פרשת השבוע יתרו – עיקר היהדות

האם הפלה נחשבת רצח?

שני סוגי שפיכות דמים הם: רצח ממש ורצח בהלבנת פנים. “כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים” (בבא מציעא נ”ח, ע”ב). אין לו חלק לעולם הבא.


בברכות יעקב לבניו נאמר: “כי באפם הרגו איש” (בראשית מ”ט, ה’). וכי אפשר להרוג באף?! כן!! דוגמה מובהקת, כאשר שכן ידיד בא להיוועץ אם לערוך חוזה, לבצע עיסקה או להשתדך עם האחר, די בזה שהחבר “מעקם” את האף, זה די כדי לגרום לנזקים, עד כדי “רצח”.
אפילו מצוה זו “לא תרצח”, שנראית ברורה לחלוטין מצד המוסר, יכולה להיות בעייתית מאד בנסיבות מסוימות, כגון: כשמדובר באסכולה הגורסת בנחרצות, שהפלה היא רצח! כשלעומתה האסכולה אחרת הגורסת: שהעובר אינו בן אדם כלל אלא חלק מגוף אמו, כמו ידה או רגלה. מכאן השאלה: האם הפלה נחשבת רצח?
מעין תשובה לשאלה זו, בפרשת משפטים (כ”א, כ”ב-כ”ג), מסופר על שני אנשים שרבים זה עם זה, ובו בזמן עוברת לידם אשה הרה, ואחד האנשים שברצונו לתת מכת מוות לאחר, מכה בשוגג את האשה. התורה מבחינה בין שני מקרים:

א. אם האשה מתה.
ב. האשה אינה מתה אבל העובר מת.
על פניו העובדה שיש דין אחד להריגת האשה ודין אחר להריגת העובר, כבר מראה לנו שיש הבדל ניכר בין הסטטוס של העובר ובין הסטטוס של האשה. אם האיש הורג את העובר, עליו לשלם בעבור אבדן העובר.
האם ניתן להסיק מכאן כי תשלום זה מוכיח שהריגת העובר אינה נחשבת רצח!?!? גם מפני שהתורה אוסרת מתן כופר נפש בעבור הריגת אדם בשוגג (עיין במדבר ל”ה, ל”ב). נמצאנו למדים: שאפילו מצוות “לא תרצח”, שעל פניה נראית ברורה לחלוטין, אינה כך.
עמדת התורה בדבר הפלת עובר אינה תואמת לא את אסכולת “זכות חיים” ולא את אסכולת “זכות בחירה”. יש צורך בהכוונת התורה כדי לדעת איך לפעול.

ייתכן והסיבה מדוע ראו בני ישראל את הקולות במתן תורה? כיון שבלשון הקודש, מצויות מילים שהברתן וצלילן דומים. הנה הצווי “לא תרצח” (שמות כ’, י”ג). אם לא היו רואים את “הקולות”, היו אומרים” שהכוונה בכתיב לו, למען הקדוש ברוך הוא, לשם שמים, מותר!?! לכן כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא היו רואים באוויר את האותיות: “לא תרצח”, “לא תגנוב”. ובהמשך גם יתר המצוות.


לא תגנוב נפש מישראל

האם מותר לחנך לגנוב את האפיקומן?
תשובה: אנו רואים שכבר דורות של ילדים “גנבו” את האפיקומן, וכנראה שיש הצדקה לזה. מהו מקור המנהג? “תניא, רבי אליעזר אומר: חוטפין מצות לאכול מהר בליל פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו” (מסכת פסחים דף ק”ט).
מדין תורה אסור לגנוב אפילו דרך שחוק, על-מנת לראות כיצד יגיב הנגנב בשעת צערו, כשיחשוב על החפץ האבוד, כפי שאנשים עושים (באיסור!) כאשר לוקחים את הטבעת של אמא מעל השולחן בזמן שהיא נוטלת ידיים, לראותה מחפשת אחריה, ואחר-כך מחזירים לה, וצוחקים עליה איך שהיא דואגת כל כך.

ואילו כאן: בעל הסדר, ב”גניבת” האפיקומן בליל הסדר, כיון שיודע מראש ש”יגנבו” לו, והוא אפילו רוצה בזה! אין כאן גניבה כלל, ואפילו לא “כאילו” גניבה כדי לצחוק על מישהו.
תנו רבנן: “לא תגנוב” (שמות כ’, י”ג; דברים ה’, י”ז), “בגונב נפשות הכתוב מדבר” (סנהדרין פ”ו, א’), והיא אחת המידות שהתורה נדרשת בהם, “דבר הלמד מעניינו”. הפסוק “וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת” (שמות כ”א, ט”ו). הוא הפסוק הכתוב בסמוך. אחד הגונב את הגדול או הגונב את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה, בין שהיה הגנב איש או אשה – הרי אלו נהרגין, שנאמר: “לא תגנוב”. (= “גונב נפש”). ואילו מהפסוק “לא תגנבו” (ויקרא י”ט, י”א). למדנו: שאסור לגנוב. לא כסף, דבר שבממון, חפץ כלשהו, לא את דעת הבריות ולא את דעת העליון.

על הלוחות כתוב הדיבר “לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא”, למולו “לא תגנוב”. מכאן שה”גונב” את שם ה’ ומשתמש בו ללא היתר אינו שונה במהותו מהגונב בני אדם.

שבעה גנבים הם:

1. גונב דעת הבריות. מראה כלפי חוץ מה שאין דעתו בפנים.
2. המועל במידות והמשקר במשקלות. והמערב את החול בפול, והחומץ מערב בשמן.
3. הגונב נפש מישראל.
4. המתחבר לגנב וחולק עמו.
5. גנב שנמכר בגניבתו.
6. הגונב אחר הגנב.
7. הגונב על-מנת להחזיר, והגונב את שגנבו לו, וכל הגונב שווה פרוטה בין מישראל ובין מגוי, ובין שעשה בצחוק או שגנב על-מנת לשלם, הרי זה בכלל לא תגנוב וחייב לשלם.
רבי זושא למד שבעה דברים בדרכי עבודת ה’ מגנב:
א. “הצנע לכת”. עושה מלאכתו בלילות.
ב. מעמיד עצמו בסכנה.
ג. דבר קטן חשוב בעיניו כדבר גדול. מוסר את נפשו על דבר מועט.
ד. עמל בטרחה גדולה. סופג מכות וייסורים אינו מתלונן וגם אינו מחליף אומנותו (= אמונתו).
ה. זריזות.
ו. בוטח ומקווה. אם לא השיג בלילה אחד – הריהו משתדל להשיג בלילה הבא. הוא וחבריו אוהבים זה את זה.
ז. אם לא הצליח בפעם הראשונה, חוזר ומנסה פעמים רבות.

“לא תנאף!”

ציוה הקדוש ברוך הוא בעשרת הדברות. ולא לבוא אל אשת איש, היא המצוה האחת עשרה, וכלולים בה ששה מיני זנות.
א. המזנה עם בתולה או עם אלמנה.
ב. עם אשתו בעודה נדה.
ג. עם אשת איש.
ד. עם גויה, ומוליך זרע לעבודה זרה.
ה. משכב זכור.
ו. עם בהמה.
הממזר נולד בחטא, ולכן: “לא יבוא בקהל ה’ “. הדבר הזה מורה בפירוש, שהממזר חי כמו שאר בני אדם ואינו נענש על-ידי בית דין למוות. אך כיון שנתרבו ממזרים בעולם מחמת הזנות, גזר חזקיה מלך ישראל שהממזר לא יחיה.

הייתכן לצוות “לא תחמוד”?

אחר שהזהיר שלא יזיק אדם את חברו במעשה רע, לא בגופו (“לא תרצח”), לא באשתו (“לא תנאף”), ולא בממונו (“לא תגנוב”). הזהירו שלא יזיקהו גם כן בדיבור, שנאמר: “לא תענה ברעך עד שקר” (שמות כ’, י”ג), לא להעיד שקר. לכאורה היה הכתוב צריך לומר, לא תענה ברעך עדות שקר, למה נאמר עד שקר?
אילו היה נאמר כך, הייתי אומר שהאיסור הוא רק אם הוא עצמו מעיד עדות שקר, אבל כשנאמר “עד שקר”, בא הדיבר להזהיר שלא יצטרף עם עד שקר, ויתן לו כסף ויאמר לו, לך והעיד לפלוני עדות שקר.
מצות “לא תחמוד”, מצוה להגבלת המחשבה, ודיכוי התאווה בלב, “לא תחמוד בית רעך אשת רעך ועבדו ואמתו וחמורו” (שמות כ’, י”ד).
כיצד ניתן לצוות על האדם “לא תחמוד”? וכי דבר זה נתון לשליטתו של האדם? (וכי אפשר לומר לאדם: אל תאהב מנגו? אפשר לכל היותר לומר לו שלא יאכל אותו. כיצד ניתן לצוות על הרגש? כיצד ניתן בכלל לצוות על האדם במה להרהר ובמה לא?

אמרו: “חיים בנים ומזונות, תלויים במזל” (מועד קטן כ”ח). (מתנת שמים)! ולפיכך המשכיל לא יחמוד להתאוות דבר שאינו שלו. כי מאחר שהבורא לא רצה לתת לו – לא יוכלו לקחתו בכוחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו.
אכן טבעי לחמוד דבר יפה ולרצות לרוכשו. יתר על כך, האם החומר פוגע בזולת? לא! להיפך. לעתים אף דעת בני אדם נוחה, בהרגישם שחבריהם מקנאים בהם, חומדים את שלהם! אבל התורה מתקוממת נגד רגשות כאלה. בהיותם מראים על נפש פגומה של החומד, המתאווה.

האפשרות להתגבר על רצונות, טבועה בכוחו של אדם להשתלט על מאוייו ותשוקותיו. את מצוות “לא תחמוד”, כך מבאר האבן עזרא:
כפרי שראה בת מלך יפה, הוא מבין שלא שייך שבת המלך תהיה לאשתו, זה דבר בלתי אפשרי, ולכן כלל אינו חומד אותה. וכמו שאדם אינו חומד את אמו, אף-על-פי שהיא יפה, כיון שהרגילוהו מנעוריו לדעת שאסורה היא לו. כך צריך כל אדם לידע, שממון חברו ואשתו, אסורים לו! על כן, ישמח בחלקו ולא ישים את לבו לחמוד ולהתאוות לדבר שאינו שלו.

הנחש שחמד את חוה, סופו שהביא מיתה לעולם. כאשר בא אברם מצרימה וכן אצל אבימלך, גורמים כשחומדים אשת איש, כשאין יראת אלוקים עשויים להרוג את הבעל.
גם מחוקק בשר ודם יכול לצוות “לא תרצח” וכו’, אולם רק ה’ הבוחן כליות ולב, בידו לאסור “לא תתאוה” המביאה לידי גזל.
מה כן תחמוד? “נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך”. זו חמדת ישראל לארצו, הנקראת “ארץ חמדה”! חמדת ישראל לתורה ולמצוות.

תחילתם של עשרת הדברות במילה “אנוכי” וסיומם במילה “לרעך” (שמות ה’, י”ח). האם יש משמעות לכך שדווקא מצוה זו חותמת את עשרת הדברות? כן!! שתי מילים אלה, הם שני עמודי התווך של בנין היהדות.
א. “ואהבת את ה’ אלהיך” (דברים ו’, ה’).
ב. “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא י”ט, י”ח).
כאשר אדם שואל עצמו תדיר “אני”! אייכה? ממילא יכול לדאוג לאחר ל”אתה”, וכולנו זקוקים זה לזה כיצורים חברתיים.
בדרך כלל, השימוש במילה “אני”, מעיד על תסביך גדלות או נחיתות, אך האדם נדרש להפוך את ה”אני”, ל”אין”. ולא לחוש “אני ואפסי עוד”. כאשר ה”אני” (האדם) מרגיש כ”אין”, על-ידי אמונה ב”אני ה’ “, או “אנכי ה’ אלקיך”, או “אין כאלוקינו” – ראוי לו להפוך ל”אני” קטן, כ”אדם שנברא בצלם אלוקים”.

זה סידרן של חמש הדברות שבין האדם לחברו: שלא יזיק גופו של חברו. “לא תרצח”. ואף לא “אשתו כגופו”, ואף לא ממונו, “לא תגנוב”, אף לא בדיבור, “לא תענה ברעך עד שקר”. ואף לא במחשבה: “לא תחמוד כל אשר לרעך”.
מי שלבו מלא באהבת ה’ אז אין אפשרות שיחמוד דבר של זולתו.

ידע האדם החומד את בית רעהו: וילה, גינה, מכונית מפוארת, שטיחים מקיר לקיר, מטבח אמריקאי. “מדוע לי אין, אין זה הוגן, היכן היושר! האם הוא מוכשר ממני”?
אדם זה החומד, חייב להירגע. ייתכן שאתה צודק! אבל: אין זה צודק, שתקבל רק את הוילה והמכונית שלו, ותשאיר ברשותך את כל השאר. מדוע? כי בחבילה שלך יש: את הבריאות הטובה, את המידות הטובות, את המשפחה המאושרת, את השלווה שבביתך.
אם ברצונך – קום והתחלף עמו כליל, “קומפלט”: קח את המכונית שלו, עם האולקוס וכאבי הראש, עם ה”מרבה נכסים מרבה דאגה”, עם הצרות מבית, עם המיגרנות, המזג הרע והתפרצויות החימה, הכל בכל, גם את השכנים הרעים.

זה הצווי: “לא תחמוד כל אשר לרעך”. אל תסתכל בפרט זה או אחר, הסתכל על הכל בכל – וכבר לא תחמוד מאומה. במקום לומר “אנכי” – אמור “לרעך”!!