בפרשת השבוע לך לך הגיעו שמועות לנמרוד, מיד ושמו אותו בבית הסוהר. יצא דינו להישרף “כמורד במלכות”. היה לנמרוד תנור גדול מאוד שנקרא “אור כשדים” והסיקו אותו במשך 40 יום ו-40 לילה רצוף, עד שכל העיר היתה כמרחץ חם. כל האנשים מכל העולם התאספו לראות כיצד אברם יישרף…
לאחר שנח יצא מהתיבה וזכה לברכת “פרו ורבו”, התקיימה הברכה והעולם התמלא באנשים רבים. מנח ועד אברם אבינו היו עשר דורות. בין הדורות שנולדו היה כוש, כוש היה אביו של נמרוד.
נמרוד מרד בה’ והמריד את כל העולם נגדו, עד שבגבורתו הרבה הצליח להכניע את כולם תחתיו והמליכוהו למלך עליהם. הוא היה אומר להם שהוא ברא את העולם וכולם צריכים להשתחוות לו ולפסלים. משום שהיה הראשון שהשתלט על בני אדם, כי עד אז לא היתה שום מלחמה ולא שום מלך הצליח למשול מסוף העולם ועד קצהו ולא היה אדם שרעד ופחד ממנו ועשהו אותו כאלוק.
אחד מהיועצים החשובים שהיו לנמרוד נקרא: תרח. ויהי היום לתרח נולד בן. תרח הזמין למשתה שנערך לכבוד הרך הנולד את יועציו של נמרוד והחשובים שבהם. באמצע המשתה יוצאים למרפסת לשאוף אויר, מתבוננים בכוכבים ואז הם מצטגננים בכוכבים (יודעים “לקרוא בכוכבים”) ומגלים שעתיד להיוולד בן שילחם בנמרוד ויהיה גדול ומפורסם ויוכל להרוג מלכים חזקים.
עשו מיד חשבון שאם בלילה זה, שנערך לתינוק זה, התגלתה להם הידיעה – סימן שהתינוק של תרא הוא זה שצפוי לגדולות, ומשום שפחדו מאוד מנמרוד, סיפרו לו זאת מיד.
שמע זאת נמרוד ושלח מיד בבוקר לקרוא לתרח ואמר לו: “שמעתי שנולד לך בן. תנהו לי, ובמקומו אתן לך בית מלא זהב, ואם תסרב, אשרוף את כל משפחתך מבלי להשאיר לכם שריד ופליט. שמע זאת ונבהל מאוד. הוא יודע שנמרוד אינו סתם “מאיים” כי אם מקיים!
הלך לביתו ואז עלה בליבו רעיון נועז, הנה השפחה בביתו גם ילדה בן, נטל את בן השפחה והביאו לנמרוד כאילו זה בנו. נמרוד לקח התינוק בשמחה, הרג אותו בהתלהבות בחושבו כי הוא אברם – התינוק האמיתי של תרח. את תרח פיצה בכסף רב, בזה נחה דעתו ושכחו מכל העניין.
מיד לקח תרח את תינוקו האמיתי והחביאו במערה עד שגדל קצת, ואימו מבקרת ומביאה לו את מאכלו. כשהיה בן שלוש התחיל לחקור בדעתו מי הוא שברא את העולם? וכשהביט לשמש, חשב ש”הוא” הממלכה והתחיל כל היום להתפלל לשמש, אך מה קרה? הגיע הערב – השמש נעלמה! ובמקומה ראה את הלבנה ומסביבה כוכבים רבים, החליף דעתו שמא היא המלכה?
והתחיל מתפלל כל הלילה לירח והכוכבים, למחרת בבוקר שוב חזרה השמש, אז הבין שיש מנהיג לבירה שמכוון גם את השמש וגם את הירח.
הלך לתרח אביו ושאלו “אבא, מי ברא את העולם?”
הביא לו תרח עבודה זרה בידו וענה לו: זה האל שברא את העולם כולו וגם אותך ואותי”. לקח אברם את האליל והניח לפניו מאכל, אך הפסל לא זז, יום – יומיים, אפס! ומשום שכ”כ חיפש ועמל להכיר מיהוא שברא את העולם, שרתה עליו שכינה ונתן ה’ בליבו להבין שאלו אלילים מעשי ידי אדם הם, וירד אליו מלאך גבריאל ולימדו סודות גדולים.
ויש אומרים שכיוון שראה את אביו ואמו אדוקים כ”כ בעבודה זרה, עזבם והלך לישיבת שם ועבר ולמד שם בחושך גדול עד שנעשה חכם גדול והשיג בדעתו שכל הדור ההוא שקוע בטעות העבודה הזרה.
יום אחד נפל אביו למשכב ונהיה חולה, וביקש מאברם בנו שימכור בחנותם כדי שלא יפסיד פרנסתו. הלך אברם לחנותו של אביו והנה היא מלאה באלילים מגדול ועד קטן. הוא ביקש מאימו שתכין דבר מאכל, וכשהכינה הביא אותו לפני אחד מהאלילים – אין תגובה! “נו, תאכל” – אין תגובה!
מיד לקח פטיש, ושבר וניפץ את כל האלילים, חוץ מהגדול שבהם, שאז נתן מיד את הפטיש בתוך ידיו. שמע תרח ממיטת חוליו את רעש וניפוץ האלילים, ורץ טס לחנותו לראות מה קרה? מיד חשכו עיניו כשראה את הכל שבור ומנופץ, החליט להרוג את אברם ואמר לו מיד אברם:
“אבא, אל תכעס. אני רק הבאתי אוכל לאלילים, ואז התחילו הקטנים לאכול לפני הגדולים. ראה זאת הגדול, הושיט ידו ובזעמו ניפץ את כולם על שלא היתה בהם מידת דרך ארץ, לדבריי – הגרזן שנמצא בידו ואם אינך מאמין לי בוא ונשאל את פיו”.
כעסו של תרח גבר: “זה סימן שאתה משקר! הרי האלילים אלו אין רוח בהם ואינם יכולים לדבר, הם עשויים מעץ ומאבן, וכיצד הוא יכל לשבור אותם בכלל?”.
אמר לו אברם: “ישמעו אוזנייך את אשר פיך מדבר? וכיצד אתה מאמין שהם בראו שמיים, ארץ ובני אדם – בשעה שאין בהם רוח ואינם יכולים לנוע ממקומם?”. לקח אברם את הפסל קשרו לחבל ומשך אותו ברחובות העיר והכריז:
“פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו, אף להם ולא ימישון”.
כך שכנע אנשים רבים שהפסל הוא רק אליל ואין בו מועיל. אנשים רבים נגררו אחריו, כי הכירו באמת והחזירם בתשובה שלמה שה’ הוא האלוקים! ואין עוד מלבדו!
הגיעו שמועות אלו לנמרוד, מיד ושמו אותו בבית הסוהר. יצא דינו להישרף “כמורד במלכות”.
היה לנמרוד תנור גדול מאוד שנקרא “אור כשדים” והסיקו אותו במשך 40 יום ו-40 לילה רצוף, עד שכל העיר היתה כמרחץ חם. כל האנשים מכל העולם התאספו לראות כיצד אברם יישרף.
אך לא ידעו כיצד יכניסוהו לאש שכל קבוצת אנשים ששלח המלך נמרוד עם אברם כדי לזרוק אותו לאש – נשרפו ואברם לא. אז החליטו לשים אותו בעגלה עם גלגלים ודחפוה היישר לתוך האש, מיד ירד מלאך מיכאל מהשמיים וצינן לו את האש, והתחיל לטייל שם כמו בתוך גינה. ומרוב שלא האמינו חיכו עוד יום ועוד יומיים, ואברם שלם ובריא. ראה זאת נמרוד ולא האמין! מיד שלח לקרוא לאברם שיצא מן האש וכשבא אליו היה חייב להודות “שאני איני כלום ולא אלי תשתחוו, אלא לאלוקיי השמיים והארץ שהוא ברא את העולם” ונתן לאברם מתנות רבות. המתנה המובחרת ביותר שקיבל מנמרוד היה עבד ששמו היה אליעזר. ויש דעה שאליעזר זה היה ממש בנו של נמרוד שמסר אותו כעבד לאברם בתור מתנה.
וכל גדולי המלכות ליווי אותו בכבוד גדול לביתו ונעשה קידוש ה’ ופירסומו – גדול בעולם.
בפרשה זו, ה’ רוצה לנסות את אברם והיה זה אחד מעשרה ניסיונות שהיו לאברם, שבהם הוכיח הקב”ה לכל העולם, שאברם עבד ה’ וזכה לעמוד בכל הניסיונות בגבורה רבה ובשלמות של ממש.
אומר לו ה’:
“לך לך מארץ, ממולדתך ומבית אביך” – תצא מהארץ שנולדת,חרן, ותלך!
הקב”ה לא אומר לאברם לאן ללכת, כדי להגדיל את זכויותיו בניסיון זה. אברם מציית לקב”ה ולא שואל שום שאלות, הוא לוקח את שרי אשתו ו”את כל הנפש שעשו בחרן”, כל האנשים שהם גיירו רצו לבוא עימם ולוט, אחיה של שרה, שחפץ גם הוא להתלוות לאברם והם עוזבים את חרן.
בהמשך הדרך הקב”ה מכוון את אברם לארץ ישראל – ארץ כנען, והנה עד שמגיעים לארץ כנען, מה מחכה להם שם? רעב! יכול לשאול, ריבונו של עולם אז למה הבאת אותנו לפה? הרי ידעת שיש רעב?
אך שוב אברם עומד בניסיון השני, ללא שום שאלות ותהיות, ולא כעסים חס וחלילה. יורד אברם למצרים, בדרך למצרים פונה אברם לשרי ואומר לה:
“הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את”. ובהיות המצרים כושים ולא רגילים לראות אישה יפה, מיד ירצו לקחת אותה לאישה, אך גם להם היתה “אשת איש” אסורה (אחד ממצוות בני נח שגם הם שמרו עליה) וכשיידעו שאברם הוא בעלה, מה יעשו? יהרגו אותו ייקחוה! לכן מבקש אברם:
“אמרי נא אחותי את למען ייטב לי וחיתה נפשי בגללך”, אם ידעו שאני “אחיך” לא יהרגוני והכל יהיה בסדר. וכיצד מבקש אברם משרי ש”תשקר”? הרי אברם היה סמל הדוגמא והאמת..
אלא שחס וחלילה לאברם לא חפץ בשקר ורמאות, והיה צד ששרי היתה נקראת גם אחותו, כיצד?
לתרח היו 3 בנים: נחור, אברם והרן. להרן היו 3 ילדים: שרי, מילכה ולוט. שרי התחתנה עם אברם (דודה), מילכה התחתנה עם נחור (דודה, פעם היו נישאים עם בני משפחה מבלי לחשוש).
אם כן, שרי שהיתה אחיינית של אברם היתה נחשבת כביתו של תרח, היות “ובני בנים נחשבים כבנים”, התורה מתייחסת לנכד כבן, וכל סבא מתייחס לנכדו כבנו, וכל סבתא לנכדתה כביתה. אם כן, שרי שהיתה נכדה של תרח נחשבת כיבתו ואם היא נחשבת כביתו הרי היא כמו אחותו של אברם.
נמצא שאברם לא שיקר, אך לא גילה את כל האמת שהוא גם בעלה.
וכך שנכנסו שרי ואברם למצרים, מיד כשראוהו המצרים, ולאחר שביררו מיהו אברם לקחוה מיד לארמון המלך, פרעה, שיישא אותה לאישה.
באותה לילה ירד מלאך מהשמים והכה את פרעה מכות נמרצות ע”פ דבר שרי בכל פעם שפרעה ניסה לגשת לשרי: “וינגע ה’ את בית פרעה נגעים גדולים”.
פרעה מתעורר בבוקר ושולח מיד לקרוא לאברם, ואומר לו: “מה זאת עשית לי, למה לא הגדת לי כי אשתך היא?”, ועכשיו קח את אשתך ולך. פרעה נותן לאברם מתנות רבות ושולח את אברם מארצו, כדי שלא יפגעו בהם המצרים שהיו ידועים כשטופי זימה.
אחת מהמתנות שקיבלה שרי מפרעה היתה הגר שפחתה, שהיתה ביתו של פרעה ואמר לה:
“מוטב שתהיי שפחה בבית שרי מאשר גבירה בבית פרעה”.
ואברם הולך כבד מאוד במקנה “צאו ובקר”, בכסף וזהב (כאן התקיימה ברכת ה’ שהבטיח לו שיעשר אותו). איתו הולך לוט, אחיינו, שזכה להתעשר גם הוא בזכות אברם וגם לו “צאן ובקר”, “ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו”.
פרצה מריבה בין רועי הצאן של אברם לבין רועי הצאן של לוט, שהרועים של אברם היו מוכיחים את רועי לוט שהם משחררים את צאנם לאכול מן הגזל, משדות של אחרים והם היו נזהרים שצאנו של אברם לא יאכלו מן הגזל והיו חוסמים את פיהם ומשחררים אותו בשדות של הפקר.
הרועים של לוט לא קיבלו תוכחתם באהבה וכעסו מאוד וכך בכל יום צעקו אחד על השני. אברם בצדיקותו לא יכל לסבול את הויכוחים והמריבות היומיות, הוא פנה אל לוט ואמר לו:
“אל נא תהיי מריבה ביני ובינך..היפרד נא מעליי”, בוא ניפרד, אנחנו כמו שני אחרים ולא מתאים שנריב, לכן כל הארץ לפנייך – אם תבחר ללכת לשמאל – אני אלך לימין, אם תבחר ללכת לימין – אני אלך לשמאל. העיקר שאשאר באזור לידך ואם תצטרך עזרה, מיד אבוא לימינך, ככה לא תהיה מריבה ביננו.
נשא לוט את עיניו, הוא ראה את כל כיכר הירדן, כיכר הירדן היתה מקום יפה עד מאוד.
שפע של מים ושפע של צמחיה עשירה, ירוק תאווה לעיניים, אך כמו שהמקום יפה כך היה גם טמא, בהיות שהיו שם אנשי רשע גדולים מאוד. לוט שידע את זה בחר בכל זאת ללכת לכיכר הירדן, אחת מחמשת ערי הכיכר היתה סדום. הוא התעלם מהרשעות ופנה לסדום, שמאלה ומיד שנפרד מאברם כפר באלוקי ישראל והפך להיות רשע כמותם.
אברם פנה ימינה, והתיישב בחברון. שם נגלה אליו ה’ והבטיח לו את ארץ ישראל, וכן הבטחה שישים את זרעו כעפר הארץ. כל עוד היה אברם עם לוט, לא נגלה אליו ה’, היות ששהה במחיצתו של לוט שהיה רשע, לא השרה עליו השכינה. ברגע שנפרד מהרשע, מיד שרתה השכינה וזכה לגילוי ה’. כאן רואים עד כמה אדם צריך לברוח מחברה רעה שאפילו לא לומד ממעשיהם, אלא “רק” נמצא בחברתם כבר מפסיד ונכלל עימם ברשעותם, לכן נאמר במשנה (אבות) “הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע”.
אברם בנה שם מזבח להודות לה’ על ההבטחות שהבטיח לו ולזרעו.
הולדת ישמעאל
שרי ראתה כי עקרה היא, שנים רבות עברו מאז נישאה לאברם ופרי בטן אין!
פנתה לאברם ואמרה: “הנה נא עצתי, ה’ מלדת, בא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה”. אולי אם אכניס את הצרה שלי לבית שלי, ה’ ירחם עליי וייתן לי גם בן, שהרי מאוד קשה לאישה לראות אישה נוספת לבעלה, ואני עושה זאת כדי שיהיה לאברם זרע, ובזכות זה ה’ יתן גם לי, לכן “הנה השפחה שלי, הגר, שא אותה לאישה”.
אברם מסכים והוא נושא את הגר לאישה. מיד לאחר מכן, הגר הרתה. כשראתה הגר שהיא זכתה לפרי בטן ושרי לא – התחילה להקניט את שרי ולצער אותה שהיא “רק נראת צדיקה”, אבל היא לא באמת צדיקה, כי עובדה שהיא נשואה לאברם כ”כ הרבה שנים ולא נפקדה, ואני רק התחתנתי וכבר בהריון. עוד אמרה לה: “את כפרדה עקרה, כלי שאין בו הנאה ואי אפשר בשימושך”. שמעה שרי את ביזיונותיה ושאלה את אברם מדוע הוא שותק כששומע את חרפתה? ענה לה אברם:
“והנה שפחתך בידך עשי לה כטוב בעינייך”.
שמעה זאת שרי ועינתה את הגר בעבודה קשה, עד שהגר קמה וברחה מפניה.
מצא אותה מלאך במדבר ואמר לה: “הגר ממי את בורחת?”
אמרה לו הגר: “מפני שרי גברתי”
ענה לה המלאך ה’: “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה”, וכשתלדי יהיה זה בן ותקראי את שמו ישמעאל – “כי שמע ה’ עונייך”, אך הבן שיולד יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו, ז”א שודד ממון ובוזז נפשות.
שמעה זאת הגר וקראה לבאר ששם ראתה את המלאך: “באר לחי רואי” וחזרה אל שרי.
שנולד ישמעאל, נתן לו אברם את שמו שהיה נביא וידע מהו רצון ה’, וכשישמעאל נולד היה אברם בן 88 שנה.
ברית מילה
כאשר היה אברם בן 99 שנה, הקב”ה ציווה אותו למול את עצמו. אברם לא היה נימול כאשר נולד, משום שמצוות ברית המילה עוד לא היתה קיימת כלל.
הקב”ה רצה שאברם יהיה מושלם ברמ”ח איברים, שכל הזמן שהעורלה בו, היה נחשב כ”בעל מום”. שמל את עצמו זכה שיהיה בו כח לעמוד מול השכינה, ולא נפל כתמיד כאשר השכינה היתה מדברת עימו.
וכשדיבר הקב”ה עימו הוסיף גם את האות ה’ לשמו, שיותר אברם אלא אברהם.
היות שבגופנו ישנם רמ”ח איברים (248) ואברם בגימטריה:
א=1, ב=2, ר=200, מ=40 ביחד 243
הוסיף לו הקב”ה את האות ה’ שמספרה 5 ביחד 248 כנגד רמ”ח איברים.
וכעת שאתה מושלם ברמ”ח איבריך, אז תוכל ללדת ילדים, שכן החוזים בכוכבים ובמזלות אמרו לו שע”פ מזלו נראה שלעולם לא יולדו לו ילדים.
אמר לו הקב”ה: לאברם – אין ילדים, לאברהם – יש ילדים!
וזהו כוחו של שינוי שם, לשנות את המזל (כמובן שזה נעשה רק ע”י רב מוסמך לדבר).
אותו דבר הקב”ה עשה גם לשרי, שינה את שמה משרי לשרה, היות שלשרי – אין ילדים, לשרה – יש ילדים!
ומה קרה אח”כ, לאחר שאברהם מל את עצמו ושינה שמו? התחלף המזל וזכה להולדת בנו יצחק בגיל כ”כ מבוגר, אך על כך בע”ה ובלי נדר בפרשה לש השבת הבה עלינו לטובה אכי”ר.
בברכת שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל,
לאה טנג’י