מיד לאחר שבעת ימי המילואים פנה משה רבנו אל אהרון אחיו ובישר לו: הקב”ה ציווני למנות אותך לכהן גדול! פני אהרון הכהן, אחי משה, עטו הבעה של פליאה: “אחי היקר משה, אמר אהרון, הייתכן כי אתה יגעת וטרחת כ”כ על המשכך ועשייתו ובגדולה אזכה אני?”

מיד לאחר שבעת ימי המילואים פנה משה רבנו אל אהרון אחיו ובישר לו:
הקב”ה ציווני למנות אותך לכהן גדול!
פני אהרון הכהן, אחי משה, עטו הבעה של פליאה: “אחי היקר משה, אמר אהרון, הייתכן כי אתה יגעת וטרחת כ”כ על המשכך ועשייתו ובגדולה אזכה אני?”
חייך אליו משה בשמחת לב ובאהבה ואמר: “אחי אהרון החביב, האמן לי כי כאשר אתה מתמנה לכהן גדול בבית אלוקינו, נחשב לי כאילו אני עצמי הייתי לכהן גדול, וכפי שאתה שמחת בגדולתי, כך שמח אני בגדולתך!”
כאשר נבחר משה מכל העם להיות מנהיג, וגואל ישראל ממצרים, שמח אהרון שמחה גדולה ואמיתית, בשמחת אחיו הצעיר ממנו. והקב”ה בוחן כליות ולב, הבטיח לאהרון: הלב ששמח בגדולת אחיו, לב זה יזכה שיתנו עליו את האבנים הטובות והמרגליות – אבני החושן..
וכאן זכה אהרון להימנות לכהן גדול שנשא על ליבו את אבני החושן והתקיימה ההבטחה במלואה, לשמחתו של משה.

אך ציווה משה לאהרון

בתחילת כניסתו לעבודת המשכן, להקריב עגל בן בקר לחטאת, כדי לכפר על חטא העגל, ובכך לסתום את פי השטן שלא יבוא לקטרג על עוון זה, וכן לעורר זכות עקידת יצחק.
וגם בני ישראל נצטוו להקריב עגל לחטאת עם ישראל לכפר על עוון העגל.
ובעת שרצה אהרון להקריב את קורבנו וקורבנם של בני ישראל, התאספו כל עם ישראל מסביב למזבח, לראות עין בעין במחזה נורא ההוד, כאשר בחירה’ – אהרון יעלה את הקורבנות לרצון לפני ה’. אהרון ניגש למזבח, הקורבנות ערוכים, והוא מצפה שתרד אש מהשמיים על הקורבנות, אך האש השמימית עדיין לא ירדה, בינתיים ירד אהרון וברך את כל העם – קהל הקודש בברכת הכהנים. ומשסיים עדיין לא ירדה האש מלמעלה, כיוון שראה כך אהרון נשבר ליבו בקרבו כי חשש אולי בשל עוונו של חטא העגל שעשה לעם ישראל – אינו ראוי שמשמיים יקבלו את קורבנותיו. נכנסו משה ואהרון אל אוהל מועד, ועמדו שם בתפילה חמה ונרגשת לקב”ה, ואכן נתקבלה תפילתם – מיד ירדה אש מהשמיים וליכתה את הקורבנות. כיוון שראה העם את המחזה הנשגב, נפלו כולם על פניהם שיבחו והודו לה’ יתברך מתוך שמחה ושירה, כי ידעו שנתכפר להם חטא העגל ורצויים הם לפני המקום.

ואותה אש שירדה מהשמיים 

לא הסתלקה יותר מהמזבח, והיתה בוערת שם יומם וליל, ולא כבתה בלילות. גם שלא בעת הקרבת הקורבנות, ולא במסעות וגם לא בגשמים וברוחות!
ובעת שכיסו אותה בכיסויים ובבגדי שרד, המשיכה לבעור ובדרך נס – לא נשרפו הבגדים!
אש זו נסתלקה מהמזבח רק כשאר בנה שלמה המלך את בית המקש והכניס בו מזבח חד, או אז ירדה אש חדשה על מזבח שלמה.
פטירת נדב ואביהו
בשעה שעשה אהרון את העגל, נגזרה עליו גזרה שימותו 4 בניו (אליעזר, איתמר, נדב ואליהו), אבל משה רבנו התפלל ותפילתו סייעה למחצה, והתבטלה הגזרה על שני בניו, ואילו על השניים האחרים לא. והעונש נדחה ליום הפרעון, כאשר נשלמה מלאכת הקמת המשכן. נכנסו נדב ואביהו בניו, להקטיר קטורת באוהל מועד, מבלי שנצטוו על כך. וישנה דעה נוספת שנכנסו למשכן לאחר ששתו יין, ואין זו דרך כבוד להכנס כך למשכן השם.
וכשנכנסו לאוהל מועד להקטיר קטורת, והמחתות בידיהם, לא המתינו שתרד אש מן השמיים, והציתו אש זרה, שהיתה אסורה לחלוטין בבית ה’.

לסיכום

 בני אהרון שנכנסו למשכן ללא שנצטוו, היו שתויי יין והציתו אש זרה. מיד יצאו כמו שני חוטים של אש מבית קודש הקודשים, וחדרו לנחיריהם (אפם) של נדב ואביהו, ואש זו שרפה את חיותם – ונשמתם פרחה מגופם.
כיוון שראה אהרון את אשר ארע לבניו, החל לבכות ולגנוח, והצטער מאוד: “אוי לי שעוונותיו גרמו למיתת בניי!!”
משה רבנו שראה בצערו של אחיו, צער עמוק ונוקב תהומות, ניגש לנחמו ואמר לו:
“במעמד הר סיני אמר לי ה’ שביום אשר המשכן יקום על תילו ושכינה תשרה בו, בקרובי אקדש”,
זאת אומרת שה’ יבחר את הכי קרובים אליו כדי לקדש את שמו באמצעותם, ולא ידעתי אם ה’ יבחר בי או בך…”עתה נוכחתי כי שני בנייך גדולים ממני וממך, כי בהם בחר ה’ לקדש את שמו”.
שמע זאת אהרון “וידום אהרון” – קיבל עליו את הדין, והצדיק דין שמיים באהבה.

סימני כשרות בבעלי חיים

מיד עם השראת השכינה במשכן, הגיעה העת לקדש את גופם ונפשם של בני ישראל. להבדילם מטומאה הגורמת לטמטום הלב, הגוף והנפש למען יהיו ראויים לשכינה.
ומהם סימני הטהרה?
בבהמה:
א. מעלה גרה – לאחר שבולעת המזון – מעלה אותו חזרה ולועסת אותו שנית.
ב. מפריסה פרסה – בקצה רגלה ישנו חלק גס וקשה |(כעין נעל) ואין די בסדק או חריץ בחלק העליון.
ג. שוסעת שסע – שרגלה חלוקה לשניים, ממש שסע – חתך גדול מפריד בין שני החלקים.
ואם חסר לה סימן אחד – אינה טהורה!
וכיוון שבעולם מצויים ארבעה סוגים שיש בהם חלק מהסימנים, פרטה אותם התורה, כדי שחס וחלילה לא יגיעו לטעות, והם:
הגמל, השפן והארנבת – שהם מעלי גרה, אבל אינם מפריסי פרסה ושסע.
והרביעי הוא החזיר, שאומנם מפריס פרסה ושסע, אך אינו מעלה גרה.

וחכמינו ז”ל למדונו כלל גדול, שלא יאמר אדם: אינו אוכל חזיר מפני שאני קץ ובוחל בו, אלא יאמר:
“יכול אני לאכול בשר זה, ומונע אני אכילתו רק מפני גזירת מלך מלכי המלכים הקב”ה ומפני איסור תורה” – ותגדל זכותו בכך.

חז”ל המשילו על כך משל נאה 

רופא גדול ומפורסם נדרש לרפא שני אנשים חולים. כשבדק את הראשון וראה כי מזור לרפואתו – פנה אל משפחתו ואמר: “רשאים אתם לתת לו לאכול מכל אשר תאווה נפשו”. אך שבדק את החולה השני, ראה בחוכמתו כי ישנה ארוכה למחלתו וציווה לבני ביתו “דיאטה” מדוקדקת, מה מותר לו, ומה אסור בתכלית האיסור, על מנת שיירפא ויחזור לתפקד כאחד האדם.
ושאלוהו, מדוע לזה ציוותה כך ולשני כך, הרי שניהם חולים?
ענה הרופא כי הראשון שאין רפואה למכתו – מדוע יתענה לחינם? יכול לאכול כרצונו. אך השני שיש סיכוי רב להצילו, אם יקפיד על מאכליו – יבריא. והנמשל:
הקב”ה התיר לאומות העולם לאכול ולשתות מכל. מראה עיניהם ותאוות ליבם, מכל השרצים והנבלות, החיות הבלתי טהורות – כי ממילא אין תקומה לנשמתם. אך לעם הנבחר – עם ישראל, בניו רחומיו של ה’ , עם קדושים! אסר את האכילה הגסה והאסורה שאלו מולידם באדם טבע אכזרי, גסות הרוח ומידות מושחתות. כי כל האוכל טמא – מסתאב, ליבו נאטם לכל דבר שבקדושה, ומתקשה לקלוט. וליבו של מלך – חייב להיות מחנה קדוש וטהור, בעל אופי עדין ומידות נאצלות.

ומפרשים ראשונים מוסיפים 

כי מאכלים אלו שהתורה אסרה, אינם רק מזיקים לנפש ומטמטמים אותה, כי אם גם מסיבים נזקים לגוף האדם בבריאותו, נזקים קשים ומרים!
כי רק הקב”ה בורא עולם וכל אשר בו, יודע פנימיות המאכלים, מה טוב ומה מזיק לגופו – יכול למנוע מהם ולומר מה מותר ומה אסור.
ואם האדם מתחכם בנפשו ומחדיר לגופו כל אשר יחפוץ – הריהו כחולה שאינו שומע לרופא ולסיכוי הצלתו.

לסיכום

הימנעות ממאכלים לא כשרים והקפדה על מזון כשר – שומרת על האדם הן בגוף והן בנפש.
שבת שלום וחג שמח,
לאה טנג’י

פרשה פשוטה – פרשת השבוע שמיני