פרשת השבוע בא – קדש לי כל בכור

סוד קדושת הבכורה

תם מה הוא אומר? “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת” (י”ג, י”ב), מדוע גלגל הקדוש ברוך הוא שבנו בכורו ישראל ישתעבד במצרים? מה סוד קדושת הבכורה?
הבן התם מבטא את הדתיות הפשוטה, התמימה. הוא בן פתוח לחלוטין. שאלתו מתבקשת מתוך מה שהוא רואה, והוא מוכן לקבל כל תשובה. על כן הוא הבן היחיד הזוכה לתשובה עניינית. מפני מה הרג הקדוש ברוך הוא את בכורי מצרים? ואמרת אליו: קדושת הבכורות, היא היא קדושת הבחירה האלוקית השייכת לכל דור ודור, מרגע שאמר משה לפרעה “בני בכורי ישראל”.
“קדש לי כל בכור באדם ובבהמה לי הוא” (י”ג, ב’). כשם שהבכור הופך את הוריו לאב ואם, כך עם ישראל הוא הראשון שהכיר במציאות ה’ ועשה אותו לאב, לכן נקרא עם ישראל בכור. הואיל ומצרים שיעבדו את עם ישראל, בנו בכורו של הקדוש ברוך הוא, בחוזק יד פדה ה’ את בנו בכורו ממצרים. “ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג ה’ כל בכור בארץ מצרים” (שמות י”ג, ט”ו), ומאז שניצלו בכורי ישראל במכת הבכורות במצרים, הקדשתי לי כל בכור בישראל.

מתחילה היו צריכים להיות כל הבכורים כהנים, ויש בכך רעיון גדול. כי באופן זה בכל משפחה יהיה אדם שמיועד לעניינים שבקדושה, וכך כל העם כולו, על כל משפחותיו יהיה קשור באופן שלם לעבודת ה’ ולענייני הרוח, כאשר לכל משפחה יהיה נציג שישרת בקודש במשכן או במקדש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו מדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. “ואקח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל” (במדבר ח’, י”ז). “בעת ההוא הבדיל ה’ את שבט הלוי” (דברים י’, ח’). רק יותר מאוחר, באו הלויים והכהנים והיו למשרתי ה’ במקדש ובקדש “תחת כל בכור מתוך בני ישראל לי יהיו” (ג’, י”ג). מלמד שהם צריכים פדיון ובזה משחררים אותם מתפקידם ככהנים.

מצוות קידוש ופדיון בכורות

מצות עשה לקדש בכורות פטר רחם הזכרים, שנאמר: “קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה” (שמות י “ג, ב’).
“פטר כל רחם”, לפעמים מקיים אדם מצוות פדיון הבן פעמיים ושלוש – אם נשא אשה שניה ושלישית ורביעית כיעקב אבינו, או חלילה אחרי שהתאלמן או התגרש ונשותיו ילדו לו בנים בכורים.
ברם “פטר כל”, פתח כל דבר וראשיתו, יסודו ועיקרו הוא “רחם בבני ישראל”, לרחם על כל איש ישראל, יהיה מי שיהיה לאהבה אותו. ואולם “באדם ובבהמה”, להבדיל בין יהודי ליהודי, להגיד שפלוני יש לו צורת אדם ואלמוני נמשל כבהמה, “לי הוא”, זה שייך רק לו – ה’, אני יודע מעשי בני אדם ומחשבותיהם.
“וכל בכור בני אפדה” (שמות י”ג, י”ג). פדיון הבן, כמו מצוות ביכורים, בכור בהמה, ראשית הגז והפרשת תרומות ומעשרות מסמלים את בעלותו של הקדוש ברוך הוא על העולם. לפיכך נותנים את הבכור או הביכורים לכהן, לבטא את הכרתנו שהכל שלו יתברך ואין שייך לאדם כלום.
בדומה למצוות ביכורי הפירות, בראות האדם כי אחר שיגע יגיעות, חרש ועדר וזיבל והשקה והגיע זמן שהעץ עשה פרי, וחביב עליו ראשית פרי כבבת-עינו, מיד נותנו לקדוש ברוך הוא – בכך מוכיח כי השליט האמיתי בעולם הוא הקדוש ברוך הוא. ומשום שמיוחדים הבכורות בשתי קדושות. קדושה אחת שהם נועדו לעבודת המקדש (בטלה בעקבות חטא העגל) וקדושה אחרת ניתנה להם כדי להצילם ממכת בכורות. יש מצוה “פדה תפדה את בכור האדם” (במדבר י”ח, ט”ו).
“ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש” (במדבר י”ח, ט”ז), כי “אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף, אף אתם תנו בעד בכורכם חמשה שקלים, עשרים גרה” (ירושלמי שקלים פ”ב, ה”ג). “ונתתה הכסף לאהרן ולבניו” (במדבר ג’, מ”ח).

מצוות פדיון הבן היא עונש או כפרה על מכירת יוסף!!! מכירת יוסף שגלגלה את שעבוד מצרים על-ידי אורחת ישמעאלים שירדה למצרים “ושבאה מגלעד” (בראשית ל”ז, כ”ה). גלעד מקום הצרי, הבושם והתרופה. סופה לגלעד. “אליהו הנביא, אליהו הגלעדי”.

מפני מה בכור האשה נותן חמשה סלעים? כנגד חמש מצוות עשה שהאנשים חייבין והנשים פטורות. ואלו הן: סוכה, לולב, שופר, ציצית ותפילין. הואיל והנשים פטורות מן המצוות הללו, יהיו בניהן נפדין בחמישה סלעים, כדי שיבוא להן מתן שכר כאילו קיימו אותן חמש מצוות. ללמדך שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל ברייה (משנת רבי אליעזר). (בבא קמא ל”ח).
בימינו פודים את הבן הבכור בחמישה מטבעות כסף, שמשקלם הכולל הוא לפחות תשעים ושישה גרם כסף טהור. בנק ישראל הנפיק חמישה מטבעות במשקל כולל של מאה ושלושים גרם, והם כשרים על-פי ההלכה לפדיון הבן.

נאמר: “פטר כל רחם בבני ישראל” (שמות י”ג, ב’). “בכור בניך תתן לי” (שמות כ”ב, כ”ח). שני סוגי בכורות יש, האחד הוא הבכור לאמו – והאחד לאביו. הבכור לאביו הוא היורש כפליים, והבכור לאמו הוא הקדוש שצריך לפדותו בפדיון בכורות.
“פטר רחם”, היינו הראשון שפותח את רחמה של אמו, ולכן מי שנולד בניתוח קיסרי אינו חייב בפדיון, כי לא פתח את רחמה של אמו כדרך הלידה. וכן כאשר הריון הראשון הסתיים בהפלה.

הגאון רבי אליהו מווילנא אמר שכל תרי”ג המצוות מרומזות (בפרשת בראשית) ומצוות פדיון הבן מרומזת במלה הראשונה של התורה, שכן המילה “בראשית” נדרשת על פי נוטריקון (ראשי תיבות): בן ראשון אחר שלושים יום תפדה.
את פדיון הבן עורכים לאחר שלושים יום, לפי שרוב הוולדות ביום השמיני הם בחזקת חיים וקיימים, והולכים אחר הרוב ומלים ביום השמיני, אך בפדיון הבן שצריכים לתת כסף לכהן, הרי בממון אין הולכים אחר הרוב. לכן מחכים שלושים יום, שאז הוולד יצא בוודאי מכלל נפל.

פדיון פטר חמור

שאלת התם מופיעה בתורה מיד לאחר הציווי לערוף את פטר החמור, המוזכר בצמוד למצוות אכילת המצה. “וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו” (שמות י”ג, י”ב).
במצוות פדיון פטר החמור, הבכור הפותח ראשון את רחם אמו, מלמדת אותנו התורה שיש בו קדושה, אלא שאין אפשרות להקריב את החמור על המזבח, שהרי הוא מין טמא. לפיכך חייבים לפדותו בשה, ואז הקדושה שבבכור החמור פוקעת, ומותר להשתמש בו לצרכי חולין. השה עצמו לא נתקדש, אלא שצריך ליתנו לאחד הכהנים, הוא אחד מעשרים וארבע מתנות הכהונה, והכהן יכול לעשות בשה כל מה שיחפוץ.
אם ישאלך בנך באחד הימים, מדוע חלה קדושה מיוחדת של פדיון בכורות על בהמה טמאה? ואמרת אליו: גזירת הכתוב היא, לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים (בנבואת יחזקאל כ”ג, כ’).
מהי שאלתו של התם “מה זאת” (שמות י”ג, י”א)? הוא תמה, איננו מבין את פשרה של מצווה זו. מדוע פודים דווקא חמור? קדושה וחמור – הילכו יחדיו?
אכן החמור, יש בו שני סימני טומאה וטומאתו בולטת יותר מטומאת החזיר והגמל שיש בהם סימן טהרה אחד. ובכל זאת אמרה התורה, “קדש לי”. כי לפעמים מי שטומאתו גלויה, יותר קל לקרבו תחת צל הקדושה, ממי שיש בו למראית עין איזה סימן טהרה.
משום שהחמור הוא סמל לחומריות, דרך קדושת פטר חמור מתגלה הקדושה שגנוזה בתוך החומריות הטמאה. על-ידי הפדיון אפשר ללמוד כיצד לטפל בקדושה זו, בדרך של העלאה או עריפה.
אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל ברייה (בבא קמא ל”ח, ע”ב). החמורים סייעו לישראל בשעת יציאת ממצרים. אין לך כל אחד ואחד מישראל, שלא היו עימו תשעים חמורים לובים (מארץ לוב) טעונים מכספה וזהבה של מצרים. אנו נעזרנו בחמורים רבים, שעליהם העמסנו את המשאות הכבדים, שנטלנו ממצרים בדרך ארוכה וקשה. כיוון שהם נשאו על גבם את המטען של שישים ריבוא בתי-אב בישראל, כגמול על כך זכו בעלי-חיים אלה להתקדש בקדושה מיוחדת, הקרויה “פטר חמור”.
מצוה לפדות את החמור בשה, ואת השה יש ליתן לכהן. ניתן לפדות את החמור בשה, אפילו אם ערכו של השה פחות מערכו של החמור. פדיון זה הוא של בעל חיים מול בעל חיים, לא של ערך מול ערך. אם אין פודים את החמור, יש לערוף את ראשו.
בימינו מעטות הן ההזדמנויות הנקרות לבן היישוב לחזות בקיום מצוות פטר חמור שנוהגת גם בזמננו. ובודדים בלבד זכו לקיים מצוה זו בעצמם: “ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה” (י”ח, ט”ו). יש שחסידים ואנשי מעשה מבקשים לחזר אחר כל מצוות התורה, כפדיון פטר חמור – באמצעות רכישת אתון מבכירה, או שילוח הקן – על-ידי שמזמנים את עצמם למקום שבו ידוע להם כי קיים קן ציפור ומתחייבים במצוה.

צעקה גדולה בדיוק בחצות

כאשר הודיע משה לפרעה על מכת בכורות אמר: “כחצות הלילה”. כלומר, בחצות בערך. אולם כשבאה המכה בפועל, “ויהי בחצי הלילה” (שמות י”ב, כ”ט).
סברה א’: “יוצרו חילקו”, הקדוש ברוך הוא כביכול חילק את הלילה לשני חלקים, וברווח הזמן שנותר הביא את המכה. הקדוש ברוך הוא הקפיא לזמן מה את הזמן, עצר את תנועת גרמי השמים, וכך חילק והפריד בין שני חצאי הלילה.
סברה ב’: “יודע עיתותיו ושעותיו, הוא חילקו”. הקדוש ברוך הוא יודע מהו הרגע המדוייק של “חצות”, ואז באה המכה.
על-פי הדעה השניה לא היה כאן שום נס, אלא הקדוש ברוך הוא, “יודע עיתותיו ושעותיו”, כיוון לנקודת הזמן המדוייקת שבה חל חצות הלילה. מאחר שה’ הבטיח שמכת בכורות תיעשה בדיוק בחצות הלילה, ושעת החצות משתנה ממקום למקום, לכן עבר כביכול הקדוש ברוך הוא שכבודו מלא עולם בכל ארץ מצרים, כך שמכת בכורות היתה בדיוק בשעת חצות בכל מקום ומקום “בחצי הלילה” “אין בית אשר אין שם מת” (שמות י”ב, ל’).
“ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף” (שמות י”ב, כ”ג). “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור אני ה’ ” (שמות י”ב, י”ב).
“ועברתי”: “מכת הבכורות נעשתה על-ידי הקדוש ברוך הוא, שהעביר עיניו ולא הסתכל במעשיהם של ישראל. “בלילה הזה עבר ה’ לנגף את מצרים, פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל” (שם י”ב, כ”ז). הוא שביצע את המכה אולם אליו הצטרפו מלאכי החבלה, שפגעו בכל מי שנקרה בדרכם ברחובות מצרים, ואפילו שהיו באותו לילה גם מיתות טבעיות של אנשים שהגיע זמנם למות, עשה הקדוש ברוך הוא נס שבאותו לילה לא מתה נפש אחת מישראל.
מתוך הרצון לייחס את מעשי הנסים אך ורק לה’, הושמט שמו של משה מן ההגדה, כנאמר: “וה’ הכה כל בכור בארץ מצרים” (י”ב, כ”ט), “לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שרף”. אף שיש שני פסוקים מהם מבואר שהיה הדבר על-ידי המלאך המשחית, “ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף” (שמות י”ב, כ”ג), “ולא יהיה בכם נגף למשחית”, רק ה’ ביצע את מכת בכורות, הוא ולא מלאך ולא שרף ולא שליח.
“לא על ידי מלאך” – כמחנה סנחריב, שהוכה על-ידי מלאך ומאה ושמונים וחמשה אלף ראשי גייסות.
“ולא על ידי שרף” – כמחנה סיסרא, שהוכה בלהט אש הכוכבים ממסילותם, שחיממו את שריונם וכשירדו לנחל קישון וגרפם הנחל והטביעם.
“ולא על ידי שליח” – כאברהם אבינו, שנלחם לבדו כנגד ארבעת המלכים, והיה זורק כנגדם עפר ונעשה לחרבות, קש ונעשה לחיצים. “אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו” ולא בידי שלוחיו ומשרתיו הגדולים “של הקדוש ברוך הוא, שאז תהיה המכה במידת הדין וחלילה היו ישראל נענשים גם הם על-ידי המכה.

“אמר הקדוש ברוך הוא, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לבין טיפה שאינה של בכור” (בבא מציעא ס”א, ב’).
ההשחתה, הפגיעה בבכורות, לא נעשתה במישרין על ידו, היא קרתה מאליה. עצם הופעת ה’ על הארץ לשם גאולת ישראל ממצרים, היא שהיכתה את בכורי מצרים! פגעה בלב החיים, מוטטה ונפגעה כל המשפחה.

“ותהי צעקה גדולה במצרים” (שמות י”ב, ל’). לכאורה היה הכתוב צריך לכתוב בפסוק “ותהי בכיה גדולה במצרים”, אלא:
במכת בכורות נתגלה סרחונן של נשות מצרים, שהיו כולן מזנות תחת בעליהן. בהרבה בתים מתו ארבעה וחמישה מפני שכולם היו בכורים מאב. וזה שאמר משה. “ומת כל בכור מצרים”. דהיינו רק הבכור לבדו ימות, על כן היתה צעקה גדולה במצרים, שכל בעל מצרי צעק על אשתו שזנתה תחתיו, וגם הם צעקו על בעליהן שהם בוגדים.

כאן כבר פרעה לא יכול היה לסבול יותר, מכת בכורות הרסה אותו לחלוטין. הוא היה בכור, והיו לו הרבה בכורים, ורק הוא נשאר כדי שיראה שכל דברי משה נתקיימו בנבואה. “ויקם פרעה לילה” (שם י”ב, ל’). ומה היה אומר? “קומו צאו מתוך עמי” (שמות י”ב, ל”א). לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה’. באותה שעה היו אומרים: “הללויה הללו עבדי יי” (תהילים קי”ג) – ולא עבדי פרעה (ירושלמי, פסחים, פרק ה’).

כל עיקרה של יציאת מצרים הינה “שלח את עמי ויעבדני”, גילוי שם ה’ בעולם ונתינת התורה. ה’ הוציאנו ממצרים “בעבור זה”, מטרת יציאת מצרים היתה עבודת ה’.
עם ישראל הבן הבכור של הא-ל במשמעות של בחיר, נבחר להיות בכור העמים, אור לגויים בעליונותו המוסרית. להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש” (שמות י”ט, ו’), להיות “בני בכורי ישראל” – העם הקדוש שיתקן את הבריאה כולה.