ואני תפילתי פרק 3 הרב מאיר ערד על “ברכות השחר”

הרב מאיר ערד על ברכות השחר על משמעות התפילה והכוונות בה על פי פשט, דרש, רמז וסוד והשבוע: ברכות השחר ומשמעותן . והפעם “הנותן לשכוי בינה”

שלום לכולם

ואני תפילתי פרק שלישי ברכות השחר – הנותן לשכווי בינה שיעורו השבועי של הרב מאיר ערד באתר הללויה על משמעות התפילה והכוונות בה על פי פשט, דרש, רמז וסוד והשבוע: התחלת ברכות השחר ומשמעותן . כל זאת ועוד רק באתר הללויה

אנחנו ממשיכים בסדרת השיעורים בנושא התפילה, אנחנו לומדים את סדר התפילה והברכות על פי הביאורים של החסידות והביאורים של תורת הסוד. אנחנו היום נתחיל את ברכות השחר. הברכה הראשונה שעליה נדבר ונלמד היום היא הברכה שמברכים בתחילת הברכות ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם, הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה.
מה המשמעות הפשוטה של הברכה?
אנחנו מברכים את הקב”ה שנתת לשכווי, לתרנגול, בינה, שכל, להבחין בין יום לבין לילה. בבוקר, ברגע שעולה השחר, מתחיל להתנוצץ האור, התרנגול שנקרא שכווי, מעורר אותנו ומשמיע את קולו והוא יש לו את היכולת , את החכמה, להבחין בין היום ובין הלילה ועל ידי זה אנחנו גם כן כיום מסוגלים להבחין בין יום ובין לילה. אמנם כיום יש לנו בדרך כלל אמצעים להתעורר לא דרך תרנגול – יש אמנם גם היום מקומות שהתרנגול בבוקר הוא זה שמעורר ומעיר את האנשים, אבל בדרך כלל רוב האנשים קמים בבוקר עם שעון מעורר או שמישהו מעיר אותם או צלצול בפלאפון וכד’ אבל הברכה נותרת אותה ברכה, כי התרנגול כאן זה סוג של דוגמא ליכולת של הבינה להבחין בין היום ובין הלילה. ובאמת כתוב בספרים, שהתרנגול שמעיר וקורא כאן יש לו שורש רוחני למעלה במלאכים העליונים והשורש של התרנגול שקורא זה המלאך גבריאל שהוא זה שקורא ומעיר את הנשמות בבוקר. כל בוקר המלאך גבריאל מעיר את הנשמות כביכול ללכת לשבח את הקב”ה וכתוצאה מקריאתו של מלאך גבריאל למעלה, התרנגול כאן למטה גם כן קורא ומעיר אותנו. התרנגול בהכרח לא יודע כמובן מה הסיבה שהוא קורא ומעיר אותנו, הוא עושה את זה באופן טבעי – אך הסיבה הרוחנית הפנימית היא ששורשו של התרנגול הוא המלאך גבריאל למעלה שמעיר ומעורר את הנשמות.
רמז
בברכה הזאת שאנחנו מדברים פה על בינה שדרכה אנחנו מבחינים בין יום ובין לילה, זה לא רק רומז ומדבר על יום ולילה כפשוטו, יום שהשמש זורחת ולילה שיש חושך בחוץ שצריך בינה להבחין בינהם. אלא זה בעיקר מדבר על יום ולילה רוחניים. יש מושג של “יום” ויש מושג של “לילה” זה בעצם חושך ואור. ביום מאיר האור, בלילה יש חושך. יום מסמל גילוי אלוקי, לילה מסמל הסתר אלוקי, ה’ לא מתגלה. גם במעשים של אדם בעולם יש לפעמים דברים שהוא עושה אותם, דברים שהם רצונו של הקב”ה דברים שהם טוב וחסד ומוסיפים אור בעולם, מוסיפים גילוי של קדושה בעולם. יש דברים חלילה שאדם עושה שבהם הוא מסתיר על רצונו של הקב”ה הוא לא מאיר את העולם אלא חלילה הפוך, הוא מחשיך את העולם, על ידי העברות על ידי הדברים הלא טובים. באה התורה ואומרת, צריך בינה להבחין בין יום ובין לילה. זה לא תמיד פשוט, זה לא תמיד שחור לבן, זה לא כל כך ברור מאליו. יש דברים שאם נשאל את האדם אם הדבר הוא טוב או לא טוב הוא ידע להגיד בצורה פשוטה וברורה, זה טוב וזה רע. כמובן לעזור לשני זה טוב, לפגוע בשני זה רע. לאכול כשר זה טוב, לאכול לא כשר זה רע. זה דברים שהבנאדם שלומד ויודע זה דברים פשוטים, מה מותר ומה אסור, מה היום ומה הלילה. אבל יש דברים שהם דברים מאוד עדינים, הם לא פשוטים, בהם צריך הבחנה מעמיקה, מה הטוב ומה לא טוב, מה היום ומה הלילה. לדוגמא, אדם רוצה ללמוד תורה לכאורה זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. מצד שני אולי אשתו רוצה שהוא יעזור לה בבית, לסדר את הבית לכבוד שבת ואז הוא מתלבט בין שני דברים שלכאורה שניהם נראים טובים. ללמוד תורה זה דבר טוב, לעזור לאשה ולמשפחה בבית זה כמובן דבר טוב. מה צריך לעשות? את זה או את זה? צריך כאן בינה מיוחדת כדי להבחין ולראות מה הדבר הנכון ומה הדבר הלא נכון. בכלל בעולם אנחנו נמצאים במקום של בחירה, כל הזמן צריכים לבחור. לבחור מה אנחנו עושים כמו שהתורה אומרת “ראה נתתי לפניך את הטוב ואת הרע את המוות ואת החיים ובחרת בחיים” בחרת בטוב. האדם מחוייב לבחור במקומות הנכונים. לבחור במקומות הנכונים ולא במקומות הלא נכונים צריך בינה, זה בעצם היכולת השכלית להעמיק ולהתבונן על פי הכללים שהתורה מנחה אותנו ולראות מה הדבר עבורנו ומה הדבר הלא נכון עבורנו. והדבר הזה לא יכול להיות חד משמעי אחד לכולם לכל אותו דבר זה משתנה גם משתנה מאדם לאדם. יש אדם שבשבילו דבר מסויים הוא טוב עבורו ויש אדם אחר שהוא לא טוב עבורו בשבילו זה לא מתאים, כל אחד צריך לחפש ולמצוא את מה שנכון ומה שמתאים לו. וזה העניין של הבינה, להתבונן ולחשוב איך אנחנו צריכים להתנהג במה לבחור בדבר כזה או בדבר אחר. את הבינה הזאת ואת יכולת הזאת לבחור בטוב ולא ברע חלילה, לבחור במעשים שמוסיפים אור וגילוי בעולם ולא חלילה דברים שמוסיפים משהו שלילי ולא טוב, פה צריך באמת בינה.
המושג יום ולילה יש לו עוד משמעות בתורת החסידות והקבלה כתוב שמידת החסד נקראת יום ומידת הגבורה נקראת לילה. יום זה אור וגילוי – כשאדם גומל חסד עם חברו הוא בעצם עושה לו טוב ומאיר לו פנים הוא נותן ומעניק לו מוסיף אור. גבורה זה בעצם מניעת שפע. גבורה זה לעצור, לצמצם, זה מידת הדין. כמובן שהעולם צריך להתנהל באיזון הנכון בין החסד לבין הגבורה. בין הנתינה לבין מניעת ההשפעה. מי שנותן ללא גבולות, זה גם דבר שעלול להביא נזק. לדוגמא אם הורים יתנו לילדים שלהם את כל מה שהם מבקשים מבלי להציב להם גבולות אף פעם, מבלי לומר להם לא. הילד רוצה אופניים קונים לו אופניים, מחשב – מחשב, כל מה שהוא אומר ישר נותנים לו. זה יכול לגרום נזק, הילד יכול לגדול מפונק לחשוב שמגיע לו הכל, לא לדעת שצריך להתאמץ בשביל דברים. כשהוא יגדל הוא לא יוכל לצאת לעבוד, להשקיע כי הוא מונח שהכל מגיע אליו מבלי לעשות כלום וכמובן שהרגל כזה הוא מאוד בעייתי שעלול להזיק לו בהמשך החיים. ,לעומת זאת אם ניקח את הקיצוניות השנייה, ילד שכל הזמן אמרו לו “לא” ף “אל תעשה” כל הזמן יבקרו אותו וימנעו ממנו את מה שהוא רוצה ולא יתנו לו חום ואהבה במידה מספקת, כמובן שילד כזה יגדל בצורה הלא נכונה. הוא יגדל עם חוסר הערכה עצמית, עם חוסר בטחון, תוקפני אולי לאחרים וכד’. אז לכן צריך תמיד לדעת לאזן בין החסד לבין הגבורה, בין הנתינה לבין יצירת הגבולות. בין החום ואהבה והענקה לבין שמירת המרחק והסמכותיות והמעמדות וכדומה. הדבר הזה כמובן צריך בינה, צריך כל הזמן להתבונן ולחשוב מה הדבר הנכון כרגע, מה אני כרגע צריך להרחיב את הדגש, מה צריך להגביר, זה לא פשוט. לכן שאנחנו קמים בבוקר ומשבחים את הקב”ה אנחנו מבקשים שתתן לנו בינה כמו שאתה נותן לשכווי, להבחין בין יום ובין לילה. להבחין בין הבחירה בטוב לבין הבחירה בהפך הטוב. אבל גם בין דברים שהם שניהם טובים, לדעת לאזן בין החסד לבין הגבורה, בין הנתינה לבין הגבולות שזה אנחנו צריכים את הבינה המיוחדת שה’ נותן לנו כדי לדעת איך להתנהג נכון בעולם.
לאחר הברכה הזאת ישנה ברכה נוספת שנדבר עליה בקצרה “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם פוקח עיוורים”.
המשמעות הפשוטה של הברכה שהיא השניה בסדר הברכות היא שבלילה העיניים שלנו עצומות ואנחנו לא רואים ובבוקר אנחנו מתעוררים והעיניים נפקחות כמו עיוור שנפקחו עיניו – ככה אנחנו בבוקר מתעוררים ועיננו נפקחות ואנחנו מודים לקב”ה על שפקח את עיננו. אבל כמו שאמרנו מקודם, מלבד המשמעות הפשוטה שהעיניים היו סגורות והם נפקחו כמו עיוור שפקח את עיניו וככה כל בוקר אנחנו פוקחים את עיננו, חוץ מזה יש לברכה הזאת גם משמעות פנימית ועמוקה.
אדם יכו להסתובב בעולם עיוור. מה פירוש עיוור? הוא נמצא, הוא הולך, הוא רואה הוא שומע, אבל הוא לא באמת את המציאות כמו שהיא. הוא לא יודע להבחין מה הדבר הנכון והחשוב עבורו. הוא עיוור. הוא נמצא ומסתובב ליד הדבר אבל הוא לא רואה בעיניו את מה שיש לו. הואיכול לעבור חייםשלמים ולא לשים לב אל הדברים החשובים שתכלית השליחות שלו בעולם הוא פספס חלילה או לא עשה את זה כמו שצריך או לא ניצל מספיק את הזמן ואת האפשרויות שה’ נתן לו כדי לעשות את שליחותו כדי לעשות טוב וחסד בעולם, כדי לנצל את האפשרויות בשביל לעשות לקב”ה דירה בעולם שלנו. ולכן צריך לברך בבוקר ולומר פוקח עיוורים. תפקח לנו את העיניים שנראה את המציאות בצורה נכונה, שנסתכל על הדברים בצורה אמיתית ונראה את המציאות האמיתית.

דרש
מה ההבדל בין הברכה הזאת לבין הברכה הקודמת. הרי גם בברכה הקודמת אמרנו שמבקשים שה’ ייתן לנו בינה להבחין בין יום ולילה וכמו שהסברנו יום ולילה זה טוב ורע זה חסד וגבורה וגם פה צריך עניין של הבחנה. מה מתחדש בברכה השנייה שמדברים על פוקח עיוורים, על העיניים שנפקחות? אם נשים לב, יש כמובן הבדל מאוד משמעותי בין שתי הברכות. הברכה הראשונה מדברת על בינה. בינה זה להבין דברים, להבין בשכל. הברכה השנייה מדברת על ראייה. פוקח עיוורים, העיניים נפקחות ואנחנו רואים את הדבר. מה ההבדל בין דבר שאדם מבין לבין דבר שהאדם רואה. חכמים אומרים “אינה דומה שמיעה לראייה”. דבר שאדם שומע, הוא למד על זה הוא שמע על זה הוא קרא על זה בספרים אבל זה לא עוצמה פנימית כמו דבר שאדם ראה בעיניו. דבר שאדם ראה הופך להיות מוחשי ומוחלט אצלו ושום דבר לא יכול לערער לו את מה שהוא ראה.
לדוגמא הלכתי ברחוב וראיתי מישהו באוטו. בשעה אחר כך בא אלי חבר ואמר לי שאותו איש נמצא עכשיו בחו”ל והוא טס לפני שבוע. אני אומר לו סליחה, ראיתי אותו לפני שעה באותו. הוא יביא לי הוכחות, דרכון וכל מיני מסמכים שמוכיחים את דבריו. אבל אני לא אשתכנע כי ראיתי אותו בעיניים שלי, אז כל מה שיגידו ויסבירו לא ישתווה לעוצמת המוחשיות שראיתי בעיניים. לעומת זאת אם לא ראיתי אותו ומישהו אמר לי שהוא נמצא פה ומישהו אחר אמר לי שהוא לא נמצא פה אז אני לא יודע למי להאמין. כי כל עוד זה בגדר שמיעה אז זה לא נחקק בתוכי ולא מוחלט כמו ראייה.
גם כשאנחנו מדברים על הקשר ביננו לבין הקב”ה. זה יכול להיות קשר של שמיעה והבנה ויכול להיות קשר של ראיה. דבר שאדם רואה הוא מתאמת אצלו לחלוטין. אנחנו יכולים ללמוד את הדברים ולהבין אותם בשכלנו אבל עדיין זה יהיה רחוק מאיתנו וזה לא יהיה חלק מהמשמעות שלנו. זה יהיה חיצוני. אנחנו מבקשים מהקב”ה ייתן לנו את הזכות שהדברים האלו של הקדושה, של האלוקות, ההבנה הפנימית בשליחות שלנו בעולם לא יהיה באופן של הבנה בלבד, אלא באופן של ראייה, של התאמתות, מוחלט אצלנו לגמרי כאילו אנחנו רואים בעיניים שלנו. לכן למרות שביקשנו בברכה הראשונה בינה ויכולת ללמוד ולהבין, אנחנו מוסיפים בברכה השנייה ואומרים פוקח עיוורים. מבקשים מהקב”ה שהדברים שלמדנו והבנו בשכל, לא ישארו רק באופן של הבנה ובינה אלא באופן של ראייה ושזה יתאמת אצלנו בצורה מוחלטת.
סוד
בספרים הקדושים כתוב, שכל מה שאנחנו לומדים היום, זה הכל בגדר של שמיעה. כי בסופו של דבר מה אנחנו רואים בעיניים שלנו? גשמיות , חומר, את האנשים שמסתובבים פה, את הצמחים את בע”ח את השמש השמיים השמש והירח אבל את הקב”ה אנחנו לא רואים. כי לא יראנו האדם וחי. את הקב”ה האלוקות שנמצאת בכל דבר אנחנו רק לומדים במקרה הטוב, משיגים מתבוננים אבל לא רואים ממש בעיניים. לכן כל הלימוד היום וכל היחס שלנו היום זה הכל בגדר שמיעה בלבד. לעומת זאת לעתיד לבוא כתוב כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון. זה יהיה באופן של ראיה, לא באופן של שמיעה בלבד. אנחנו נראה את זה בעיניים, נחוש את זה בצורה הכי מוחשית, מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים. לכן אנחנו מבקשים שהיחס שלנו לתורה לקדושה, לאלוקות, לא יהיה חיצוני של שמיעה והבנה בלבד אלא באופן של ראייה מוחשית, עין בעין בגאולה האמיתית והשלימה במהירה בימינו ממש.

עד כאן ואני תפילתי פרק שלישי ברכות השחר – הנותן לשכווי בינה
בע”ה בפעם הבאה נמשיך עם ברכות נוספות מברכות השחר.
כל טוב.