בפרשתנו מופיע אחד הפסוקים הנשגבים ביותר, השגור בפה של כל יהודי: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹקֵינוּ יְקֹוָק אֶחָד. בתורה מובא מיד ההמשך ‘ואהבת את ה’ אלקיך…’ – אבל כשאנו קוראים קריאת שמע פעמיים בכל יום, אנו מוסיפים את המילים ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’ [או בקיצור בשכמל”ו]. למה אנו מוסיפים מילים שלא כתובות בתורה? מדוע נוהגים לומר אותן בלחש ולא בקול רם? מדוע ביום כפור כן אומרים מילים אלו בקול? ובכלל, מה המשמעות של המילים הללו? כדי להשיב על כך ניעזר בשני מדרשים שאומרים, לכאורה, דברים הפוכים.
הגמרא במסכת פסחים נו. מסבירה שהמקור למילים הללו הוא בדברי יעקב אבינו. לפני מותו חשש יעקב שמא חלק מבניו יהיו פסולים מלהמשיך את עם ישראל – ולכן כל 12 השבטים אמרו לו יחד: “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד”. זאת אומרת שהם פונים לאביהם ‘ישראל’ ואומרים לו שהם כולם יחד נאמנים לקב”ה. ואז אמר יעקב ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’. אם כך, אומרת הגמרא, נוצרה התלבטות לחכמים, האם לומר מילים שלא כתובות בתורה, שהרי יעקב אמר אותן, או שלא לומר, שהרי משה לא כתב אותן בתורה. לכן החליטו שנאמר אותן בלחש. הגמרא מביאה משל, למה הדבר דומה: לבת מלך שהריחה ציקי קדירה. הכוונה למאכל שאינו מכובד לסעודה של בת מלך. בלשון ימינו היינו אומרים שהיא רצתה ‘לנגב חומוס’ או לאכול שווארמה בלאפה. מצד אחד זה לא מכבודה, ומצד שני היא רוצה ומתאווה לזה, לכן עבדי המלך הכניסו לה את האוכל הזה בסתר, בחשאי. יוצא שהגמרא מסבירה שאמירת בשכמל”ו היא דבר שאינו מכובד מספיק, ולכן אומרים אותו בשקט.
לעומת דברי הגמרא, ישנו מדרש [דב”ר,ב] שמספר שכשעלה משה למרום הוא שמע את המלאכים משתמשים בביטוי בשכמל”ו, ומכיוון שמשה ‘גנב’ את זה מהמלאכים, הרי זה דומה לאדם שגנב תכשיטים מארמון המלוכה, ולא הרשה לאשתו להתקשט בתכשיטים הללו בפרהסיא – כדי שלא לחשוף את העובדה שהוא גנב אותם. הוא התיר לאשתו להתקשט בהם רק בתוך הבית. לפי הסבר זה המילים בשכמל”ו הם דבר נשגב ומרומם במיוחד, ולכן אומרים אותן רק בלחש. ההסבר לכך הוא, על פי דברי רבי חיים מוולוז’ין, שיש שתי אפשרויות להסתכל על העולם שבו אנו חיים. מצד האמת, אין שום מקום פנוי מהקב”ה. יותר מזה, אין שום דבר מלבד הקב”ה – כל המציאות שאנו רואים היא רק הסתר פנים של הבורא. כמו שנאמר אצלנו בפרשה: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. אבל מצידנו, הברואים, אנו רואים את המציאות הגשמית, ולא מסוגלים לראות שהכל רק כיסוי של בורא העולם. לכן אמנם ה’ אלקינו ה’ אחד – אבל מצידנו אנו רק רואים שברוך שם כבוד מלכותו – שההתגלות של ה’ בעולם היא מוסתרת וחלקית.
לכן מצד ההסתכלות שלנו, באמת בשכמל”ו זו ירידה לעומת האמת של ‘שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד’, ולכן הגמרא משווה זאת למאכל שאינו מתאים למעלת בת מלך. אבל מצד הקב”ה, הוא מתאווה שנמליך אותו ונגלה שאין עוד מלבדו – שכל המציאות היא חלק ממנו – מבחינה זאת הביטוי ‘בשכמל”ו’ הוא ביטוי נשגב ותכשיט שרק המלאכים יכולים להתקשט בו. אבל ביום הכפורים, כשאנו כולנו מתעלים לדרגת המלאכים, אנו יכולים לומר בשכמל”ו בקול רם וברור. וכך גם כשנזכה במהרה לבניין בית המקדש – במקום לומר ‘אמן’ על כל ברכה, אומרים במקדש ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’. שנזכה במהרה.