ללמדך שגם התורה שנלמדת חייבת להיות זכה וטהורה ללא כל דעות זרות ומוזרות, שהרי מלכים מורישים כתרים לבניהם אחריהם, ועשירים מורישים עושרם, אבל התורה – אינה עוברת בירושה!!! מדוע?

“ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך” – זכה אהרון הכהן ונבחר להדליק את המנורה כל ערב, והנרות היו דולקים במשך כל הלילה. את הנרות הדליקו בשמן זית זך כתית – שהיה טהור, ונסחט מהזיתים שבראש האילן ואפסו רק את הטיפות הראשונות של הזית. וכדי לייצר את השמן הכשר למנורה היה צריך לשמור שיהיה זך ונקי משמרים ומכל תערובת זרה, ומה עניין השמן הזך והטהור כתית?
ללמדך שגם התורה שנלמדת חייבת להיות זכה וטהורה ללא כל דעות זרות ומוזרות, שהרי מלכים מורישים כתרים לבניהם אחריהם, ועשירים מורישים עושרם, אבל התורה – אינה עוברת בירושה!!! מדוע?

משום שכדי לקנות קנין בתורה צריך לעמול, האדם העמל ויגע בתורה קונה קנין. כי שפע כלכלי ניתן להוריש, ושולחן שהוקם ע”י אדם אחד יכול לעבור בירושה ולשמש דורות, אך להשגת התורה צריך להכין כלי לקליטתה, ואז תחול עליו ברכת ה’ ותאיר את שכלו, ועל זה נאמר: “יגעת ומצאת – תאמין”.

ועוד זכה אהרון שהיה כהן גדול

והקב”ה ציוה את משה לעשות לאחיו בגדי קודש המיוחדים רק לכהן, ויהיו “לכבוד ולתפארת” שיתכבד ויתפאר בהם ע”י שיהיו מיוחדים רק לכהן הגדול ואז יועררו כלפיו כבוד בלב העם. שיבינו שהכהן הוא בעל מדרגה עליונה וראוי לעבודת הקודש במשכן, וכן בגדי הכהן יעוררו גם את הכהן המשרת בעבודת ה’ במשכן להכיר ולדעת לפי מי הוא עומד ועובד (כמו שאומרים: הבגד מחייב..).

בגדי הכהונה היו צריכים להיות לפי מידת הלובש, של יהיו מרושלים או קצרים, אלא מותאמים למידותיו, ונאים, ואסור היה לכהן ללבוש בגד נוסף מלמד אלו, וכן הכוהנים הוזהרו שלא יהיה רבב או קרע בבגדי הקודש.

ואין להם היתר לעבוד עבודתם בלי בגדי הקודש, ואם חלילה עבד כהו ללא בגדיו, הוא נחשב כזר שעבר עבודה בביהמ”ק (איסור חמור). לפי שכל זמן שבגדיהם עליהן, קדושתם קיימת!
ואם אין בגדי כהונה עליהם – אין כהונתם עליהם! שבגדי הכהונה מקדשים את הכהן לקב”ה!
לכהן הגדול היו שמונה בגדים, לעומת זאת לכהן הדיוט (כך נקרא כהן פשוט) היו רק ארבעה בגדים.

ונפרט כיצד נראו בגדי הכהן הגדול שכל בגד כיפר על משהו..

1. הכהן לבש מכנסיים – מכנסי בד מפישתן הדומים לשלנו רק שהגיעו עד ברכיו –
המכנסיים מכפרים על גילוי עריות, חוסר צניעות.
2. על המכנסיים לבש הכהן כותונת – שהיתה כמעיין חלוק מפשתן לבן ועשו אותה משבצות משבצות לנוי. הכותונת מכפרת על שפיכות דמים.
3. אבנט – זו חגורה שהיתה שזורה מארבע מיני חוטים – תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש – והיא הקיפה את מותני הכהן (על הכותונת). האבנט מכפר על הרהורי הלב.
4. אפוד – היה כעין סינר שנחגר אחורנית – על גבו ונקשר מלפנים, וכן שני כתפיות שירדו מלמעלה – למטה לפנים, והיו קבועות בהם שני אבני שוהם שבכל אחת מהאבנים נחרט 6 שבטים מעם ישראל. האפוד מכפר על עבודת אלילים.
5. המעיל – לבשו על הכותונת, היה כולו בצבע תכלת, החשוב מכל הגוונים. שתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד..והיה ארוך בלי שרוולים (כמו טלית) ובשולי המעיל היו פעמונים ורימונים – כל הפעמונים הודיע להכנים משרתי ה’, כי הכהן הגדול עומד להכנס למשכן, ויקבלו פניו בכבוד ראוי ולפי נימוסי מלכות – שמי שמלך לחייב להודיע על בואו. וכן כשהכהן הגדול נכנס פעם בשנה לקודש הקודשים לכפר על כל עדת בני ישראל – אם זכה ויצא בשלום מקודש הקודשים – צלצלו הפעמונים לשמתם של כל בני ישראל והייתה שמחה גדולה ואדירה. המעיל שפעמוניו משמיעים קול – בא לכפר על לשון הרע.
6. החושן – לחושן הייתה צורת מלבן אך קיפלו אותו לשנים, וקיבל צורה ריבועית. בין הקיפול הכניסו את שם ה’ המפורש שנקרא אורים ותומים כי כאשר הייתה לכהן שאלה, היפנו את השאלה לכהן שענד את החושן והיו אותיות מסוימות בשמות של השבטים מאירות. וכך צרף מהן הכהן את תשובתו לשאלתו. בחושן היו 12 אבנים מיוחדות, כל אבן לשבט מסוים, וכל שבט אבן בצבע שונה. על כל אבן נחרט שם השבט, כך לדוגמא שהאירה התשובה – “כן” בחושן, נדלקו האותיות –
כ’ בשמו של שבט יששכר והאות נ’ משבט ראובן
(אז ידע הכהן אם לצאת למלחמה או לא ). אך את השאלות באורים ותומים שאלו רק עבור צורכי ציבור, צורך המלך או בית הדין. החושן בא לכפר על עיוות הדין.
7. הציץ – הציץ היה טס זהב ארוכה שהגיעה מאוזן אחת של הכהן לאוזנו השנייה ועליו היה חרוט – “קודש לה'”, בשני צידי הציץ היו חורים שבהם הוכנסו פתילי תכלת, בהן קשרו את הציץ לראש הכהן. הציף בא לכפר על עזי פנים.
8. מצנפת – הייתה כמעין כובע המתקבל מבד שמסובבים אותו כמה פעמים מסביב לראשו של הכהן. והיא באה לכפר על גסות הרוח.

לכהן הדיוט היו:

1. מכנסיים
2. כותונת
3. אבנט כמו של הכהן הגדול, אך מצנפת לא היתה לו, אלא מגבעת – כובע גבוה, שונה משל הכהן הגדול.

אי אפשר לתאר במילים את יופיה של עבודת הכהן הגדול עם בגדיו המפוארים וכל מילה שנוסיף רק תוריד מערך הפאר וההדר שאפפו את עבודתו, אלא שלצערינו ובעוונותינו הרבים נחרב בית מקדשנו, הכל נגנז ונעלם, ורק נתפלל לה’, שישלח משיח צדקנו ויגאלנו, ובית המקדש יתנוסס לתפארה במהרה בימינו. אמן. סלה.

חז”ל מספרים (שבת ל”א, א)

מעשה בגוי אחד שעבר ליד בית הכנסת ושמע מלמד אחד שהיו קורא לתלמידיו את בגדי הכהן הגדול..חמד הגוי את בגדי הכהן הנפלאים והחליט להתגייר ולהיות כהן גדול כדי לזכות בבגדי הכהן.

בא הגוי לשמאי וביקש ממנו להתגייר כי רצונו בבגדי הכהן הגדול.
שמע זאת שמאי, הזעיף פניו וסילקו מלפניו, אך גוי זה לא נרגע מחמדתו.
והוא הלך להילל הזקן שהיה מתון וסבלן – וביקש להתגייר. הביט בו הילל בסבר פנים יפות וראה שראוי הוא להסתפח לה’ ואמר לו – כשממנים מלך, הוא חייב ללמוד תכסיסי מלחמה, ואף אתה חייב ללמוד כי להיות כהן גדול. הסכים הגוי.
ולמד תורה מפי הילל וכשהגיע למקרא: “והזר הקרב – יומת”, שאל “על מי נאמר מקרא זה?”, אמר לו – אפילו על דוד המלך מזרע ישראל, שרק מזרע הכהן מותרים להתקרב במקדש, ומי שאינו מזרע הכוהנים – נחשב זר ועונשו מיתה (מוות).
שמע זאת הגוי ואמר בליבו – אם בני ישראל שנחשבים “בני בכורי” לה’ והם נחשבים כזרים לעניין הכהונה, אז אני שמגיע במקל ובתרמיל ובחוסר כל, על אחת כמה וכמה… ויותר לא ביקש כהונה!
פנה אל הילל ואמרו – “יחולו ברכות על ראשך, שקרבתני לחסות תחת כנפי השכינה לעם קדוש זה”.

שבת שלום ומבורך,

לאה טנג’י

פרשה פשוטה – פרשת השבוע תצוה