Site icon הללויה

שיימינג

Young bald man with beard standing over white background wearing glasses laughing at you, pointing finger to the camera with hand over mouth, shame expression

רש”י אומר: “מכה רעהו בסתר הפסוק עוסק בלשון הרע ש”המכה את רעהו” מספר בסתר, אך לא אחת אנו נתקלים במספרי לשון הרע שאינם נמנעים מלהכות בלשונם בגלוי ולהטיח דבריהם בפני האדם נשוא לשונם הרעה.
שיימינג ( Shaming) בושה: Shame, ובעקבות זאת גם בעברית- שֶׁיְימִינְג, תרגום המילה בעברית ביוש לבייש אדם אחר. פרסום התנהגות שלילית אודות אדם על מנת לביישו ולפגוע בשמו. כמו כן, פגיעה במוניטין של מותג או ארגון. בימינו אנו עדים לתופעת הביוש באינטרנט וברשתות החברתיות.

הפגיעה באדם אחר כיום היא קלה בהרבה מבעבר, כיום המדיה נגישה מאוד, אדם נכנס לאינטרנט משתלט על המקלדת וכותב כל העולה על רוחו, לעיתים אנשים פשוט עוברים את הגבול ומשתלחים באחר עד להבאתו לכדי מחשבות אובדניות. למרבה הצער ישנם מקרים שאנשים שמו קץ לחייהם בעקבות השיימנג כלפיהם.
לדוגמא מקרה אחד, במאי 2015 התאבד בישראל אריאל רוניס, מנהל לשכת רשות האוכלוסין בתל אביב, שהואשם באפליה בפוסט בפייסבוק שהתפרסם והפך ויראלי במהירות. כותבת הפוסט רואיינה בהמשך בטלוויזיה והאשימה את רוניס בגזענות. רוניס ניסה לטעון כי לא הייתה גזענות במקרה, אך תשובותיו נבלעו. לאחר מספר ימים התאבד בביתו, לאחר שפרסם פוסט המציג את מניעיו. לאחר שנודע על התאבדותו של רוניס פרסמה האישה שהתלוננה על התנהגותו, הודעה בה הביעה צער עמוק.

שאלה:
האם ניתן להשתמש בערכאות משפטיות בכדי לבייש או להכפיש אדם אחר? רק בשם העלאת טיעונים אמתיים או שקריים בכדי לפגוע בצד שכנגד? האם בית המשפט צריך לתת חסינות לכל המדיינים בהליך?
בהוצאת דיבה הנעשית בהליך שיפוטי. שאלה זו התעוררה אגב תביעת לשון הרע שנדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניינם של פרקליטים שבמהלך ייצוג לקוחותיהם בהליכים משפטיים החליפו ביניהם דברי גנאי וביטויים מעליבים ופוגעים.

בית משפט השלום קבע שהאמירות הללו הן בגדר לשון הרע, אך אינן אסורות על פי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה- 1965 (להלן: “חוק איסור לשון הרע”). משום כך, החליט בית המשפט קמא לדחות את התביעה. על החלטתו זו, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
האמת זו שאלה מורכבת מאוד מבחינה משפטית וערכית, שמתנגשים בה שני אינטרסים הראויים להגנה: מצד אחד, ההגנה על שמו הטוב של האדם, ומצד שני, ההגנה על בעל הדין או פרקליטו כדי שיוכל לנהל את עניינו בדיון המשפטי בחופש מוחלט. והשאלה היא: כיצד ניתן לאזן בין שני האינטרסים הללו?
נביא בקצרה את דעתו של החפץ חיים,

“ודע כי בדברים שבין אדם לחבירו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם. גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין על תביעת ממון לחייב את הנתבע שבועה. אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה”.
הנחת היסוד היא שהעובדה שהתורה מחייבת את העד להעיד, יש בה כדי לגבור על איסור לשון הרע שבדברים השליליים הנאמרים מטבע הדברים בעדותו.
איחולי בריאות איתנה ושבת שלום.

Exit mobile version