ואני תפילתי פרק 4 הרב מאיר ערד על “ברכות השחר”

הרב מאיר ערד על ברכות השחר על משמעות התפילה והכוונות בה על פי פשט, דרש, רמז וסוד והשבוע: ברכות השחר ומשמעותן . והפעם “מתיר אסורים”

שלום לכולם

ואני תפילתי פרק רביעי ברכות השחר – מתיר אסורים – אנחנו ממשיכים בסדרת השיעורים של ברכות השחר. בפעם הקודמת למדנו את שתי הברכות הראשונות הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה ואח”כ למדנו בברכה השניה פוקח עיוורים ונמשיך לפי סדר הברכות. הברכה השליישת בברכות השחר שאנחנו מברכים היא “מתיר אסורים.

פשט
מה המשמעות הפשוטה של הברכה הזאת ולמה מברכים אותה דווקא בבוקר בברכות השחר? אז כמובן שמתיר אסורים זה ברכה שאפשר להתכוון עליה על כל מי שהיה בבית האסורים והשתחרר. אבל בפשט של הדברים מתיר אסורים זה גם הולך על עצמינו כל בוקר. כי בזמן שישנו, האיברים שלנו היו כביכול קשורים ואסורים ללא פעולה. ועכשיו, כשקמנו ומתחנו את הידיים והרגליים אז האיברים שלנו משוחררים ואנחנו יכולים להפעיל אותם וללכת ולהתעסק עם הדברים ואנחנו מברכים על זה את הקב”ה ואומרים לו מתיר אסורים.

דרש
אבל כמו שראינו בשיעורים הקודמים כל ברכה וכל קטע בתפילה, מלבד הפשט והמשמעות הפשוטה של הדברים ופירוש המילים יש לזה גם כן משמעות רוחנית פנימית. וגם הברכה הזו שבה הקב”ה מתיר את האסורים ואנחנו מברכים ומשבחים ומודים לקב”ה על זה שהוא מתיר את האסורים- גם לזה יש משמעות פנימית רוחנית. בתורת הקבלה והחסידות מובא: לפני בריאת העולם נפלו ניצוצות של קדושה מעולם רוחני עליון לעולם שלנו. יש מדרש מאוד מעניין שאומר שהעולם שלנו הוא לא העולם הראשון. הוא עולם מספר 2. מאיזה המדרש לומד את זה? התורה מתחילה באות ב’ “בראשית ברא אלוקים” אומר המדרש, מכיוון שהתורה מתחילה באות ב’ היא בעצם מלמדת אותנו בזה שהעולם שלנו הוא פרק ב’, הוא מספר שתיים, לפני העולם שלנו היה עולם קודם, והעולם הזה נחרב. אחרי שנחרב העולם הקודם, נברא העולם השני שהוא העולם שלנו. מהו אותו עולם קודם שנחרב? למה הוא נחרב ומה קרה באותו עולם? יש מחלוקת בין המקובלים. יש מקובלים שטוענים (למשל מקובל שנקרא “ספר התמונה”) שהעולם הקודם שקדם לעולם שלנו היה עולם גשמי כמו שלנו והעולם שלנו הוא עולם גשמי שני. שמסיבות מסויימות העולם הגשמי הראשון נחרב ואז נבנה תחתיו העולם שלנו. אבל האר”י ז”ל הקדוש מכריע וככה גם החסידות סוברת, שהעולם שלנו הוא העולם הגשמי הראשון. ומה שהמדרש אומר שקדם לעולם שלנו, עולם אחר, זה לא עולם גשמי, אלא עולם רוחני. עולם רוחני הנקרא עולם התוהו מהלשון בתורה “והארץ היתה תוהו ובוהו” . תוהו מסמל דבר שהוא חסר סדר, תוהוה ובוהו, לא מסודר. אז היה עולם רוחני שקדם לעולם שלנו והעולם הזה נשבר, נחרב ותחתיו הוא נבנה העולם שלנו. עולם התוהו שנחרב, הוא עולם רוחני. בעולם הרוחני הזה היה עוצמות אלוקיות מאוד גבוהות, אבל לא היה מספיק כלי הכלה לאותן עוצמות. בלשון הקבלה והחסידות היה “אורות מרובים בכלים מועטים” עולמות מאוד גבוהות אבל לא היו כלי הכלה. אם ניתן לזה דוגמא, זה כמו בנאדם שחווה איזה חוויה, מאוד עוצמתית, מאוד קשה, ולא היה מסוגל להכיל את החוויה הזו. איך הוא יגיב לחוויה הזו? הוא יכול חלילה להתעלף, להשתגע, לאבד את העשתונות לזמן מסויים, לפעמים במצבים עוד יותר קשים זה יכול אפילו להסתיים במוות חלילה. ז”א שאדם חווה חוויה הוא חייב שיהיו לו את כלי ההכלה לאותה חוויה ואם אין לו אותם אז נוצר לו איזה משבר. משבר פיזי, נפשי, רוחני. ככה גם כן קרה באותו עולם רוחני. זה היה עולם מאוד גבוה, עם עוצמות מאוד גבוהות, עוצמות רוחניות, אורות מרובים, אבל לא היו כלי הכלה לאותו עולם ולכן הוא נשבר. כמובן צריך להדגיש שזה לא חס ושלום שהייתה איזה תקלה בסדר של הבריאה של הקב”ה, זה היה חלק מהתכנון וחלק מהתוכנית האלוקית שקודם כל יהיה עולם רוחני שישבר ואח”כ יבנה העולם שלנו שבו אנחנו נצטרך לתקן ולאסוף את השברים. שכמובן אפשר להרחיב בזה הרבה ואולי נדבר על זה גם כן בשיעורים נוספים, אבל בהקשר שלנו בברכה “מתיר אסורים” אז נמקד בקצרה לפחות בנושא שקשור אלינו. מאותו עולם רוחני נפלו ניצוצות אלוקיים שנמצאים בתוך חלל המציאות. בתוך המציאות של העולם, בתוך הדברים הגשמיים שבעולם ישנם ניצוצות אלוקיים ותפקידנו , תפקיד האדם זה להעלות את אותם ניצוצות. איך האדם יכול להעלות את הניצוצות שנמצאים בדברים הגשמיים. פשוט מאוד, הוא לוקח את הדבר הגשמי ומשתמש איתו בשביל תפקידו ותכליתו בשביל עבודת ה’ ובזה הוא מעלה את הדבר למקומו הנכון. לדוגמא הוא לוקח מאכל ובתוך המאכל קיים ניצוץ אלוקי שמחייה את המאכל, הוא לוקח את המאכל ומברך עליו, הוא מתשמש בכוח שהוא קיבל מהמאכל בשביל לעשות דברים טובים, לעשות חסד, להתפלל, ללמוד תורה, לעזור אחד לשני וכדומה וברגע שהוא משתמש בדברים האלו בכוח שהוא קיבל לדברים חיובים, אז הניצוץ שהיה במאכל – עולה. וזה בעצם תפקידו של האדם – לברר את הניצוצות ולהעלות אותם, להשתמש בדברים הגשמיים ולהעלות את הניצוצות שנמצאים בהם וכמו שאנחנו מבינים שהם מאוד גבוהים ונפלו מהעולם הרוחני, התוהו, שנשבר לפני בריאת העולם ועכשיו תפקידו בעולם שלנו זה להעלות את אותם ניצוצות ע”י שנשתמש בדברים הגשמיים בצורה הנכונה.
אבל פה אנחנו שמים לב שבעולם ישנם שני סוגי דברים. יש דברים שהם מותרים ויש דברים שהם אסורים. יש דברים שבתור יהודים מותר לנו להשתמש בהם ויש דברים שאסור לנו להשתמש בהם. לדוגמא – אוכל. יש אוכל כשר, שיש לו השגחה בהכשר כזה או בהכשר אחר. אנחנו יודעים שהאוכל הזה הוא כשר ואנחנו יכולים לקחת אותו לקנות אותו לברך עליו ולהשתמש בו לצרכינו, אם עושים את זה בסעודת מצווה או סעודת שבת – עוד יותר טוב, משתמשים בו לקדושה. אבל יש אוכל שאינו כשר, בהמות שאינן כשרות, מאכלים שאינם כשרים. אדם לא יכול לומר אני רוצה לעבוד את ה’ שיהיה לי כוח אני אקח את הבשר הטרף, חלילה, אוכל אותו ועם הכוח שלו אעבוד את ה’. הדבר הזה הוא אסור. מה פירוש פה המילה אסור? המילה אסור זה מלשון בית האסורים. מה קורה לבנאדם שהוא בבית האסורים? הוא קשור שמה, הוא נמצא ונעול שם והוא לא יכול לצאת. גם בדברים האסורים במאכלות האסורות, זה לא שאין שם ניצוץ של קדושה, וודאי שגם בתוך המאכל האסור קיים ניצוץ של קדושה, כי אם לא היה בו ניצוץ אלוקי שמחייה אותו הוא לא היה קיים. עצם זה שהוא קיים זה אומר שיש ניצוץ של קדושה בתוכו. אבל הניצוץ של הקדושה בתוכו הואאסור בתוכו. מה פירוש אסור? הוא קשור בתוכו, לא ניתן להעלות אותו. אבל בדברים מותרים – ואנחנו מבינים עכשיו מה פירוש המילה מותר – מותר זה כמו להתיר חבל, זה כמו לפתוח. מאכל מותר, זה אומר שיש בתוכו ניצוץ אבל הוא לא קשור, הוא משוחרר, והאדם יכול בכוח עבודתו לקחת את המאכל, להשתמש איתו לעבודת ה’ לברך עליו ולהעלות את אותו ניצוץ. וזה בעצם התפקיד שלנו בעולם – לקחת את הדברים המותרים ולהשתמש בהם לעבודת ה’ ובזה אנחנו מעלים את הניצוצות שאנו לוקחים אותו לקדושה.
מה קורה עם כל הניצוצות שנמצאים בדברים האסורים? לכאורה הם לא יכולים לעלות. כמו שאמרנו קודם הרי אסור לקחת את המאכל האסור, הוא אסור וקשור בידי אותה קליפה, הניצוץ לא יכול להעלות משם. האם לנצח הוא יישאר שם? האם הוא באמת לא יכול להעלות משם לעולם? אז זה מה שאנחנו מברכים ואומרים “מתיר אסורים” . הקב”ה יש בכוחו להתיר, לשחרר, גם את הניצוצות שנמצאים בדברים האסורים. איך זה נעשה ומתי זה נעשה? ישנם שתי אפשרויות להעלות את הניצוצות שנמצאים בדברים האסורים.
אפשרות אחת: זו האפשרות שתקרה כשיגיע הזמן שיתקיים הייעוד “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ” כבר לא יהיו אסורים ואז הניצוצות שנמצאים שם במאכלות האסורות יעלו וכל הדברים יהפכו להיות מותרים. כי את רוח הטומאה אעביר מן הארץ וכל הדברים הלא טובים לא יהיו קיימים יותר בעולם והניצוצות ישתחררו מהם.
גם היום האפשרות הזה קיימת אבל היא לא אפשרות של מלכתחילה אלא של בדיעבד. מלכתחילה אסור לאדם ללכת ולקחת את המאכל האסור ולהשתמש בו לצרכו גם אם זה לדברים טובים. אבל מה קרה אם האדם כבר השתמש ונכשל וזה לא חשוב אם זה בטעות או במזיד או בשוגג. מה הוא יעשה עכשיו? אומרת התורה יש ליהודי כוח לעשות תשובה. כשיהודי עושה תשובה אז אם זו תשובה רגילה אזי “זדונות נהפכים לו לשגגות”: כלומר המעשה שעשית נשאר, אבל הקב”ה מוחל לו על המעשה כאילו זה היה בשוגג. אבל אם זו תשובה ברמה מאוד עליונה, תשובה מאהבה, מעומק הלב, על תשובה כזו אומרים חכמים “זדונות נהפכים לזכויות” בתשובה כזו אדם מסוגל להעלות את הניצוצות שבדברים האסורים. על ידי התשובה, על ידי ההתקרבות שלו לקב”ה מעומק הלב, בצמאון הגדול, בתשוקה הגדולה בכוח התשובה הוא מעלה גם את הניצוצות שנמצאים בדברים האסורים. וזה בעצם מה שאנחנו מברכים “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם מתיר אסורים”. קודם כל אנחנו מברכים שהקב”ה יתיר את האסורים ושיביא את הגאולה שתעביר רוח טומאה מן הארץ וכבר לא יהיו ניצוצות שיהיו קשורים בידי הקליפות וזה גם בצורה הפשוטה שלא יהיה יהודי שנמצא במקום לא טוב גשמי או רוחני. שיש יהודי שנמצא במקום לא טוב, זה כמו ניתוץ שנמצא בגלות שנמצא קשור בידי הקליפה. מתיר אסורים זה אומר שכל עם ישראל יצאו מהמקומות הלא טובים שלהם למקומות הנכונים. כל ניצוצות הקדושה ישתחררו ויגיעו למקומם האמיתי וכמו שאמרנו גם אנחנו שאנחנו עושים תשובה מאהבה שבכח שלנו נתיר את האסורים ונתיר את הניצוצות של הקדושה מהמקום האסור למקום של הקדושה והתכללות האלוקית
אז בע”ה נתפלל שיגיע הזמן הזה שה’ יתיר אסורים בגשמיות וברוחנית והברכה הזאת תתקיים במשמעותה בגאולה האמיתית והשלמה.

כל טוב