בתחילת הפרשה מונה משה רבינו מקומות שונים בהם הלכו ישראל במדבר. הפרשנים מסבירים שכוונת משה לרמוז לעם ישראל על החטאים השונים שחטאו במשך 40 השנים הללו. אבל באופן בולט מעל כל החטאים האחרים, מודגש בפרשה החטא המרגלים. נשים לב, שהחטא מכונה על שם המרגלים, אבל בפרשה שלנו בכלל לא מוזכר חטאם של המרגלים עצמם, אלא החטא של העם: …וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט… וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר, וַיֹּאמְרוּ, טוֹבָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְקוָק אֱלֹקֵינוּ נֹתֵן לָנוּ.
וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי יְקוָק אֱלֹקֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם… הדגש בפרשה הינו על התגובה של העם, ולא על דברי המרגלים. מכאן למדו גדולי ישראל, שהגורם המרכזי לכל צרות הגלות הינו המאיסה בארץ ישראל, חוסר האמונה בקדושת הארץ ובה’ שהבטיח להנחיל לנו אותה. למען האמת כך כתוב בפירוש בתהילים ק”ו. פרק זה מסכם את ההסטוריה של עם ישראל ומספר גם על חטא המרגלים: וַיִּמְאֲסוּ, בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה… וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם; לֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹל ה’ ומיד אחר כך מובא העונש על חטא זה: וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם [=ה’ נשבע] לְהַפִּיל אוֹתָם, בַּמִּדְבָּר. אבל לא רק במדבר: וּלְהַפִּיל זַרְעָם, בַּגּוֹיִם; וּלְזָרוֹתָם, בָּאֲרָצוֹת. זאת אומרת שכל צרות הגלות, כל הפיזור בארצות השונות, כל הפוגרומים, הגירושים והפרעות – כולן נובעות מכך שעם ישראל מאס בארץ ישראל. וכך כותב רבי יצחק עראמה, חכם ספרדי מתקופת הראשונים: “מיאוס הארץ ההיא… הוא העניין אשר עמד עלינו לכלותינו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מעל ארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתינו, והיינו חרפה לשכנינו, ולעג וקלס לסביבותינו, ואין שום מבוא לשוב אל שלמותנו – כי אם בשובה אלינו”. לכן הבכי שאנו בוכים בימים אלו על חורבן ירושלים ובית המקדש, איננו רק ‘מידה כנגד מידה’ על כך שבכינו בעבר בכי של חינם, אלא הוא מהווה תיקון גדול לאותו בכי. בירושלמי ישנו נוסח מיוחד שאומר “אתם בכיתם לפני בכייה של תפלות, היו עתידים אתם לבכות בכייה של ממש”.
זאת אומרת שבניגוד לבכי בזמן החטא המרגלים שהיה בכי מיותר, בכי של תפלות, הבכי שאנו בוכים בכל שנה בתשעה באב – הוא בכי של ממש, בכי של תיקון. אנו מבטאים בבכי זה, שמלווה בתענית ובעינוי הגוף – כמה אנו מצטערים על החורבן, כמה אנו משתוקקים לראות את הבית הגדול והקדוש בנוי ועומד בתפארתו. הכמיהה הזאת, הגעגוע הזה, שבא לידי ביטוי באבל של תשעה באב – הוא חלק מהתיקון לחטא העם שמאסו בארץ חמדה. בדורנו, כשאנו זוכים לשבת בארץ ישראל, ועוסקים בבניינה, ביישובה ובהגנה עליה – אנו זוכים לתיקון עוד יותר גדול של מסירות נפש למען הארץ הקדושה שה’ נתן לנו. וכפי שמסיים רבי יהודה הלוי את ספר הכוזרי: “כי ירושלים אמנם תיבנה – כשייכספו [=ישתוקקו] בני ישראל לה תכלית הכוסף [=השתוקקות מירבית]”. יהי רצון שנזכה להיות בין המשתוקקים והכוספים – ומתוך כך נזכה להיות בין הרואים בבניין הבית הגדול, במהרה בימינו.