נקטו “אל תעמדו מדברי תורה” אלא דווקא מדבר הלכה ומזה משמע (כפי שמסבירים מפרשים רבים כמו חידושי אגדות מהרש”א ועוד) שהמדרש הזה שמביא התוספות לא מסתדר בכלל עם דברי הש”ס אלא חולק עליו.

כלומר שלדברי המדרש של התוספות אמר להם יוסף אל תפסיקו מללמוד ולהתפלפל בהלכה בדרך ליעקב אבינו.

והיינו שגם בדבר הלכה שהוא לעיונא (כפי שהש”ס מביא את הלשון “דבר הלכה” ולא “דברי תורה” כמדרש רבה שיכול להיות גם מיגרס) אל תפסיקו.

אם ננסה רגע להבין שוב את שורש דברי המדרש הזה שמביאים התוספות האם הוא מגיע מדין “חיוב לימוד התורה הכללי” או מדין “דיני הליכה בדרך” . בפשטות נראה שהחיוב ללמוד תורה בעיון מגיע מהלכות תלמוד התורה כנ”ל כי מהלכות דיני הליכה בדרך מדוע שתהיה חובה ללמוד לעיון? אלא שהמדרש הזה בא לומר וגם להדגיש שבלימוד התורה אדם צריך להשתדל להיות שקוע כל כך בלימודו שגם בלכתו בדרך יהיה בעיון ופלפול בתורה ולא יסתפק רק בליגרוס ולחזור משניות תהילים וכדומה.

ואם נאמר הרי היכול האדם לבוא לידי סכנה ואונס רחמנא פטריה, כל זה נכון כאשר האדם עצמו נוהג או מנהיג את העגלה, (כפי שכתוב שם באור”ח) אמנם כאשר ישנם מנהיגי עגלות או נהגים וכדומה (כפי שבוודאי היה אצל יוסף השליט במצרים ששלח את אחיו בכבוד גדול אל אביו) אז ישנו חיוב לפי המדרש הזה לא להסתפק בלימוד שטחי אלא מעמיק ועיוני אפילו בדרך!.

4) אלא שמדברי יוסף לא נראה כל כך שדיבר על החיוב בהלכות תלמוד תורה ואת זה בא ללמד את אחיו, אלא עיקר דיבורו אל אחיו היה מדיני ההליכה בדרך, ואם כך איך סובר המדרש הזה מהתוספות שיוסף לומד גם מדיני הליכה בדרך שחובה ללמוד לעיון כשאפשר!?

ונראה להסביר שההגנה והשמירה של דברי התורה בדרך אפשר לפרשה בשני אפשרויות:

המדרש רבא (שסובר לימוד למיגרס) לומד שזוהי סגולה ש”עוטפת” את האדם וחיצונית לו, ולכן כפי שמביא הרמב”ם שהקורא פסוקי ומזמורי תהילים זכות קריאתן מגינה עליו וניצל מצרות ומזיקין. והיינו שהזכות של קריאתן משמרת אותו כרגע.

אומנם המדרש שהביא התוספות סובר שהתורה משנה את האדם עצמו שכשלומד תורה מתאחד עם התורה ונעשית דם מדמו וכאוכל בקרבו “ותורתך בתוך מעי”, ומילא הוא הופך להיות למשהו שאין למזיקין שליטה בו (וכרבה ש”לא פסיק פומיה מגירסא” עד שאפילו מלאך המוות לא היה יכול לשלוט בו). ולזה חיבים ללמוד תורה לעיון ואי אפשר להסתפק בגירסא באופן שטחי, שבלימוד שטחי לא יתהפך האדם לאיש אחר, וישתנה ממהותו. וזהו שמדרש זה גם כותב “אל תפסיקו מדבר הלכה” ולא כהלשון הרגילה אל “תתבטלו” או “תבטלו” כי על ידי שאדם לומד את התורה באופן דלעיונא אין הפסק בינו לבין התורה והם נחשבים לדבר אחד.

5) ולכאורה גם לפני כן הלכו השבטים הלוך וחזור ולמה צריכים כעת להזהירם על לימוד התורה בעיון, אלא שאז הליכתם היתה להביא לחם הביתה ולא הייתה מסוכנת מבחינה רוחנית כמו ההליכה הזו, שבהליכה זו התחילה בפועל גלות מצרים והירידה למצרים, שאז הסכנה היא גדולה ביותר וצריכים שמירה מעולה יותר מקודם, שלכן צריכים להדגיש על חובת העיון וההתעמקות וההתאחדות.

וכמו בימינו שכאשר אדם לא שקוע ממש בדברי התורה והקדושה קל להסיח דעתו מהם והמבחר הרי גדול ביותר.

וזוהי גם הסיבה שיעקב שלח את יהודה להקים ישיבה לפני בואם (ואת יהודה שלח לפהיו וגו’ להורות לפניו גושנה). ואמרו רז”ל להתקין בית תלמוד שיהא שם מורה תורה שיהיו השבטים הוגים שם תורה”

שזה מורה על עניין העיון והיגיעה שבאופן כזה אין הגלות יכולה לשלוט ממש על עם ישראל. הן באופן פרטי והן באופן כללי. וזהו גם הטעם על כך שבסוף גלות זו שאנו עומדים בסופה, יבוא המשיח שאחד מתנאיו הוא שיהיה “הוגה בתורה” כי הכח לגאול את ישראל מהגלות הוא ביגיעת התורה שהיא למעלה מהגבלות ומיצרי הגלות.

(מעובד בעיבוד חופשי על פי שיחת הרבי מליובאוויטש)