בפרשה הקודמת, כאמור יעקב אבינו שומע לעצת אימו ויוצא לארץ כנען לכיוון חרן, לבית דודו לבן אחי אימו. קודם שברח יעקב לחרן הוא ביקש רשות מאת ה’, ולאחר שהקב”ה הסכים עימו – יצא יעקב לחרן.
וכששמע עשו שיעקב בורח מן העיר, שלח מיד את בנו אליפז לרדוף את יעקב ולהרוג אותו. “ובלי הראש של יעקב ערות בידך, אינך חוזר” – ציווה עליו. ראה אליפז שאין ברירה בידו, לקח עימו עשרה אנשים ויצא לרדוף אחר יעקב, כשהשיגו שלף אליפז את חרבו והתקרב ליעקב על מנת להרוגו. יעקב נבהל מאוד כשראה שחרבו של אליפז שלופה, אך קודם שאלו: “האם הנך לשלום?”. ענה אליפז: “לא, אבא השביעני להרוג אותך ולהביא את ראשך הכרות, ואם לא יהרגני במקומך”, שסיים אליפז לדבר, התיישב על אבן והתחיל לבכות. שאל אותו יעקב לפשר בכיו. ענה אליפז: :”הרי אתה דודי, יקר לי וגם לימדתני תורה, וכיצד יכול אני להרוג אותך?”. אמר לו יעקב: “אעוץ לך עצה, קח את כל רכושי ממני ואז אהפוך לעני, ובתורה עני נחשב כמת (שחייו אינם חיים), וכך לא תשקר שתאמר לאביך הרגתי את יעקב”.
“ומה אומר לאבי שישאל איה ראשך?” שאל אליפז. “אמור לו שחיה רעה התנפלה עלי ועל עשרת האנשים שעימי, ומשום שפחדתי שמא תאכל אותי החיה, השלכתי לה את ראשו של יעקב וכך ניצלתי ממנה”.
הסכים אליפז לעצת יעקב, נטל את כל רכושו ממנו, אפילו את בגדיו שעל גופו וחזר לביתו. יעקב ניצל ממוות, אך נותר ערום ומחוסר כל, הביט לימינו ולשמאלו ולפתע גילה בנס אדם שטבע בנהר – מיד לקח את בגדיו מעליו וכך יכל להמשיך בדרכו.
טרם לכתו לחרן הלך יעקב לישיבת שם ועבר, ושם למד תורה במשך 14 שנה. שבהן לא נתן לעצמו מעט תנומה לעיניו, וזאת משום שברר מיהו הדוד לבן ומה מעשיו. כששמע עד כמה צריך הוא להיזהר שלא יושפע מהתנהגות הדוד, חיזק וחישל את עצמו בכח התורה ובדעת התורה, ופנה ללכת לבית דודו.
בדרכו עבר יעקב במקום בו עומד היום הכותל המערבי, באותו מקום ששם עמד בית המקדש, מקום קדוש עד מאוד, אך יעקב לא ידע על קדושת המקום. הקב”ה חפץ היה שיעקב ישן שם, ציווה לשמש לשקוע בטרם זמנה וכך כיוון שהחשיך היום, לא יכל היה יעקב להמשיך בדרכו, והוא החליט ללון במקום ולמחרת להמשיך.
יעקב התפלל תפילת ערבית, הכין לו מקום לישון, אסף אבנים וסידר אותם בעיגול מסביב לראשו כדי שיגנו עליו מחיות רעות, והתכונן לשכב לישון, אך האבנים רבו בינהן, כל אחת רצתה שעליה יניח הצדיק את ראשו. ראה כך הקב”ה, ועשה נס שכל האבנים התחברו לאבן אחת ועל אבן זו הניח יעקב את ראשו ונרדם.
בחלומו ראה יעקב סולם ארוך שרגליו עומדות על הקרקע וראשו מגיע השמימה. בסולם זה עולים ויורדים מלאכים, מלאכי ארץ ישראל שליוו את יעקב עד הנה עולים חזרה לשמיים, ומלאכי חוץ לארץ יורדים ללוותו לחרן.
בחלום זה נגלה אליו הקב”ה ואומר לו: “אני ה’ אלוקי אברהם ויצחק, אני מבטיח לך שהארץ אשר אתה שוכב עליה, תינתן לך ולזרעך שיהיה רם ועצום כעפר הארץ”. עוד מבטיח לו ה’ שישמור עליו מעשו הרשע ומכל רע.
יעקב מתעורר משנתו ומיד הוא קם בבהלה, משום שחרד כיצד ישן במקום כ”כ קדוש זה ואמר “אכן יש ה’ במקום זה ואנוכי לא ידעתי”, ואילו ידע יעקב שבמקום זה עתיד להיבנות בית המקדש, לא היה ישן בו, אלא היה עוסק בתורה. יעקב לקח את האבן שישן עליה והתקין ממנה מצבה ויצק עליה שמן, אח”כ קרא למקום זה “בית אל” והוא נדר נדר, שאם ישמור ה’ את הבטחתו, ויגן עלי מעשיו הרשע ויתן לו לחם לאכול, בגד ללבוש ויחזירו לבית אביו שלום. הוא מבטיח לעשר מכל אשר לו, ויבנה מן המצבה בית לה’, כשסיים יעקב לנדור את הנדר, הוא המשיך ללכת לבית דודו שבחרן.
יעקב בחרן
כשיעקב המשיך לחרן, הקב”ה עשה לו נס קפיצת הדרך, והצליח להגיע לחרן תוך יום אחד בלבד.
אף הוא כאליעזר בשעתו הגיע ליד הבאר, על הבאר היתה מונחת אבן ענקית וסביבה ישבו רועים אחדים עם צאנם, פנה אליהם יעקב – “אחיי, מאין אתם?”. ענו לו הרועים: “מחרן”. “המכירים אתם את לבן בן נחור?”. “כן” ענו לו הרועים. “מדוע אינכם משקים את הצאן ופונים להמשיך לרעות את הצאן? הן היום עוד גדול?”, יעקב שיודע שהרועים הם שכירים וחייבים לעבוד עד השקיעה – מוכיח אותם. ענו לו הרועים: “האבן גדולה וכבדה מאוד ואין אנו יכולים להורידה לבדנו, ואנו מחכים לשאר הרועים שיגיעו כדי שיעזרנו להורידה, ונוכל להשקות את הצאן”.
הנה נראתה נערה הולכת וקרבה לקבוצת הרועים, מיד פנו הרועים אל יעקב, “הנה בת לבן רחל שמה”. ראה יעקב את רחל ופנה אל הבאר, הסיר בקלות את האבן הכבדה מעל פי הבאר, ממש כמו שחולצים פקק מפי בקבוק ואז עזר לרחל להשקות את הצאן.
לאחר שסיים לסייע לה שאלה: הינך מכירה אותי? אביך הוא אחי אימי. שמעה זו רחל ומיד רצה לאביה לבן לספר לו את החדשות: יעקב הגיע לחרן!
כששמע זאת לבן, הוא רץ מיד לקראת יעקב, הוא לא רץ כי אהב אותו וחיכה לו, אלא כי זכר שאליעזר בשעתו כשהגיע לחרן הביא עימו 10 גמלים עמוסים בכל טוב, ומתוך רשעותו וחמדתו את הכסף והזהב. רץ ליעקב, אך כשראה שיעקב לבד ללא גמלים, חשב שכנראה יעקב פחד שישדדו אותו בדרך וכנראה הוא נושא אבנים טובות ומרגליות בחיקו. שהגיע אליו חיבקו וגיפפו, אך מאומה! לכן חשב שכנראה יעקב מחביא אבן אחת יקרה מאוד מאוד בפיו, לכן נישקו אך גם שם אין מאומה. ראה זאת יעקב שלבן דודו מחפש את הכסף והזהב וסיפר לו מה קרה בדרך עם אליפז שלקח ממנו הכל!
אך לבן הרמאי שאינו חפץ לאכסן את יעקב אחיינו בביתו ללא תמורה, לכן טרם יכנס יעקב לביתו הוא מתנה עימו שישמור לו על הצאן במקום רחל, היות שללבן לא היו עדיין בנים, רק 2 בנות.
יעקב הסכים והוא רועה ללבן את צאנו במסירות רבה, עד שלבן מרגיש “לא נעים”, בכזו מסירות? ללא שכר? אז הוא פונה ליעקב ושואל אותו: “מה תבקש בעד עבודתך המסורה?”
ללבן היו 2 בנות, הגדולה – לאה, הקטנה – רחל. יעקב רצה לשאת את רחל לאישה ואמר ללבן: “אני רוצה לשאת את רחל בתך הקטנה לאישה”. מדוע פירט יעקב כ”כ בדיבורו? כי ידע שלבן הוא רמאי גדול (לבן הארמי, אותיות: רמאי), ואם יגיד ללבן רחל בתך, יחליף את שם בנותיו ויתן לו את לאה, או יכול להביא איזשהי “רחל” מהשוק, לכן הוא רוצה את רחל בתך הקטנה. לבן הסכים לבקשתו של יעקב, אך בתנאי שיעבוד 7 שנים. יעקב הסכים ועבד 7 שנים במסירות נפש ללבן. בתום 7 שנים ניגש יעקב ללבן בטענה שקיים את הבטחתו ועכשיו קיים אתה את הבטחתך ותן לי את רחל בתך לאישה.
לבן מסכים, אך לפני שהוא עורך סעודה, הוא אוסף את כל אנשי המקום. הוא אומר להם “ראיתם איזו ברכה באה לעיר בזכות יעקב? עכשיו אם אתן לו את רחל לאישה, הוא יתחתן ויברח, לכן עזרו לי לרמות אותו כדי שגם אתם תרוויחו את הברכה”. כך היה, בשעת החופה כיבה לבן את כל הנרות, כדי שיהיה חושך, ויעקב לא יראה שהוא החליף את רחל בלאה אחותה. יעקב לא היה מודאג מרמאותו של לבן, וזאת משום שלא סמך על הבטחתו של לבן, ולכן סיכם עם רחל על “סימנים” לפני החופה. סימנים אלו היו הלכות חינה, שיעקב לימד את רחל, וכל אישה הנישאת צריכה ללמוד אותם והם: הפרשת חלה, נידה והדלקת הנר (בערב שבת). כך שיש ביניהם סימן שהוא ישאל אותה בחופה: רחל, מה הסימנים? וברגע שתגיד אותם – ידע שהיא רחל. ראתה רחל שאבא שלה מכניס את לאה תחת החופה, במקום לקנא ולחכות ל”רגע האמת” ואז תוצאות, התגברה על עצמה וגילתה לאחותה לאה את הסימנים שמא לא תתבייש! כי איך יתכן שהיא תעמוד תחת החופה ויעקב ישאל: רחל, מה הסימנים? ולאה תבוש מכולם ולא תדע לענות לו ואז יוציאה מהחופה בבושה ובחרפה גדולה..
רחל לא מסוגלת לחשוב על בושתה של אחותה ומגלה את הסימנים, וכאן לא ויתרה רק על “נישואים” ליעקב, אלא ידעו האימהות הקדושות ברוח הקודש שיעקב עתיד להעמיד 12 שבטים ומהם יצאו כל עם ישראל! ברגע שרחל ויתרה על יעקב היא ויתרה בעצם על כל השבטים שעתידים לצאת ממנה! שעם ישראל יצאו לגלות הקשה, ושום סנגור לא יכל לעמוד להם, עמדה אמא רחל והזכירה את הויתור הגדול שלה ללאה, אמר לה הקב”ה: “מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה – כי יש שכר לפעולותייך!”
נחזור לחופה, יעקב שואל – מדוע חושך? “כך אנו נוהגים” ענו לו ויעקב שותק. אח”כ שרים לו כל הלילה: “היללה, היללה, היללה”, יעקב מבקש תחליפו את השיר, מזה השיר הזה? “כך אנו נוהגים” ויעקב שותק. העיקר שהוא שואל את “רחל” את הסימנים והיא אמרה לו.
מגיע אור הבוקר ופתאום מתגלה לאה, יעקב נבעת. הוא פונה מיד ללבן: “מה זאת עשיתה לי? הרי הבטחת לי את רחל”. “אצלנו לא מקובל לתת את הקטנה לפני הגדולה”, עונה לבן והרי כל הלילה שרנו לך: “היא לאה, היא לאה”, “אתה רוצה גם את רחל? אין בעיה, תעבוד עוד 7 שנים ותקבל את רחל”? ליעקב היתה אפשרות לצעוק, לכעוס, לריב, חלילה לקלל, אך מה עושה יעקב הצדיק? שותק ועובד עוד 7 שנים ונושא את רחל לאישה (וגם מזה שרחל “כביכול” רימתה אותו וגילתה ללאה אחותה את הסימנים, יעקב רק מעריך את הגדלות שלה). ממנהג המקום באותו זמן, שאם אדם נשא אישה שיש לה שפחה, הוא מקבל גם את שפחתה.
לאה קיבלה את זילפה שפחתה ורחל קיבלה את בילהה. יעקב אהב את רחל יותר מלאה, כי רצה בה לכתחילה, ובסיבה זו ראה ה’ את צערה של לאה ונתן לה ארבעה בנים ראשונים:
1. ראובן – “כי ראה ה’ בעוניי”
2. שמעון – “שמע ה’ תפילתי”
3. לוי – כעת ילווה אלי אישי
4. יהודה – להודות לה’ זכיתי יותר מכל הנשים
ראתה רחל שלאה כבר ילדה 4 בנים, והיא אפילו לא ילדה אחד. היא קינאה במעשייה הטובים של אחותה, וביקשה מיעקב שישא לאישה את שפחתה בילהה לאישה, כי אולי במעשה הזה שאני מכניסה לביתי עוד אישה ומתגברת, יתן לה ה’ בן, כמו שעשתה שרה סבתך שנתנה לאברהם את הגר שפחתה. יעקב הסכים, רחל הוציאה את בילהה מעבדות, ויעקב נשאה לאישה, והיא ילדה לו 2 בנים: דן ונפתלי.
ראתה זאת לאה, שבינתיים פסקה מללדת, היות שלא המשיכה לבקש עוד שה’ יתן לה, וביקשה מיעקב שישא לאישה גם את שפחתה זילפה, ובזכות זה תזכה לעוד ילדים. יעקב הסכים, הוא נושא לאישה גם את זילפה וזו ילדה לו 2 בנים נוספים: גד ואשר.
כעת היו ליעקב 8 בנים ולרחל עדיין לא נולדו ילדים.
באחד הימים מצא ראובן, בנה של לאה, בשדה עשב-צמר המסוגל כסגולה ללדת ילדים. הוא הביא את הצמח לאימו ורחל ראתה זאת. ביקשה רחל מלאה “תני נא לי מדודאי בנך”. אמרה לה לאה: “לאה מספיק שמיטת יעקב נמצאת אצלך באופן קבוע, גם את הדודאים את מבקשת?”. אמרה לה רחל: “אם תמסרי לי את הדודאים, אסכים שיעקב ישן היום באוהלך (הן היו עושות תורניות בכל לילה היכן ישן יעקב). נתנה לאה את הדודאים לרחל תמורת שיעקב יישן באוהלה. בלילה זה נפקדה לאה בעוד בן יששכר (יש שכר לדודאים שמסרת), ובן נוסף ילדה לאה ליעקב – זבולון.
מיד אח”כ התעברה לאה שוב וידעה שיש לה בן, והיא עשתה חשבון שכבר יש לה 6 בנים, לכל שפחה – 2, ביחד ליעקב 10 ילדים ואם תלד עכשיו בן נוסף, ישאר לרחל ללדת רק בן אחד! וזה יהיה אפילו פחות מהשפחות! איזו בושה תהיה אז לרחל! ששפחה זכתה להביא 2 בנים לעם ישראל והיא לא! לכן התפלל לה’ ובכתה, וזכתה שתפילתה פעלה שהבן שבבטנה הפך לבת! ואז ילדה את דינה.
לבסוף, ריחם הקב”ה על רחל שמסרה סימנים לאחותה והיא נפקדה בבן. רחל כ”כ שמחה בלידת בנה שהיא קראה לו “יוסף”, כדי שה’ יוסיף לה את הבן האחרון שצריך להיוולד ליעקב. וכן אסף ה’ את חרפתי, שלא יאמרו לי כולם שאין לי ילדים.
לאחר לידת יוסף, תמו 7 השנים שיעקב התחייב ללבן והוא חפץ לחזור לארץ אבותיו, ארץ כנען. הוא ניגש ללבן וביקשו: “תן לי את שכרי תמורת עבודתי במסירות נפש את צאנך, רצוני ללכת עם נשותיי וילדיי”. אך לבן רימהו עשרות פעמים והחליף את משכורתו בכל פעם וכמובן לא נתן לו ללכת.
ראה הקב”ה בצערו של יעקב, ברך אותו שהצאן המועט שהיה לו יתרבה מאוד מאוד, התחזקו וילדו עוד ועוד, לעומת זאת צאנו של לבן הלך והתמעט והוא הפך להיות רש ועני מיום ליום, וזאת משום שבקב”ה לא נותן ברכה בדבר המושג ברמאות! רק הדבר הנקנה ביושר, בכסף כשר, שם מצויה הברכה! אדם החושב שברמאות ישיג עושר – טועה ונופל!
הנה נגלה הקב”ה ליעקב ואמר לו: לך לביתך שבארץ כנען, משום שלבן אינו מתייחס אליך כרגיל וכיאות. שומע זאת יעקב, אוסף את נשותיו רחל ולאה וסיפר להן את דבר ה’. אמרו לו רחל ולאה: אם הקב”ה אומר לך ללכת, ודאי שנלך וגם אנו איננו חפצות להישאר בבית אבינו המתייחס אלינו כאל נוכריות ולא כאל בנותיו. ויהי היום, לבן נסע מרחק 3 ימים מביתו כדי לגזוז את צאנו. ניצל יעקב את ההזדמנות ואסף את משפחתו, צאנו, רכשו הרב וברח מבית לבן. כשהודיעו זאת ללבן, יעקב הספיק להתרחק 3 ימים נוספים, ולבן היה צריך לעשות דרך של 6 ימים בכדי להגיע ליעקב. לבן לא התעצל, לקח עימו כמה אנשים ורדף אחרי יעקב – מהלך דרך 6 ימים ביום אחד! בליבו חפץ להרוג את יעקב, אך הקב”ה הזהירו בחלום הלילה “שלא יעז לנגוע ביעקב לרעה” ולבן פחד מאזהרה זו.
כשנפגשו יעקב ולבן, כעס לבן על יעקב: מדוע ברח מביתו ומדוע לקח לו את האליל שלו? הפסל שאליו היה משתחווה. יעקב לא ידע כי לפני שיצא לברוח, רחל לקחה את הפסל של אביה (כדי שלא יעבדו) והחביאה אותו תחת הכרית של הגמל שלה והתיישבה עליו.
לבן החל לחפש באוהל של רחל, באוהל של לאה, באוהלן של השפחות ולא מוצא! מתחיל את חיפושיו שוב ויעקב כבר כועס: “מה אתה חושב בי שלאחר שעבדתי לך 21 שנה ולא שילמתי לי אפילו משכורת אחת כמו שצריך, אני צריך את הפסל שלך??? מי שלקח אותו “לא יחיה נגד אחינו”. יעקב הצדיק, יעקב רגל שלישית במרכבה העליונה, הוציא את המילים הללו הקדושות מפיו הקדוש, פה של גדול הדור, וצדיק גוזר – הקב”ה מקיים! היות שלא ידע שרחל לקחה אותם, גרם לרחל שתמות צעירה, בהמשך הדרך זה היה עונש לרחל על שזלזלה לישון עם הצדיק ולא זכתה להיקבר עימו..אך בל נקדים את המאוחר.. יעקב נפרד מלבן, לבן מנשק את בנותיו והם נפרדים כל אחד לדרכו.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל,
לאה טנג’י