הביאור בזה הוא שהתורה היא מלשון הוראה (זוהר ח”ג, נג:).
התורה בעצם מורה ליהודי מה לעשות בכל צעד ושעל בחייו, מי שלא נמנה עם בני העם היהודי עושה את מעשיו וחי את חייו כפי שהטבע שלו מנחה אותו, לפיכך: אם מתחשק לו לאכול דבר מה, אין מי שיעצור בעדו, ואם רוצה לומר אמירה מסוימת אין מי שיעמוד כנגדו, אבל היהודי אינו זז לרגע עד שנועץ בתורה, האם מותר כך, האם כשר וראוי הדבר או שמא לא, ורק כאשר התורה נותנת אישור הוא מתקדם הלאה, על ידי לימוד התורה ועמל התורה יודעים אנו כיצד בורא עולם רוצה שנתנהג, וכיצד הוא מבקש מאיתנו להשלים את יעודנו בזה העולם.
מהו התכלית של האדם בלימוד התורה?
אין די בלימוד התורה בלבד, אלא עיקר התכלית היא לשמור את מצוות התורה, שכן קבלה
היא בידנו מפי חז”ל הקדושים (אבות א’, י”ז): לא המדרש הוא העיקר – אלא המעשה, דהיינו: ללמוד על מנת לעשות.
בהקשר לכך שואלת הגמרא במסכת ברכות (ה.) – מהו שכרו של האדם המקבל את הייסורין הבאים עליו באהבה? מתרצת הגמרא: יראה זרע, יאריך ימים ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו.
ואני שואל: היה צריך הכתוב לומר: “מתקיים במוחו”, הכוונה: שאדם המגיע לשיעור תורה בסופו של דבר רוצה הוא שיכנסו למוחו הדברים בכדי שיזכור אותם היטב? וחשבתי לתרץ: שהתורה באה ללמד אותנו יסוד גדול וחשוב בעבודת ה’, שכל תכלית האדם בלימוד התורה היא אינה רק לזכור את מה שלמד בלבד, אלא לבוא בפועל לידי מעשה, ועל כך אומר הכתוב: “שתתקיים בידו”, שכל המטרה שהאדם לומד, היא בכדי שיזכה לבוא לידי מעשה!
מובא במסכת ברכות (יז.) – תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו או ברבו או במי שגדול ממנו בחכמה ובגיל, שנאמר (תהילים קי”א, י’): “רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה’ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם” – ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם.
מובא בירושלמי שבת (פרק ראשון, סוף הלכה ב’), אמר רבי יוחנן: כל הלומד תורה ואינו מקיימה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, ולא יצא לאוויר העולם.
ועלינו להבין: מה פשר מאמר זה? מדו בחרו חז”ל בבטוי כזה – עדיף שלא היה קיים? מבאר הגר”א שכל אדם, עוד בהיותו בבטן אימו יושב מלאך ומלמדו את כל התורה כולה.
אם כן, מי שלומד תורה ואינו מקיים, ממשיך, למעשה, את מה שהוא עשה בהיותו ברחם אימו, לשם מה, אפוא, היה צריך להיוולד?! לכן מוטב לו שנהפכה שליתו על פניו.
רבי עובדיה מברטנורא בפירושו לאבות (א’, י”ז) כותב: שכל הדורש ואינו מקיים, עדיף היה לו לשתוק ולא לדרוש.
דבר זה בא ללמדנו: שעיקר לימוד התורה שניתן לקבל עליו שכר – היינו לימוד שהאדם לומד בשביל לקיים בפועל את מה שלמד, ויהי רצון שנזכה לקיים את כל מצוותיו יתברך בשלמות.