חגגנו אתמול את יום ירושלים מצעד הדגלים והיום אנו נמצאים בעיצומה של שבת ירושלים על כן מטבע הדברים המאמר השבוע יעסוק בירושלים ובחרתי דווקא לדבר על מצוקת הדיור בירושלים במאה ה- 18 ובתקנה שתקנו בכדי לשמור על צביונה של העיר העתיקה.
לכל קהילה יש את המאפיינים שלה ובדרך כלל תקנות הקהילה הוא הראי לחייה, לחרדות ולדאגות לשמחותיה וצרותיה, למחלוקות וסכסוכים, לקנאות ושנאות, והן בגדר סיסמוגרף רגיש לזעזועים הפוקדים את הקהילה מבחינה חברתית או כלכלית או דתית או משפטית, ולמתחים הרוחשים בה מעל פני הקרקע ומתחתיה.
נעיין בתקנה שתקנו באמצע המאה בשנת תרי”ט (1859) בירושלים, על ידי הרבנים הספרדים והאשכנזים באותה תקופה, הרב מקוטנא, בעל “זית רענן”, הרב משה יהודה לייב זילברברג (1865-1794); ר’ שמואל סלנט (1909-1816), שכיהן ברבנות בירושלים במשך כ-44 שנה , רבי מרדכי חיים אברהם מיוחס ס”ט ורבי אברהם אשכנזי.
עקב ריבוי האוכלוסייה ומיעוט הדיור בעיר העתיקה, ולימים גם בעיר החדשה, רבים מן הנכסים בעיר היו בבעלותם של לא יהודים, לעתים רבות בבעלות הקדש מוסלמי (וַקְף), ואלה הביאו לעלייה גדולה במחיר השכירות. כיוון שלפי הדין העות’מני, דייר שגר בשכירות למעלה משנה עשוי לרכוש בו זכויות של דייר מוגן, נהגו המשכירים להוציא מדי שנה את הדיירים מדירותיהם, למען לא יקנו בהן “חזקה”. תנודה זו נעשתה לרוב בחודש “מֻחַרַם”, החודש הראשון בלוח השנה האסלאמי, ותיאורים רבים של מנהג זה מצויים גם במקורות ספרותיים בירושלים.
בשלש מגבלת המילים במאמר אביא רק את סופה של התקנה ואת חלק הסנקציה למי שהפר את התקנה, אך חשוב להדגיש כי התקנה זו הייתה רווּיה במטבעות מלשון המקרא ומלשון חכמים, לעתים מחורזת.
סופה של התקנה:
“תחילת כל דבר זאת חובתנו להזהיר את כל עם הקהל בכללות שמהיום והלאה לא יוכל שום איש אשר בשם ישראל יכונה מכוח תורתנו הקדושה להסיג גבול של חברו לילך לגוי ולשכור שום בית מהגוי במקום שיש מחזיק ישראל בשום צד ואופן, וכל שכן שלא יורשה שום בר ישראל להוסיף על השכירות הבית אשר ישראל דר בתוכה כי אם אחר שהודע לו בבירור שהישראל הדר בבית הוא יוצא מתוכה ברצונו הטוב”.
מתוך דאגה לשמור על צביונה היהודי של בעיר ירושלם בירתם של העם היהודי לא רק שתקנו תקנות, אלה שהיו מפעילים סנקציה נגד מפירי תקנה, המתקנים, שידעו שלא הכול נוהגים כשורה, ויש המבקשים לנצל את מצוקת הדיור לעשיית רווחים קלים ולעקוף בדרכי ערמה ורמייה את ההגבלות שבתקנה, הוסיפו:
“ברם אנחנו חוששים גם כן כי יש ויש כמה בעלי החזקות שאינם נוהגים כשורה בשכירות הבתים שבחזקתם, כאשר שמענו צעקתם וימס לבבם, ובקשנו תיקון על זה למען ינוחו השוכרים ולא יהיו חס וחלילה נספין בלא משפט….. או שמצא בו דברים הראויים להקפיד על פי הדין הנראה בעיני הבית דין. כל זה נעשה ונגמר בין הספרדים והאשכנזים להתנהג כן עד ביאת משיח צדקינו. והיה זה פה עיר הקודש ירושלם ת”ו בראש חודש תמוז שנת התרי”ט [=1859] ליצירה, והכל שריר ובריר ונכון וקיים.
חרגתי ממנהגי והחלטתי לכתוב על יום ירושלים ולא על פרשת השבוע, בכדי להדגיש שעוד לפני קום המדינה היהודים ובראשם הרבנים חירפו את נפשם בכדי לשמור על זהות יהודית בארץ הקודש בכלל ובירושלים בפרט.
איחולי בריאות איתנה יום ירושלים שמח ושבת שלום.