פרשת השבוע כי תשא – סניגוריה על אהרן

איך ומי עשה את העגל?

המקרא מתאר במפורש שאהרן יצר את העגל. אם מעשה העגל עבודה זרה, איך מלאו לבו לעשות פסל מסכה להכשיל בו ישראל? ואם הוא עשה עבודה זרה, חייב היה משה להרגו קודם שהרג את עובדי העגל, והנה התפלל עליו משה.
גם לא מובן, איך היה אחר-כך אהרן כהן על בני-ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות? ועוד: הרי אצל עבודה זרה נאמר “יהרג ואל יעבור” ומדוע לא מסר אהרן את נפשו? מדוע הסכים אהרן ליצור את העגל?

“ויקהל העם על אהרן”. ביטוי זה: “להקהל על”, זכור לנו גם משתי מריבות גדולות אחרות (במדבר ט”ז, ג’ וכן כ’, ב’). על אהרן היה איפוא לעמוד מול עם רב של מתמרדים ומריבים המדברים בלשון תקיפה: קום! עשה! אהרן מכיר מיד שאין דרך להתנגד לעם, גם אותו לא שאלו מה לעשות, אלא אמרו לו מה לעשות.
1. שיקוליו של אהרן נובעים מראיה כלל-לאומית רחבה – ולא מפחד אישי, מסירות הנפש שלו למען כלל עם ישראל לא ידעו גבולות.
2. רק אם אונסים את האדם לעבוד עבודה זרה, אז הוא מחוייב למסור את נפשו, לא אם מבקשים ממנו רק לעשות עבודה זרה.
הכרעה קשה עמדה בפני אהרן, לבחור בין שתי אפשרויות גרועות. כתם נורא יותר, שפיכות דמים שלא ניתן לתיקון, או עבודה זרה הניתן לתיקון. מה עשה?
אהרן אינו מזדרז לעשות את רצון העם, פעולותיו נעשות מתוך שיקול דעת נבון וזהיר, ומתוך כוונה טובה לדחות את המעשה ככל האפשר. יתעכב הדבר ובתוך כך יבוא משה.
“וירא אהרן ויבן מזבח לפניו” (שמות ל”ב, ה’). מה ראה? ראה חור שזבוח לפניו, אמר: אם לא אשמע להם – עכשיו יעשו לי כמו שעשו לחור, ויתקיים בי “אם יהרג במקדש ה’ כהן ונביא” (איכה ב’, כ’), ולא תהיה להם תקנה לעולם. מוטב שיעבדו לעגל – אפשר שתהיה להם תקנה בתשובה (סנהדרין ע”א). כלומר: חייו של הנרצח לא יחזרו, אך עבודה זרה, יכולה להיתקן על-ידי התשובה, והתחיל מעסיקם בדברים, במטרה “למשוך זמן”. ברם העם היה לחוץ היסטרי, “קום עשה לנו אלהים”! ההדגשה היא על “לנו”. עושי העגל ביקשו “לנו אלהים”, אלהים השייך לנו, ולא כזה שאנחנו שייכים לו. אלהים האומר את מה שאומרים לו לומר, ועושה את שמצווים עליו לעשות.
דבר אחר: העם ביקשו מאהרן שיעשה להם מעין קמיע, המכוון לאחד מגרמי השמים, כדי להוריד להם את השפע מאותו כוכב או מזל, וכן כדי שיוכלו באמצעותו לגלות את העתידות.

כדי להרויח זמן, אמר להם אהרן: “פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם” (שמות ל”ב, ב’), וכצפוי את התכשיטים שבאזני הנשים והילדים, הנשים לא הסכימו לתת את נזמיהן לבעליהן. והן הנשים לא עבדו לעגל, בשכר זה הן פטורות מעבודה בראשי חודשים (רש”י ותוס’ מגילה כ”ב, ב’). מעשה שטן שקרה בפועל, “ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם ויביאו אל אהרן” (שמות ל”ה, ג’). חבלו באוזניהם שלהם, נתפרקו מעול שמים.
כשהביאו הנזמים, תלה אהרן עיניו לשמים ואמר: אתה יודע כל מחשבות, ואתה יודע שבעל-כורחי אני עושה. השליך לאש ובאו החרטומים מן ה”ערב רב” ועשו בלהטיהם. ויש אומרים מיכה היה שנתמעך בבניין! זה שהצילו משה מן הלבנים, כאשר גזר פרעה “ותבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו” (שמות ה’, י”ח), ומי מהעבדים שלא הספיק לסיים את מכסת הלבנים, היו המצרים שמים ילדים מישראל בתוך הבניין במקום לבנים.
אמר לו משה להקדוש ברוך הוא: “למה הרעות לעם הזה” (שמות ה’, כ”ב)? שעכשיו אין להם לבנים משימים בניהם של ישראל בבניין.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קוצים הם מכלים! שגלוי לפני, אילו הם חיים היו, היו רשעים גמורים. ואם תרצה – נסה והוצא אחד מהם.
הלך משה והוציא את מיכה, והוא שעשה את העגל. נטל מיכה לוח שכתב משה עליו: “עלה שור”! להעלות את יוסף מן הנילוס, והשליכו לתוך הכור בין הנזמים, יצא העגל כשהוא נוער ומקרטע, התחילו אומרים: “אלה אלוהיך ישראל!” (על פי תנחומא).

“וירא העם כי בושש משה”, מהו העם? אלו ה”ערב רב”, מאה ועשרים אלף אנשי הערב רב, שהיו בעלי קומה, בריאי בשר מכשפים שפרחו באוויר אחרי שעמדו והרגו את חור, הם עשו את מעשה חטא העגל, לא עם ישראל.
“וידבר ה’ אל משה לאמור לך רד כי שיחת עמך” (שמות ל”ב, ז’). אמר משה לקדוש ברוך הוא: וכי עמי הם שאתה אומר לי “שחת עמך”?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: כן, כי אני אמרתי, “והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל” (שמות ז’, ד’), ולא שתערב בהם את הערב רב, אבל אתה שהיית עניו וכשר, אמרת לי, לעולם מקבלים השבים, והנחתי לך, והערב רב הם אלו שעשו את העגל (מדרש רבה).
הכתוב מוכיח שהערב רב אמרו לישראל “אלה אלהיך ישראל”. שאילו עשאוהו ישראל, היה להם לומר, “אלה אלהינו ישראל אשר העלונו” (שמות ל”ב, ד’). אמר הקדוש ברוך הוא למשה: “לך רד כי שחט עמך” – שחת ושחט בדיבור אחד. אבל משה “מתקן”, לא עמי שלי ולא אני הוצאתים, אלא “עמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול”.

ויצא עגל דווקא ובידי אהרן אחר

אהרן מספר: “ואשליכהו ויצא העגל הזה” (שמות ל”ב, כ”ד). למה דווקא עגל?
השור הוא סמלו של יוסף, אבי שבט אפרים, “בכור שורו הדר לו” (דברים ל”ג, י”ז). ככוחו של השור הצעיר ומלא הכח. יוסף, הכח הלאומי הישראלי, שקוע בנילוס של מצרים, הנילוס הוא האלהים של מצרים. עצמות יוסף מועלות מתוך נילוס מצרים ומובאות אלינו, הוא הכח של משיח בן-יוסף.
עניין השור העגל, נזכר במקרא כמרכבה לאל. הכרוב אינו אלא שור, סמל לנוכחות ה’ שאותו ראו כל ישראל כבר בקריעת ים סוף. עתה, כשחשבו שמשה לא יבוא עוד, היו צריכים כתובת חדשה. הם בחרו בעגל, אחד מהדמויות שבמעשה מרכבה. “ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן” (יחזקאל י’, י”ז). אם, אכן, הכרובים היו שוורים, מקבל כל חטא העגל משמעות חדשה לגמרי. לאחר שבני ישראל ראו בהר סיני שהקדוש ברוך הוא שוכן, כביכול, על גבי כרובים-שוורים, הרי שניתן להבין את המחשבה שעמדה מאחורי מעשיו של אהרן, אהרן רק ביקש ליצור “מושב” סמלי לקדוש ברוך הוא.
יש צד שני למטבע. העגל סימל בהמיות, הרצון של כל אחד ואחד לקבל לעצמו, לנהוג כדעתו וכרצונו, בלי שיקולים של צורכי זולתו. אנארכיה אי-שותפות, החופש המוחלט של הפרט.
השור הוא הבהמה הגסה החזקה ביותר, מלך הבהמות. הוא שיא הבהמיות בגודלה, בכוחה ובעוצמתה. השור הוא בהמת החריש החזקה, רוב השוורים נמכרו לחרישה. בלי שור אי אפשר לעבד את האדמה כראוי ולהוציא ממנה לחם, “רוב תבואות בכוח שור”, הוא היה הטרקטור החזק ביותר של ימי הקדם. טבעי הדבר, שהשור היה סמל להערצה. כוחו האדיר והתלות הכלכלית בו גרמו לכך. הוא היה סמל העושר, בזה דבקו הערב רב. זה מה שאמר משה רבנו: “כי פרעה אהרן” (שמות ל”ב, כ”ה). (פריעה לשון גילוי) – אהרן גילה את כוחות הרע החבויים בהם.
“ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא” (ל”ב, כ”ב). אהרן היה חושש, שמא יתעוררו בהם מזמן לזמן הנטיות החבויות מכוחות הרע של מצרים, ששם היו עובדי עבודה זרה ולפיכך עשה את העגל, למען יתפרצו ויתגלו בבת אחת כל הניצוצות הרעים אשר בקרבם, כדי לבטלם לחלוטין.
מפשיל שרוול “ויבן מזבח לפניו” (ל”ב, ה’), דווקא אהרן בונה ולא אחר.
אמר אהרן: “אם הם בונים אותו – זה מביא צרור (אבן קטנה) וזה אבן, ונמצאת מלאכתם כלה בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו, אני מתעצל במלאכתו ורבנו משה יורד, ודחה את השמחה “חג לה’ מחר” (שמות ל”ב, ה’). למה התכוון?

“חג לה’ ולא לעגל, מחר ולא היום”. כידוע, הרי למחרת עשיית העגל – חל יום שבעה-עשר בתמוז, שבו נשתברו הלוחות, והנה אומר הנביא, כי לעתיד לבוא יהפכו כל הצומות לימים טובים: “צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים” (זכריה ח’, י”ט). – יוצא איפוא, כי “מחר” – כלומר, בשבעה עשר בתמוז – יהיה אי פעם (יש מחר שהוא לאחר זמן) “חג לה'” – חג אמיתי.

הייתכן שאהרן שעשה את העגל? לא רק שלא נענש, אלא: נתמנה וזוכה לתפקיד אבי הכהונה הוא וזרעו אחריו לדורות? כן!!
אף שהכתוב סובר אחרת, אהרן לא נטל כל חלק בחטא העגל ולא נמצא בו שמץ ממעשה העגל?! לפנינו עדות של בורא עולם.
אמר להם (אהרן), “אני כהן ואני אעשה אותו ואקריב לפניו”.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: “יודע אני היאך היתה כוונתך, חייך, איני משליט על קרבנותיהן של בני, אלא אתה, שנאמר: “ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך לכהנו לי” (שמות רבה, פרשת תצוה ל”ז, ב’).

האבן עזרא מעלה אפשרות שאינה סבירה והוא אינו מוכן לקבל שאהרן הכהן חטא בעשיית העגל, חטא של עבודה זרה. אין הוא מקבל שבזמן שחור מוכן היה למות על קידוש השם, אהרן העדיף לעשות פסל תחת ליהרג. לדבריו, לא יתכן שאהרן רומה על-ידי אחרים, כיוון שלא יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא יבחר אדם “טיפש שירמוהו פתאים”. כל כך יוצא האבן עזרא להגנתו של אהרן, עד שהוא מעלה את האפשרות שאין מדובר באהרן אחי משה, אלא באהרן אחר?!