פרשת השבוע ויגש – ההתגלות אני יוסף

ולא יכול יוסף להתאפק (בראשית מ”ה, א’).

למה לא יכול היה כעת להתאפק, דווקא במעמד הזה כאן ועכשיו, אחרי התאפקות וסבלנות רבה כל-כך? אילו יכול, היה יוסף ממשיך להעליל על אחיו ובכך לכפר את כל החטאים שחטאו במכירתו. כיוון שלא יכל להתאפק, הרי שחטא המכירה לא כופר בשלמותו ובעטיו נהרגו עשרה הרוגי מלכות.

מה גרם לו דווקא עכשיו להתגלות לפני האחים? כיוון שלסכנה גדולה ירד יוסף. שאם הרגוהו אחיו (קודם שיספיק להתוודע להם) אין בעולם מכיר.

יוסף היה משנה למלך מצרים, הוא המשביר לכל עם הארץ. היש לנו מושג איזה תור השתרך לפניו? כמה עניינים חיכו להכרעתו ולאישורו? “וירחץ פניו ולא יכול יוסף להתאפק” להמתין כדי להתוודע אל אחיו, עד שיסיים להסדיר צרכי וענייני כל הניצבים עליו, עד שיעזבו את המקום מעצמם. אמר יוסף בלבו: מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים. יוסף לא היה יכול לנוע מרוב האנשים שהיו בחדר, ויקרא לכל הנצבים, הוציאו כל איש מעלי.
למנוע בושה מאחיו, הוא מפנה את האולם מכל איש מצרי. כי את הסכסוכים והמריבות הפנימיים שלנו, אין להוציא החוצה – הגויים אינם צריכים לדעת את הנעשה בין יוסף לאחיו. זאת הבינו כבר אז.
אמר להם יוסף: “לא כך אמרתם – שאחיו של זה מת? אני אקראנו ויבוא אצלכם!” והיה קורא: “יוסף בן יעקב, בוא אצלי! יוסף בן יעקב, בוא אצלי!”. והיו מסתכלין בארבע פינות הבית.
אמר להם: ‘מה אתם רואים?! אני יוסף אחיכם!’ ולא האמינו לו, עד שפרע עצמו והראה להם את המילה (בראשית רבה צ”ג, ח’).
“ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי” (שם מ”ה, ד’). לא השאירם אפילו רגע שיצטרכו להיות מבויישים. בהיותו יחד עמם ובינם לבין עצמם אמר את המילים “אני יוסף” – בלחש. מדוע?
יוסף, בניגוד למידתו של הנוקם, גם כאשר הוא מוחל לחברו ואומר לו “סלחתי”, בבקשת הסליחה רוצה הוא לחזק את הנאתו, בזה שאחרים ישמעו שחברו בא לפניו, התוודה וביקש את סליחתו. יוסף הצדיק מיד עם התגלותו, כבר הודיע את תוכן דבר הסליחה לאחיו. לא עשה רגע אחד של הפסק – להעמיד את אחיו במצב של עלבון, ויתן את קולו בבכי. הפגין את התרגשותו וזלגו דמעות מעיניו, ידעו שדבריו יוצאים מן הלב והאמינו בהם.

ולא יכלו אחיו לענות. מדוע?

“ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו” (בראשית מ”ה, ג’). נתקפו האחים בהלם, מיד פרחה נשמתן ולא יכלו לענות אותו. (תנחומא). לא האמינו לו כי הוא יוסף. וכדי להוציא מלב אחיו את חשש אי האמון, חזר ואמר פעם נוספת “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה” (בראשית מ”ה, ד’). מאז ומתמיד גם עתה, הייתי במידת האחוה אשר לא נפגמה גם שעה שמכרתם אותי. הנני אותו יוסף הנער, שהכרתם, לא נשתניתי מאז ועד היום הזה, במידות, בארחות החיים והמוסר שקניתי בבית אבא.
“ועתה, אל תעצבו”… (שם ה’, ה’). “יש לומר שתיבת “ועתה” לא אמרה יוסף לאחיו, אלא האחים אמרו ליוסף. לאחר שיוסף אמר להם, אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי, שאלו אותו האחים. “ועתה”? מה יהיה עתה? מה ברצונך לעשות לנו? האם להיטיב או להרע לנו? ועל זה ענה יוסף: “אל תעצבו ואל יחר בעיניכם”, רצוני אך ורק להיטיב לכם… זהו תפקידי העיקרי כמושל במצרים. אל תיעצבו בשל מעשה המכירה אם תתרחקו מתחושת העצב והצער, תשיגו כראוי את כוונת ה’, בכך שמכרתם אותי למצרים.
דעו לכם, השגחה עליונה היא. הכל מתנהל על פי רצון ה’. “כי למחיה שלחני א-להים לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה” (שם מ”ה: ה’, ז’). כל המאורעות היו למען טובת כלל ישראל. היזהרו!! אסור שהמצרים ישמעו זאת!!
אחרי שכל המצרים והזרים הוצאו מן האולם, קרא להם לגשת ולהתקרב אליו. “ויגשו. ויאמר אני יוסף אחיכם” (שם מ”ה, ד’). אמר להם את הסוד שלא ישמעו המצרים ושלא ידעו, שאחיו מכרו אותו לעבד.
מה היתה כוונתו של יוסף בשאלתו העוד אבי חי? הרי האחים אמרו לו: “שלום לעבדך לאבינו עודנו חי” (שם מ”ג, כ”ח). וכל נאומו של יהודה היה בקשר לאביהם. והוא סיים את דבריו “כי איך אעלה אל אבי”.
אלא, שקודם לכן אמר לו יהודה: יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו (כלומר הוא, יוסף) מת. והרי שיקר!? לכן אמר יוסף בלבו, אולי אף שיקרו כשאמרו “שלום לעבדך אבינו”? על כן פנה אליהם שוב ושאל: “העוד אבי חי” (שם ג’).
החשש ניקר, כיוון שהיו פני יוסף דומות לפני אביו. משבאו אחי יוסף למצרים, ולא עלה על דעתם שפניו היו דומים לפניו של אביהם, התגנב החשש לליבו, שמא אביהם כבר אינו חי.

בארץ כנען התאבל יעקב על בנו “ימים רבים”. “שאין אדם מקבל תנחומין על החי, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב, ולא על החי”. אמר יוסף לאחיו. עשרים ושתיים שנים אבי מתאבל עלי, כיצד אבי מצליח לעמוד בייסורים קשים אלה? הוכיחם ושאלם. “אני הוא יוסף, שמכרתם אותי בגלל חטאי נגדכם, אבל “העוד אבי חי”? האם עצר אבא כח לעמוד בצערו הגדול שגרמתם לו? אם אני חטאתי נגדכם, מה היה אבא אשם בכך, שציערתם אותו כל כך במשך עשרים ושתים שנה?

העוד אבי חי? הרי גם נפשי קשורה בנפשו ומדוע אז לא חששתם ועזב את אביו ומת. “ועל זה לא יכלו אחיו לענות”…!

כי נבהלו מתוכחתו

“לא יכלו אחיו לענות אותו” (שם מ”ח, ב’). מדוע? מאחר שקודם לתוכחתו את האחים, פסקו הם את הדין, הבינו שהם אשמים בכל.
דוגמא לכך אנו מוצאים בתנא דבי אליהו זוטא (פרק יד) אליהו הנביא מספר: “פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום ומצאני אדם אחד שלא היו בו לא מקרא ולא משנה, והיה מתלוצץ כנגדי. אמרתי לו: בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין? אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב. בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה. אמרתי לו: מה מלאכתך? אמר לי: צייד אני. אמרתי לו: בני, מי לימדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה דגים מן הים? אמר לי: רבי, בזה נתנו לי בינה ודעה מן השמים. אמרתי לו: ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעת מן השמים – לדברי תורה שכתוב בה “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו” (דברים ל’, י”ד). לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים? מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח. אמרתי לו: בני, אל ירע לך. אלא כל בני אדם באי עולם משיבין תשובה זו על אותו ענין שהם עוסקין בו. כך יהיה גם לעתיד לבוא ביום הדין.

א. יוכיחו לכל אחד “לפי מה שהוא” – לפי מעשיו על-ידי סתירות בדברי עצמו.

ב. בעולם האמת יתבע כל אחד “לפי מה שהוא”, כל אחד על פי כוחותיו ועל פי יכולותיו. לא יתבעו ממנו, מדוע לא היית משה רבנו או דוד מלך ישראל. אלא באותם כישורים בהם חנן אותו אישית הבורא.

ג. אחי יוסף לא יכלו לענות אותו במשך כל התקופה מאז שירדו למצרים, משום שהיו להם קושיות רבות ותהיות. מה זה ועל מה זה. הרבה קושיות על ההתנהגות שלו כלפיהם. כאשר יוסף נתן תשובה אחת, “אני יוסף”! נפתרו כל השאלות. עכשיו האחים מבינים את כל המהלך, הכל ברור כשמש.

כנאמר במדרש. לעתיד לבוא, יבוא הקב”ה ויאמר: “אני ה’ “.
כל השאלות והתמיהות על התנהגות הקב”ה תיפתרנה. נבין את כל המהלך ונראה “דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד”, היינו גם מידת הדין וגם מידת הרחמים יתגלו כאחד שהכל לטובה. מיד יתורצו כל הקושיות והתמיהות על הנהגת העולם, שהוא לכאורה לפלא בעינינו. אז יתבררו ויתחוורו כל הענינים, וראו כל בשר יחדיו כי יד ה’ עשתה הכל.

מובנה של המלה “תוכחה”, הוא בעצם מלשון “הוכחה” (כמו: “לכו נא ונוכחה”). ניווכח לדעת כי דברי אליהו הנביא הם התשובה לכל סיבה ותירוץ.
כשמתארים בפני אדם, כיצד נראים מעשים אשר מישהו אחר עושה אותם, אזי האדם השומע, אם יהיה יכול להתנתק, כדי לשפוט באופן אובייקטיבי וללא נגיעה אישית את אותו האיש שחטא ועשה את המעשים, הרי השומע הזה ישפוט את האיש החוטא, בכל חומרת הדין. אבל, לכשיווכח שבעצם זה הוא עצמו עשה את העוולות האלה, יסתתמו טענותיו.

דוגמא לצורה זו של תוכחה, אנו מוצאים במשל “כבשת הרש” מפי נתן הנביא. כאשר בא נתן הנביא להוכיח את דוד על לקיחת אשת אוריה החתי, לא אמר לו מיד את אשמתו, אלא סיפר לו תחילה, על שני אנשים שהיו בעיר אחת, האחד עשיר והשני עני. לעשיר היה הרבה צאן ובקר ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה. כאשר בא יום אחד, אורח לאיש העשיר, רצה להכין עבורו ארוחה דשנה. במקום לשחוט כבשה או עגל משלו, הלך ושחט את כבשת הרש. ויאמר דוד: “חי, ה’, כי בן מוות האיש העושה זאת”. כשאמר לו נתן, “אתה האיש”! מיד אמר דוד “חטאתי לה’ ” (שמואל ב’ ה’-י”ג).
בדרך זו הוכיח גם יוסף את אחיו. בדרישתו להביא את בנימין ובבדותו את עלילת הגביע על-מנת להפרידו מאביו, גרם לאחים לדבר בהתרגשות על האסון שיקרה את אביהם. יהודה אשר יעץ למכור את יוסף, ניגש אליו ואמר לו: “ועתה כבואי אל עבדיך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו, והיה כראותו כי אין הנער ומת וגו’ ” (בראשית מ”ה ל”א). בתשובתו של יוסף ישנה תוכחה כזו כשאמר: “אני יוסף” – הלא אני הוא אותו יוסף שמכרתם “העוד אבי חי”.
האם עצר כח לעמוד בצערו שגרמתם לו? מדוע לא דאגתם אז לצערו של אבא, כשם שאתם דואגים לו כעת?
ה”אני יוסף”! העמיד אותם על טעותם, לפיכך נבהלו כל כך האחים ולא יכלו לענות שכן נתפסו בדברי עצמם, וזוהי התוכחה. קודם תוכחתו פסקו הם בעצמם את הדין ועל-ידי זה הבינו את חומרת המעשה. ביסורים שעברו על יוסף, בסבל הנורא שסבל יעקב אביהם, במכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים.

“והנה עיניכם רואות, ועיני אחי בנימין, עיניכם רואות כי פי המדבר אליכם”… (שם מ”ה, י”ב). בלשון הקודש אני מדבר. כשאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי, רצה לקרב אותם ולדבר אתם בלשון רכה ולכן ביקש שיתקרבו והראה להם שהוא מהול. מדוע?
יוסף רצה לתת להם את המפתחות כיצד שומרים על זהות יהודית בחו”ל. על-ידי ברית המילה, המקשרת את האחים יחד בחלק מהותי. “והנה עיניכם רואות” שאני אחיכם, שאני מהול כמוכם”. מה הוכחה היתה להם בסימן שהוא מהול? הרי גם מצרים רבים היו נימולים? במצרים נמצאו תמונות ופסלים של גבירים נימולים, ואף תבליטים המראים את מעשה המילה עצמו. כמה מן החנוטים נבדקו, ונמצאו שהיו נימולים.
תשובה: כאשר חזק הרעב ובאו לתבוע מפרעה מזון, אמר להם: “לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו” (שם מ”א, נ”ה). היה יוסף אומר להם שימולו, כתנאי לקבלת התבואה. מסתבר שתנאי זה שהתנה יוסף, היה חל רק על העניים שלא היה בידיהם כסף לקנות תבואה ולפיכך נאלצו למלא אחר התנאי למול עצמם, ואילו העשירים מנעו מעצמם ניתוח כפוי זה. זאת אמר להם יוסף: הנה עיניכם רואות, שאני עשיר, שאני אחיכם. אני מהול כמוכם ולא מהול מחמת המצוקה.

מפגש בנימין ואדון מצרים – בנימין והמקדש

“ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו…” (בראשית מ”ו, כ”ט). שואלים: וכי כמה צוארין היו לכל אחד?
בית המקדש מכונה בשיר השירים, “כמגדל דוד צוארך”. בנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להיחרב. בכה כל אחד על חורבן חברו, להוכיח בכך, שבעיקר איכפת לו לכל אחד מהם חורבנו של האחר.
ומדוע בכה כל אחד על חורבן חברו ולא על חורבן עצמו? להגביר את האהבה ההדדית כל כך, עד שצער חברו, יכאיב יותר מאשר צער עצמו. בכך שיוסף ובנימין אינם בוכים על הצרות האישיות שלהם, אלא על הצרות של האחר, הם מבטאים אהבת חינם.
כידוע, חרב בית המקדש בגלל שנאת חינם. כאשר נפגשו יוסף ובנימין והרגישו כי הפירוד ביניהם עד כה נגרם בשל שנאת חינם – מיד ראו את החורבן, תוצאה של שנאת חינם. לפיכך בכו על ששנאת חינם זו, אשר גרמה עכשיו לתוצאות כאלה – תגרום גם בעתיד לחורבן. והתיקון לעוון זה הוא: אהבת חינם.

ענין החליפות

“לכולם נתן לאיש חליפות שמלות” (בראשית מ”ה, כ”ב). כלומר: מערכת בגדים חדשה. האם עכשיו הזמן לדאוג לחליפות ולשמלות? האם זוהי המתנה הראויה להינתן בתקופת רעב, בו חוששים “ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם טפנו”?

א. יוסף חש מוסר-כליות, כאשר גרם לקריעת בגדי האחים, בעלילה שהעליל אחרי שנתפשו בענין הגביע בסוף פרשת “מקץ”. לכן העניק להם עתה כפיצוי בגדים חדשים. מוזר! הרי כל סיפור יוסף ואחיו, קרה בגלל כתונת הפסים. ומה עושה יוסף? “ולבנימין נתן שלוש מאות כסף וחמש חליפות שמלות”, וכי אפשר, דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו?

ב. מדוע העניק יוסף לבנימין חמש חליפות שמלות פי חמישה ממתנות שאר אחיו? יוסף מעוניין לבדוק שאינם מקנאים והמבחן הצליח. רש”י מציין בענין זה, חליפה אחת יוסף נתן לבנימין כמו אחיו, ומתנה אישית מיוחדת מיוסף, מאשתו אסנת, ומבניו מנשה ואפרים, הרי חמש בסך הכל.

יוסף גם רמז לבנימין: שעתיד לצאת ממנו בן, שיצא מלפני המלך בחמישה לבושי מלכות. שנאמר “ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן” (אסתר, ט”ו).
עוד רמז לבנימין, על חמישה דברים שיש בו ויהיו גם אצל מרדכי.

א. יוסף – פרשו ממנו האחים, ומרדכי – יפרשו ממנו הסנהדרין.
ב. יוסף – נתגדל על-ידי חלום פרעה, ומרדכי – נתגדל על-ידי חלום אחשורוש.
ג. יוסף – היה משנה למלך אצל פרעה, ומרדכי – היה משנה למלך אחשורוש.
ד. ביוסף נאמר: “וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך…” (בראשית מ”א מ”ג), ובמרדכי נאמר: “… וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש” (אסתר ו’, י”א).
ה. יוסף – ידע שבעים לשון, ומרדכי – נקרא בלשן שידע שבעים לשון.
מדוע העניק יוסף לבנימין – ולא לשאר האחים – “שלוש מאות כסף”?
תשובה: “המוכר עבדו (לעובדי כוכבים ומזלות) קונסין אותו עד עשרה בדמיו” (גיטין מד). כשמכרו האחים את יוסף, היה עליהם לשלם כל אחד שלוש מאות שקלי כסף – פי עשרה מדמי עבד (“כסף שלושים שקלים יתן לאדוניו”). יוסף ויתר להם על הקנס, וכך כל אחד קיבל כביכול שלוש מאות. לכן היה עליו לתת לבנימין, שלא השתתף במכירתו, שלוש מאות שקלים, כדי להשוותו לשאר אחיו.
בהמשך אמר להם יוסף (לאחים): כשם שאין בלבי (כעס וטינה) על בנימין אחי שלא היה במכירתי, כך אין בלבי (טינה כלשהי) עליכם.

שלב ה”אדון” הכרחי לירידה

“למחיה שלחני אלהים לפניכם” (בראשית מ”ה, א’-ה’). בני האדם שלוחים לפני המקום וגם אני יוסף שליחו, כאשר מכרתם אותי מצרימה.
שאלה: כלום דרך פיוס היא, להזכיר לאחים, “אני יוסף אשר מכרתם”? (שם ד’).
במשפט הזה אמר: שזהו אות סימן חותך, כי אני הוא יוסף! זו עובדה ששום ילוד אשה לא יכול לדעת אותה, שכן אף אחד אחר לא נכח, וחרם חמור מנע את פרסומו של מעשה המכירה.
הגמרא מבארת לגבי שבירת הלוחות. “אשר שברת”, “יישר כחך ששברת” (שבת פ”ז). משמעות אשר – מלשון אישור, אישרו ושיבחו את שבירתך. כך אפשר לפרש גם כאן. “אשר מכרתם אותי”, יישר כח שמכרתם אותי, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם וגם זו לטובה היתה. בסופו של דבר, יד ה’, שמטרתה היתה לעשותני מושל ארץ מצרים.
יוסף האמין בה’, בכל שלב ושלב. כל הצלחה היה תולה בה’ ושם שמים שגור בפיו.
“כל אשר הוא עושה – ה’ מצליח בידו” (בראשית ל”ט, ג’). מעת הגיע יוסף לבית פוטיפר.
כשאשת פוטיפר ניסתה לשדל את יוסף, מאן יוסף בתוקף ונימק: “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים” (שם ל”ט, ח’-ט’).
אף בבית הסוהר. “באשר ה’ אתו ואשר הוא עושה ה’ מצליח” (לט, כא-כג). “הלא לאלוקים פתרונים, ספרו נא לי” (שם מ’, ח’).
כאשר פנה פרעה ליוסף בבקשה שיפתור לו את חלומו, ללא היסוס הדגיש, “אלוקים יענה את שלום פרעה” (שם מ”א, ט”ז). “את אשר האלוקים עושה, הגיד לפרעה” (שם מ”א, כ”ה). חזר על כך פרעה בעצמו, “אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת, אין נבון וחכם כמוך” (שם מ”א, ל”ט).

הקביעה “אלוקים חשבה לטובה” (שם נ’, כ’). זו אחת התשובות על שאלת “צדיק ורע לו”. כבר בתחילת שליחותו יוסף מ”עמק חברון” (שם ל”ז, י”ד), הדבר היה מאת ה’ להביא לקיום גזירת ברית בין הבתרים למימוש. אלא שהבעיה אצלנו! אנו כבני אדם, רואים את עצמנו ואת בני האדם בכלל, כעושים מעשים מתוך רצוננו, כמובילים תהליכים. ואין אנו יודעים, כי איננו אלא מובלים בידי ה’. אתם הצהרתם: “ונראה מה יהיו חלומותיו”? שם ל”ז, כ’). אתם שלחתם אותי כך חשבתם, והנכם רואים שאני אדון לכל מצרים. תודו שזה לא מה שתכננתם.
כך יאמר ה’ ליעקב. “ויוסף ישית ידו על עיניך” (בראשית מ”ו, ד’). מאורע זה של מכירת יוסף, ישית ידו על עיניך. יוכיח לך, שעיני האדם קצרי ראות הן ואינן יכולות לראות את סוף כוונת ההשגחה. כל גדולתו של יוסף במצרים אינה אלא אחיזת עיניים, להמתיק עליך את מרירות הגלות. שהרי ירידתך למצרים היא תחילת השעבוד.

הקדוש ברוך הוא גלגל זאת כדי שאגיע למצרים! ועתה אל תעצבו, וממילא לא יחר לכם הדבר שמכרתם אותי למצרים. כי כשתהיו בשמחה, תשרה עליכם שכינה (שאינה שורה מתוך עצבות) ותבינו שהכל מהלך אלוקי.
עתה יובן: יוסף ידע כי נגזר על עם ישראל להיות בגלות מצרים. והוא גם הבין, כי מינויו לשליט במצרים (= אדון) הוא שלב הכרחי בתהליך הירידה אליה, ולכן כשהושלם שלב זה, יכול וצריך כבר יעקב לרדת למצרים.