שפרה בפרשה – פרשת מסעי

הניתוח הראשון בעולם התבצע על ידי הקב”ה בכבודו ובעצמו (מאז כנראה כל מנתח מרגיש שהוא לפחות חצי אלוקים) בניתוח מורכב זה הפריד הבורא צלע מצלעותיו של אדם הראשון בנה ממנה אישה לתפארת והשאיר אותה מחוברת לגבו של המנותח למשך תקופת התאוששות. החיבור לא עלה יפה וכל הזוגיות “בבחינת אחוריים” בה היא הייתה דבוקה לגבו והוא לגבה לא איפשרה להם בניית קשר אמיתי ולכן הוחלטה ההחלטה הגורלית להפריד בינהם כדי שיוכלו להיות באמת ביחד. מכאן אנחנו למדים כלל ראשון בזוגיות, שבשביל להיות ביחד צריכה להיות הפרדה מוחלטת בין הרשויות ולמה הכוונה?

בדרכי העולם הזה, איש ואישה הם מושגים מבולבלים שכבר קשה לדעת מי הוא מי. את הגברים מנסים לחבר לצד הנשי שלהם ואת הנשים לצידם הגברי יותר ואין כבר סיכוי לבניית קשר אמיתי. צריך לעשות הפרדה וכשאני מדברת על הפרדה מוחלטת אינני מדברת על ריחוק או ניתוק, להיפך! הפרדה במובן של שימת גבול והבהרה מי הוא כאן הגבר ומי היא האישה מבלי שיהיה ערבוב בהגדרות ומבלי שאף אחד יהיה דבוק לגבו של השני מבלי לדעת איפה הוא מתחיל ואיפה השני נגמר. הפרדה זה לא אומר שזה חד גוני, יש בכל אחד מאיתנו את שני הצדדים. אנחנו רק צריכים להבהיר מה התפקיד המדוייק של כל אחד.

אי לכך ובהתאם לזאת ההצלחה לחיבור בין גבר לאישה תלויה בהכנסה של השותף השלישי לתמונה הלא הוא הקב”ה בכבודו ובעצמו. בלעדיו אין חיבור ורק הוא מאפשר אותו לכן בבואנו לכונן קשר בריא ויציב על אדני התורה והיהדות אי אפשר לנו מבלי להכניס את הקב”ה לתמונה. זה נראה ברור ופשוט ומובן מאליו אך אנחנו נותנים יותר מדי מקום לרגשות שלנו ולידיעות שלנו ולהחלטות החשובות שלנו ולא משאירים מספיק מקום לקב”ה לנהל את העניינים ואז הקשר נשאר בבחינת אחוריים וזה כזכור, לא עובד.

בפרשות האחרונות מדובר על שתי תנועות נפש הופכיות מטות ומסעי – תקיעת יתד עיקשת במקום אחד לעומת יציאה למסע ותנועה במרחב. משתי הפרשות-תנועות האלו אנחנו יכולים ללמוד הרבה על תנועת הנפש הגבול וההגדרה הברורה של מי שאנחנו. לגברים יש לעיתים את הצד של מטות: מכאן אני לא זז, בעוד שנשים יכולות לצאת למסעות (ולא רק של קניות) ולזוז ביתר קלות ממקומן. בפעמים אחרות לא יצליחו להזיז את האישה מדעתה והיא לגמרי במצב מטות ואילו הגבר יכול לנוע בחופשיות ממקום אחד לשני כבמסע מרתק. מטות-מסעי, גברים-נשים.

ונדגים בסיפור:

היו הייתה אשה אחת שרצתה מאוד לקנות מחשב נייד. היא חישבה ומצאה כי עם ימי החופש הגדול (הידוע בכינויו “פגרה” ולא בכדי) הקרבים ובאים, כאשר כל עולליה מצויים בבית, החום עולה בקצב של מעלה לשעה ואפשרויות הבידור המצויות כוללות מחשב נייח אחד בשלבים גריאטריים מתקדמים – כדאי ומוטב לה להיצמד בשעותיה הפנויות (??) למחשב נייד אישי ופרטי יותר למען תוכל לנהל את עסקיה ולימודיה באופן חופשי ונטול טביעות ידיים דביקות על המקלדת. הלכה האישה ובדקה את חשבון הבנק וראתה כי אפשרי הדבר אך כדאי להתמקד בקטיגוריית יד2 ולא לקפוץ מעל הפופיק. כאשר החלטתה הייתה נחושה וגם מגובה בשלל הסברים משכנעים המוכנים לה בשלוף פנתה אל בעלה החסיד ופרסה בפניו את משנתה הסדורה. הוא מצידו בהיותו בעל, גבר, חסיד, ירא שמיים ובעל מידות טובות אמר לה קודם כל “לא”. מסתבר שגובה הפופיק הוא מושג יחסי והבעל מצדו חשב שהם כבר קפצו מעליו כבר מזמן בתחילת החודש עם הקנייה המעניינת של האופניים הדו מושביים שעוד ידובר בהם בהמשך ואין צורך למהר ולרכוש דברים נוספים.

אכזבתה של האשה ניכרה על פניה, פעולותיה ושתיקותיה ולמרות זאת לא ויתרה. הרי היא כבר לא ילדה קטנה שצריכה אישור על כל דבר ובעלה הוא לא אבא שלה שהכתיב לה בגיל 17 מה נכון לעשות עם הכסף ובמיוחד מה לא נכון. ובכל זאת, היא כאן במסגרת של שיתוף, זוגיות, חלוקה נכונה של המשאבים ולכן המציאות הכריחה אותה להוריד ראש לרגע ולעשות תכנון מסלול מחדש. מטות – מסעי. תקיעת היתד בקרקע ואז יציאה למסע נוסף.

כדי לגבות את הרגשתה הרעה בכל העניין  – המחשב שלה בעבודה התפגר ביום רביעי בצהריים. עתה לא היה לה אפילו אפשרות של שימוש בו. בנוסף, הקורס אותו תכננה ללמוד און-ליין מתחיל ביום שני הקרוב ולמחשב בבית אין גישה לאינטרנט כראוי וכמצופה במגזר וכך נותרה קרחת מכל הקישורים. היא התחילה להתעצבן שזה אומר בנשית  – לחפור. יום חמישי בלילה נסיון שכנוע נוסף, מגובה הפעם בעצה מידיד מבין דבר במחשבים ומהצד הגברי – שתיקה. “נחשוב על זה” הוא אומר בנחת. אפשר לחפש עוד ביד2 ואם כבר ביד2 עסקינן אז אולי כדאי שתקפיצי את כל המודעות שפרסמנו שם, אולי אם יכנס קצת מזומן מהמכירות האלו ונוכל לחשוב הלאה. האשה לא רצתה לחשוב (מטות) היא רצתה לפעול (מסעי) היא רצתה למצוא פתרון עכשיו מיידי לכל בעיותיה ולפתור את המצב ברכישה מיידית. חוסר התיאום בינהם (כלומר שהוא לא מסכים לעשות מיד מה שהיא רוצה) הרים את רף התסכול לגבהים חדשים.

יום שישי בבוקר, ההכנות לשבת מעולם לא נראו שוליות יותר כאשר ברקע השאלה הבלתי פתורה “האם נרכוש את הנייד או לא!?!” בשלב זה הגבר במשפחה הרים את ראשו ואמר די. “זה לא הכסף” הוא אמר (כבר לא בנחת), זה ההתעסקות והאובססיה, זה חוסר היכולת לקבל ‘לא’ כתשובה או לנסות למצוא פתרונות אחרים, האפשרות לראות מה הקב”ה יזמן לנו לפני שמחליטים החלטה פזיזה.

“אם כבר מדברים על פזיזה”, היא השחילה, “אז מה עם האופניים…?”

טוב, האופניים היו באמת עניין תמוה.

לפני כחודש, ביום הולדתה, קיבלה שי קטן וצנוע של כך וכך זוזים מהוריה אותם החליטו להוציא על משהו שהם באמת רוצים ולא רק על אוכל חשבונות ותשלומים. חשבו ומצאו כי מאוד יעזור לבעל הבית שבמקום לסחוב את בנם הגדל בקצב מסחרר כל יום בעליות החדות לחיידר על זוג אופניים מצ’וקמקים, הוא ירכוש עבורם אופניים דו-מושביים (טנדם בלעז) אותם הם ידוושו יחד לעבר השקיעה ובכוחות משותפים יגיעו להישגים טובים יותר ברכיבות הבוקר. המחשבה הייתה טובה וגם אופניים נמצאו במחיר טוב השווה בדיוק לערך המתנה. התקבלה החלטה והאב המאושר יצא לדרך. כשהוא חזר עמדו כולם מופתעים מגודל האופן הארוך שהביא. זה היה מאוד ארוך וגם גבוה ובכלל אין מצב שילד בן 4.5 מגודל ככל שיהיה יצליח לדווש עליהם בשנתיים הקרובות. לא ברור מה עבר לו בראש אך משהו בוודאי עבר ומתוך כבוד והערכה שנבנתה במשך שנים הצליחה האישה לעשות מעשה מופלא ושווה ערך לבקיעת ים סוף בזמנו – והיא שתקה. אחרי כמה ניסיונות כושלים להרכיב את הילד המבועת על התפלצת הדו מושבית נגנזו האופניים אחר כבוד במחסן וכשבוע לאחר מכן נרמז לה בעדינות מבעלה שזה בסדר אם היא תעלה את זה למכירה ביד 2.

את הקלף הזה שלפה האישה כעת ברוב תסכולה, והצליחה להרגיז עוד יותר את בעלה המעוצבן עליה כבר ממילא ולאחר שלל התנצחויות ושריפת החצילים לשבת הצליחו איכשהו להירגע ולסחוט הבטחה מפי הסוררת כי היא תשחרר. לשחרר את הרצון לרכוש עכשיו את המחשב ולתת לקב”ה לעשות את שלו.

הבעל יצא לדרכו עמוסת הסידורים בצהרי שישי והאישה נותרה במטבח החרוך משהו משריפת החצילים והרהרה בדברים. נכון שהיא מבחינתה צודקת ויש לה את כל הסיבות בעולם לקנות את המחשב ולהיות מאוכזבת או מתוסכלת אבל יש סיבה טובה אחת להפסיק. ביטול. זה נקרא בחסידית לעשות אתכפיא והיא עשתה וואחד אתכפיא להפסיק את הרצון שלה ולו רק לטובת בעלה והכנסת השבת בשלווה. אחרי שעה בערך היא הצליחה ובטח הרגה בדרך כמה מלאכי חבלה שחטפו התקף לב מזה שהם לא הצליחו להשיג את שלהם כרגיל. היא עבדה על זה קשה והצליחה לבטל את רצונה מפני רצונו וכו’…

מכאן התחיל רצף מופלא של השגחות פרטיות (הכל אמיתי אחד לאחד)

חצי שעה אחרי תום האתכפיא המדוברת צלצל הטלפון עם מישהו שהתעניין לגבי ארונית שהם פרסמו.

שעה אחר כך התקשר בחור ממגדל העמק לברר לגבי האופני טנדם הזכורות לטוב.

המודעות כבר שבועיים מפורסמות ביד 2 ואין עונה ופתאום רצף טלפונים…

היא הרגישה שיש פה איזה משהו והמשיכה את פעולת השחרור הפנימית, דבר שהנפיק כנראה עוד דום לב שם לאיזה מלאך שם למעלה והבחור של האופניים התקשר לקבוע פגישה ליום ראשון.

את השבת הם קיבלו בשמחה ובטוב לבב, אמנם בלי חצילים אבל מתוך ידיעה שויתרו על כמה עקרונות וזכו בקצת שלווה

וכאן היה מסתיים סיפורינו מתוך מוסר השכל מלבב על כמה טוב להיות ביחד נשואים באושר ובאושר.

אבל יש פאנצ’ ליין מהקב”ה שפשוט סידר את זה יותר טוב מכל מוסר השכל, הסכיתו ושמעו:

למחרת, בעודם מוציאים את השבת ומנקים את הבית, בשעת לילה מאוחרת, יצא הבעל (במסגרת הגדרתו ותפקידו) להוציא את הזבל. בדרך כלל זה לוקח לו כמה דקות כי הצובר המרכזי קצת מרוחק מהבית. כשזה לוקח יותר מחמש דקות היא יודעת שהוא מצא משהו. הוא טיפוס כזה שמוצא דברים, ריהוט, מוצרי חשמל, ונטות ישנות, דברים שאף אחד לא היה חושב לאסוף והוא אוסף וגם מחזיר לחיים. גלגול של אלטע זאכן.

עברו הדקות והיא תמהה אם הוא יחזור עם ספה דו מושבית או עציץ תואם לכוננית שמצא בשבוע שעבר אך מה שהוא הניח על השולחן עלה על כל דמיון.

בחגיגיות, עם חיוך קל מתוח  על שפתיו, הוא הניח על שולחן האוכל מחשב נייד.

עם הכבל המפעיל אותו וכרטיס זכרון. עובד.

היא בהתה בו בחוסר אמון ולא הבינה איך הוא הספיק לקנות לה את הנייד שהיא רצתה (פעם, לפני שהיא שיחררה רצונות וקטלה מלאכי חבלה)אבל מבט אחד בחיוכו המשועשע הבהיר לה כי הוא לא קנה ולא בטיח, הוא מצא מחשב נייד עובד, נטוש, למסירה לזורקי הזבל עם כבל הפעלה כי הסוללה הלכה. בדיקה קצרה העלתה כי המחשב דובר רוסית ותמורת חופן דולרים פעוט ניתן יהיה לסדר את העניין ולהעבירו למערכת הפעלה עברית למהדרין.

התזמון היה מושלם, הביטוש לאגו שלה היה מושלם עוד יותר והחיוך של הבעל היה המושלם מכולם.

הסוף הוא טוב תמיד (אופניים נמכרו, מחשב תוקן, אישה פונקה ובעל מבסוט) והכל בא על מקומו בשלום ולמעשה תמיד זה כך. כי הקב”ה מפנק אותנו תמיד, גם אם אנחנו רואים את זה וגם אם לא. השאלה היא רק באיזה מצב נפש אנחנו, האם אנחנו תוקעים את המטה ולא מוכנים לזוז מילימטר מהמציאות שאנחנו קבענו ואז אין קב”ה בתמונה ואין סיכוי לכלום. או שאנחנו במסע, זזים עם מה שהמציאות האלוקית מכתיבה לנו ואז מאפשרים לקב”ה לזמן לנו ניסים כל הזמן, אפילו ליד פח האשפה