בפרשתנו ישנם ציוויים רבים על קדושה. למשל: על הכהנים נאמר: “קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם”, וכן “וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם”. ובהמשך “כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשָׁם”. וגם על עם ישראל כולו ישנו ציווי בפרשתנו: “וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם: עברנו בשבועיים האחרונים את יום השואה ואת יום הזיכרון, והעלנו על נס את הקדושים שמתו על קידוש השם. אבל הגיע הזמן לברר – מה פירוש קידוש השם? מהפסוק שהבאנו “וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” – לומדים חז”ל, בעקבותיהם כותב הרמב”ם: “כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי”.
כיצד מקדשים את שם ה’ או חלילה מחללים אותו? מסביר הרמב”ם שיהודי צריך למסור את נפשו ולא לעבור על אחת משלוש העברות החמורות של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. אבל צריך לברר: אם ה’ כבר קדוש, אז איך אנחנו יכולים לקדש אותו? הרי ה’ מכונה ‘הקדוש ברוך הוא’ – הוא מקור הקדושה, ולא שייך שאדם יקדש את ה’! מו”ר הרב דרוקמן מסביר שאנו לא מקדשים את ה’ אלא את שמו של ה’. מהו ההבדל? ה’ מצד עצמו הוא שיא הקדושה. אבל בעולם שלנו הוא נסתר. על מנת לברוא עולם ה’ היה צריך להחביא את עצמו, כפי שנאמר בישעיהו: “אָכֵן אַתָּה אֵ-ל מִסְתַּתֵּר”. התפקיד שלנו הוא לגלות את ה’ בעולם, להסיר את הכיסוי, להביא את העולם להכרת הבורא עד שנגיע למצב ש”וְהָיָה יְקֹוָק לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְקֹוָק אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד” [זכריה יד].
ברור שה’ קדוש, אבל אנחנו רוצים שגם שמו יהיה קדוש. מה פירוש ‘שמו’? שם של אדם זוהי הדרך בה אנשים מכירים אותו. גם שמו של הקב”ה מבטא את התגלות ה’ בעולם. השאיפה שלנו היא להביא לכך ששמו של הבורא יהיה מוכר בעולם, שהאנושות כולה תכיר את מלכות ה’, את שם ה’. זוהי המשמעות של קידוש השם! כשיהודי מסכים לוותר על הדבר היקר מכל – על החיים, למען האמונה שלו, הרי שבזה הוא מגדיל את התגלות ה’ בעולם, הוא מקדש את שמו. אבל לא צריך למות כדי לקדש שם שמים. הגמ’ במסכת יומא מדגימה מהו קידוש השם: ואהבת את ה’ אלהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. כאשר יהודי מתנהג בדרך ארץ, במוסריות, בקדושה – הוא מקדש שם שמים. יש קדושים שמתו על קידוש השם, אנחנו נשתדל בכל מאודנו לחיות ולקדש את שם ה’.