שפרה בפרשה – פרשת בלק

הוא מנסה, הוא באמת מנסה בכל כוחו ועצמתו, הוא ממש רצה לקלל את בני ישראל, זה היה חשוב לו לא פחות משהיה זה הכרחי עבור בלק. אבל הוא לא יכול היה. בלעם. מסכן. ניחן בכוחות כאלו עצומים, קישור ישיר לקב”ה, גילויים אלוקיים מדהימים, הבטחות לכבוד ועושר אינסופי ממלך מואב וכל זה הולך לפח ובלעם נשאר עם האתון. מדברת, מדברת אבל בכל זאת – אתון…

בלעם, ממש כמו היצר הרע שלנו, מנסה בכל הכוח ללכת אחרי הארציות, אחרי ציווי המלך הרע, אחרי בצע כסף ותאוות שונות ועם זאת הוא יודע עמוק עמוק בפנים שלא משנה מה יהיה, אם הקב”ה אמר לו שזה לא יקרה אז זה לא יקרה. התוצאות – מפתיעות! הברכות שזכו בני ישראל לקבל מפיו של בלעם הפתיעו אותם לא פחות ממה שהפתיעו את בלק ואת בלעם עצמו. היחידה שהמשיכה ללעוס קש במרץ, הייתה האתון, אחרי הפגישה עם המלאך שכמעט גמרה אותה מרוב לחץ, שום דבר כבר לא יפתיע אותה.

בלק בלחץ, בני ישראל אורבים לפתחו. הוא מוליך את בלעם לבמות, עורך את כל הקורבנות יפה, מצווה לקלל ומקבל ברכה פואטית על העם שהוא כה ירא ממנו. בלק לא נשבר, “נלך למקום אחר” הוא אומר “משם תראה את כ-ו-ל-ם”, אולי משהו התפספס בהפקה, אולי הקורבנות לא היו מספיק וול-דאן…נלך לשדה צופים. עולים, שבעה מזבחות, בבקשה לקלל ו…משל מרנין על מעלותיהם של ישראל…בלק באטרף, הולך על המוצא האחרון ולוקח את כל הגברדיה איתו לראש פעור שנשקף על פני הישימון. ביננו, זה לא נשמע טוב, אבל בלעם כבר למוד נסיון, הוא אפילו לא מתווכח או מסביר הוא פשוט נושא פניו למדבר ורוח אלוקים שורה עליו. אם בני ישראל היו רוצים לכתוב שיר הלל על עצמם זה לא היה יוצא כל כך טוב כמו שיצא למכשף הגוי הזה. “מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל…”ובעוד הוא מסיים, בלק כבר בשלב ספיקת הכפיים (שזה שלב מאוד מסוכן אצל מלכי מואב) ועצתו הלא ידידותיו לבלעם היא: “ברח!”. בלעם מנסה להזכיר בנימוס כי כבר במשלחת הראשונה הוא הבהיר כי רק מה שיתנו לו לומר מלמעלה זה מה שיצא לו מהפה, “אני רק צינור לדבר ה’, בורג קטן במערכת, אני פה רק למלא פקודות”. אבל מאחר ואלו לא הפקודות של בלק, הוא מעיף אותו לכל הרוחות.

וכאן יש קאצ’. לפני שבלעם הולך הוא מבקש לתת עוד עצה קטנה ושוזר אותה במשל בן ציפור אחד אחרון בו הוא רומז לבלק בעדינות שיקום שבט מישראל אבל יש דרך להביס אותו וזה לא יהיה במלחמה. הביטול של בלעם לדבר ה’ הרי נכפה עליו, כמו דיבוק, הוא פתח פה לקלל ויצאה לו ברכה. מה שלא התבטל אצלו היה הרצון האישי העמוק להתנקם בישראל ולהשמיד אותם והוא הצליח לתת לזה מקום ולהתחכם לכפיה הדתית שהקב”ה עשה לו ובמהלך ערמומי ביותר הוא רמז לבלק שיש דרך לנצח את ישראל  – תבין מזה מה שתבין, אני את שלי אמרתי – ושב בלעם למקומו. עד כאן נאום הגבר שתום העין.

ואז בני ישראל זונים עם בנות מואב. איפה אתם ואיפה כל הברכות שנחתו על ראשיכם לפני רגע ??!!!

רש”י (במדבר כה’ א’) מפנה אותנו ל”לחלק” שבמסכת סנהדרין פרק חלק דף קו’ עמוד א’ “אלוקיהם של אלו שונא זימה והם אוהבי פשתן”. בלעם הבין בנפש האדם וידע מה יכול להפיל את ישראל ולהפיל אותם עמוק. כעצתו, הביאו להם נשים מואביות זקנות שהציעו להם סלי פשתן (אוהבי פשתן שכמותם) ואז צצו נערות צעירות שהציעו את אותם סלים במחיר טוב יותר ועוד הציעו שני זוזים עודף. בני ישראל (להלן, אוהבי הפשתן) ראו, קנו, ועל הדרך שתו כוס יין עמוני שטרם נאסר עליהם, שוחחו מעט עם אותן נערות חינניות, התפתו ועברו על איסור זימה ועבודה זרה לבעל פעור ואז ה’ היה צריך לסיים את המלאכה עד שעצרו פנחס.

“עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”

הסכנה היחידה האורבת לעם ישראל היא כאשר הוא הופך להיות עם ככל הגויים, מתחשב בדעת הגויים ומתפתה לעבודה הזרה שלהם. בברכה הכי יפה והכי מדוייקת ששם ה’ בפיו של בלעם טמונה גם הקללה הכי גדולה עבורינו. “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” מאחר והקב”ה נלחם לנו ומאחר ואנחנו עם נבחר, קשה מאוד לנצח אותנו במלחמות. אם בני ישראל מחוברים להבטחה האלוקית אין מי שינצח אותם וראינו זאת במדבר וראינו זאת גם ב-67′. אבל, כאשר בני ישראל הופכים לאוהבי פשתן והולכים אחר תאוותיהם, אחר ענייני העולם הזה, מתחשבים בדעת העולם – אזי הקב”ה בכבודו ובעצמו מכלה אותם כי הם ירדו מדרגת עם סגולה והפכו לעם ככל העמים.

הפרדוקס התמידי הקיים בין ביטול למהות וקיום מצוות לבין בחירה חופשית הוא לא באמת פרדוקס. לדעתי ניתן לסתור אותו בפשטות על ידי סידור מחדש של המשפט: עובדת היותנו יהודים בעלי בחירה חופשית מציבה בידינו את הזכות לבחור להיות בטלים לה’ ולתורתו. יש לנו את האפשרות לבחור בחיים, לבחור בטוב, והטוב האמיתי הנכון והמתאים עבורינו הוא זה שהכין לנו הקב”ה ארוז באריזת מתנה של חמישה כרכים חגיגיים בספר ההוראות ליהודי המצוי. זליגה משם, אהבת פשתן לסוגיו – והלך עלינו…הצמדות להוראות (כל אחד ממקומו ולפי יכולתו וה’ יעזור לכולנו לעשות תשובה ולהצליח לקיים ולו דבר אחד יותר מההרגל שלנו) מאפשרת לנו לבחור בטוב ולראות גאולה.

ואם כבר בגאולה עסקינן…

נתקלתי השבוע ביהודי שלא רצה להיגאל ונפעמתי מהיכולת של כל אחד מאיתנו לדחות את הגאולה ולדבוק בגלות גם כאשר הגאולה מונחת לך מתחת לאף ומעשה שהיה כך היה: בבואי לאסוף את בנותי מקיטנותיהן השונות, עצרה לידינו מכונית ובה אברך לבן זקן שחיפש רחוב מסויים. ציינתי שזה לא הרחוב אך הוא נמצא ליד בית ספר חב”ד בנות. הוא דווקא חיפש את חב”ד בנים ומאחר וזה היה לא רחוק הסברתי לו פחות או יותר איך להגיע לשם ונפרדו דרכינו. בעודי נוסעת לאסוף עוללית נוספת מגן אחר, חלפה על פני מכונית מוכרת ובה יושב מי אם לא אותו אברך ופניו מועדות אל עבר רחוב ללא מוצא וללא שום שייכות וסיכוי להגיע לחב”ד בנים. לרגע היססתי אבל אז סובבתי את הסוס והעגלה והמשכתי לכיוון המכונית הטועה מאחר וחשתי שהיה לי חלק בעניין הגעתו למקום הלא נכון (בכל זאת, אישה נותנת הוראות עם כיוונים, זה תמיד דבר שעלול להסתיים באסון 😉 ) . בכל מקרה, עצרתי ליד הרכב, האברך היה טרוד בשיחת טלפון רוטטת אך כששם לב לפרצוף מוכר פתח את החלון ובהה בי בריכוז חלקי.

“סליחה אדוני, אם אתה עדיין מחפש את חב”ד בנים, אז הכיוון הוא לצד השני, זה ממש קרוב וגם אני בדרך לשם, אז במקום לתת לך הכוונות תיאורטיות מוטעות בחלקן, אולי תסע אחרי ואוביל אותך לחוף מבטחים”.

הוא המשיך לבהות בי, מנסה לשמוע את ההוראות שירו לעברו במקביל מן הטלפון. “אני נמצא עכשיו ברחוב חסם ואין פה יציאה!” הוא השחיל לדובר מן הצד השני.

“סליחה שאני מפריעה לך, אבל אני ממש נוסעת לשם עכשיו, זה מעבר לפינה, אתה רוצה לבוא ואראה לך איך להגיע תוך חצי דקה?” ניסיתי שוב בקול ענות חלושה.

“חסם, חסם, אני ברחוב חסם ואין פה…להסתובב? לסוע ימינה? ואז שמאלה…?”

לפי ההתעלמות העיקשת שלו, הבנתי שאין מצב שהוא לוקח את הצעתי הנדיבה להראות לו את הדרך ולסוע אחרי, וכך במפח נפש משהו, מלמלתי שלום והתחלתי לזוז בעודי רואה אותו מכווץ גבינים, מקשיב לעוד רצף הוראות ונוסע לעבר הכיוון ההפוך שיוביל אותו במקרה הטוב לאורט קריירה.

הצלחתי לא לשפוט אותו (זה היה קשה) וניסיתי להבין איפה זה קורה לי. המסקנה הייתה שזה קורה לי תמיד ויותר מדי וכדאי שאפסיק לומר “לא תודה” לגאולה.

אמרו כן! לגאולה

אם היה מדובר חלילה במכשף גוי רשע שכל תפקידו בעולם הוא להשמיד את ישראל, אז מילא, הוא עושה את תפקידו נאמנה ובסופו של דבר הקב”ה יסגור גם איתו חשבון. אבל מדובר ביהודי, יהודייה במקרה שלי הפרטי, ועוד אחת שמחזיקה מעצמה שמנסה לעשות תשובה, ולהביא משיח, ולקדם במשהו את הנושא של הבאת גאולה לעולם. אז לאור זה וגם לאור ג’ תמוז שחל בשבת האחרונה בו ציינו את היום בו נעלם הרבי מעיננו ואנו רק מחכים לראות את התגלות משיח שבדור שיביא אותנו לגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש – לאור כל זה נותר לי רק לבקש מעצמי ומכל אחד שאכפת לו – אל תגידו לא לגאולה! אל תסרבו לקבל את הוראות ההכוונה שיובילו אתכם למקום הנכון אליו רציתם להגיע תוך שניות ספורות! אפילו אם זה שובר לכם את הגאווה הגברית לפיה נגרס כי אין אפשרות לגבר לאבד את דרכו (יש, למי ששמע פעם את השיר של ר’ ארצי בנושא). אנחנו כולנו קצת אבודים, גברים ונשים כאחד ויש מי שמראה לנו את הדרך ונותן לנו את ההוראות ומזכיר לנו תמיד עד כמה טובים הם ישראל, בצניעותם, במשכנותם ובביטול שלהם לבורא עולם.

שבת שלום, שפרה