ואני תפילתי פרק 16 הרב מאיר ערד על “פרשת העקידה”

הרב מאיר ערד על פרשת העקידה על משמעות התפילה והכוונות בה על פי פשט, דרש, רמז וסוד והשבוע: “פרשת העקידה”

שלום לכולם, בפעם שעברה למדנו את החלק של אדון עולם והיום אנחנו נמשיך בסדר התפילה בפרשת העקידה. קוראים את החלק בתורה מחומש בראשית שמתאר לנו את עקידת יצחק, הקב”ה מנסה את אברהם וזה הנסיון העשירי שאלוקים ניסה את אברהם ואומר לו קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה ואעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר לך. אברהם אבינו לא מתמהמה לא מפקפק, הולך ולוקח את יצחק הם הולכים לכיוון הר המוריה. בדרף שואל יצחק את אברהם איפה השה? אני רואה שאנחנו הולכים ביחד, הנה האש, הנה העצים, אבל איפה השה שאותו אנחנו הולכים להקריב לקורבן. אומר לו אברהם אל תדאג אלוקים יראה לו השה לעולה בני אלוקים יראה לנו איפה השה ויצחק כבר מבין שבעצם הוא הולך להיות זה שנעקד על גבי המזבח ולמרות זאת וילכו שניהם יחדיו, שניהם הולכים יחד באהבה גדולה ומסירות נפש מבלי לפקפק בציווי של ה’. הם הולכים ביחד ומגיעים ואברהם אבינו עוקד את יצחק על גבי המזבח וברגע האחרון שהוא בא לשחוט את בנו מגיע מלאך מן השמיים, ואומר לאברהם אבינו, אברהם אברהם ויאמר הנני אומר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חסכת את בנך את יחידך ממני. אברהם אבינו רואה שבמקום יצחק מגיע איל והוא מעלה את האיל במקום יצחק וה’ מברך אותו ואומר לו אני אברך אותך שארבה זרעך ככוכבי השמיים כחול אשר על שפת הים ואברהם אבינו חוזר למקומו בבאר שבע יחד עםיצחק. את כל הקעט הזה אנחנו קוראים מדי בוקר בתפילת השחר. ונשאלת השאלה למה באמת חכמים תקנו שבתחילת התפילה אנחנו נקרא את פרשת העקידה. אז קודם כל נקריא אולי מה שכתוב בשולחן ערוך בקשר לזה: “טוב לומר בכל יום פרשת העקידה, כדי לזכור זכות האבות לפני הקב”ה”. סיבה ראשונה, כדי שנזכיר לקב”ה את הזכות הגדולה של האבות הקדושים איך הם היו מוכנים למסור את נפשם על קידוש ה’ מבלי לפקפק וגם סיבה שניה – כדי להכניע את יצרו לעבודת ה’ יתברך, כמו שמסר יצחק נפשו – כלומר, שאנחנו נזכרים איך יצחק אבינו היה מוכן למסור את נפשו לקב”ה זה גם גורם לנו להכניע קצת את היצר שלנו ולבטל את רצונותינו מול הרצון של הקב”ה.
אבל בעומק של העניין זה שמוסבר בספרים בספרי החסידות והקבלה, נסיון העקידה לא היה סתם נסיון. הרי היו הרבה נסיונות, גם אברהם אבינו בעצמו התנסה כמה נסיונות לפני נסיון העקידה, זה היה הנסיון העשירי. גם במהלך הדורות כולם היו יהודים שמסרונפשם על קידוש ה’. אז מה המיוחד אצל אברהם אבינו שדווקא הנסיון הזה אנחנו מזכירים את נסיון העקידה? ולא את שאר הנסיונות. אז יש כמה וכמה הסברים על חשיבותו ומעלתו של נסיון העקידה. נביא אותם בקצרה מה הם ההסברים.
קודם כל, כפי שכבר למדנו בשיעורים קודמים, אברהם אבינו המהות שלו הייתה חסד. אברהם אבינו היה איש החסד. מרכבה למידת החסד, וכבמקשים מאברהם אבינו לקחת את בנו ולעקוד אותו על המזבח זה מעשה של גבורה מאוד גדול, הפך טבעו של טבע החסד, זה היה נסיון מאוד גדול עבורו ולכן דווקא אחרי הנסיון העשירי אומר הקב”ה לאברהם עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה. דווקא אחרי הנסיון הזה, הנסיון של העקידה, הנסיון העשירי אני יודע שאתה ירא אלוקים, לא רק שאתה אוהב ה’, אוהב אלוקים, יש לך מידת החסד, אבל לא ידעתי שיש לך מידת היראה והגבורה ועכשיו שעשית מעשה כזה ועמדת בנסיון של גבורה גדולה, היפך הטבע, ללכת ולהקריב את יצחק הבן של אברהם, זה היה סימן שאברהם אבינו הוא גם ירא אלוקים. אז זו סיבה ראשונה שמבטאת את ההתבטלות המוחלטת של אברהם אבינו, לא רק כאשר בטבעו אלא גם כאשר זה היפך טבעו. כי טבעו הוא החסד וכאן הוא צריך לעשות את טבע היראה והגבורה.
סיבה נוספת שכתובה היא שכל הנסיונות שהתנסה אברהם אבינו היו נסיונות בנוגע לעצמו אבל פה זה היה נסיון בנוגע לבנו בנו יחידו בנו יצחק, אהבת אדם לבנו , יצחק זה בנו יחידו, זה אהבה גדולה ועצומה, יש כזה משפט : “כל אשר לאיש ייתן בעד בנו”. כל מה שיש לבנאדם, הוא נותן לילדים שלו. אז לקחת את הבן ולעקוד אותו על המזבח על פי ציווי ה’ זה נסיון מאוד קשה, זה יותר קשה מאשר האדם מוסר את עצמו על קידוש ה’. אברהם אבינו כבר התנסה להקריב את עצמו על כבשן האש. בסדר, בנוגע לעצמו הוא יכול לעשות את הדברים האלו אבל לקחת את בנו ולעקוד אותו זה נסיון קשה יותר הרבה מאוד.
שאלה נוספת ששואלים, למה מייחסים את נסיון העקידה לאברהם? לכאורה היו צריכים ליחס את הנסיון ליצחק, כי יצחק הוא זה שנעקד על גבי המזבח. אבל הסביר את זה אחד מגדולי החסידות, רבי מנחם מנדל מהורודוק אשר קבור בעיר טבריה הוא אומר הסבר כזה: עצם זה שאברהם אבינו ויצחק עמדו בנסיון והיו מוכנים לבצע את רצון ה’ זה לא פלא כל כך. הרי אברהם אבינו וגם יצחק היו מרכבה לשכינה היו בטלים באופן מוחלט לרצון של ה’. מה היה הנסיון? הנסיון היה שאברהם לא ערער אחרי ה’. מה הוא יכל לערער? הרי כמו שאומר המדרש, הרי אברהם אבינו היה יכול לומר לקב”ה אתה הרי אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, שיצחק הוא יהיה הממשיך שלי, הוא זה שהזרע שילך בדרכי ויפיץ את האלוקות בעולם ועכשיו אתה אומר לי לעקוד אותו? איך זה מסתדר יחד? אי אפשר להגיד שה’ משנה את רצונו כי הקב”ה לא משנה את רצונו, זה לא בנאדם שמתחרט וחושב יום אחד ככה יום אחד אחרת. הקב:”ה אומר מצד אחד ביצחק יקרא לך זרע ומצד שני קח את בנך את יצחק ואעלהו שם לעולה. הרי אברהם אבינו יכל לחשוב ולפקפק אבל הוא לא חשב ולא ערער אלא הלך אחרי הציוויש ל ה’ בדבקות מבלי לחשוב איך זה מסתדר עם מה שהקב”ה אמר לפני זה. לאחר מכן שאברהם אבינו עמד בנסיון אז הקב”ה הסביר לו למה זה לא היה סתירה, כי לא אמר לו לשחוט את יצחק אלא אמרתי לך העלאו לעולה ואחר כך תוריד אותו. כך אנחנו לומדים שהציוויים של הקב”ה לא סותרים זה את זה. ביצחק יקרא לך זרע – בוודאי. אעלהו לעולה – תעלה אותו – אבל הוא לא שחט אותו בציווי של ה’. בזה אנחנו מדגישים את הדבקות של אברהם אבינו בקב”ה מבלי להרהר אחר מידותיו.
הסבר נוסף שאומר האדמו”ר הזקן בספר התניא על מעלתו הגדולה של נסיון העקידה הוא אומר ככה: העקידה עצמה היא לא נחשבת לנסיון כל כך גדול ביחס למעלתו של אברהם אבינו. בפרט, ככה אומר האדמור הזקן שה’ דיבר איתו בפירוש ואמר לו קח את בנך, אנחנו יודעים שבמהלך הדורות היו יהודים קדושים וטהורים שמסרו את נפשם על קידוש ה’ למרות שה’ לא דיבר איתם בפירוש ולא אמר להם או התגלה אליהם. אז זה שאברהם אבינו היה מוכן למסירות נפש כשה’ דיבר איתו לא זה היה עיקר מעלתו. אלא אומר האדמור הזקן עיקר מעלתו הייתה שהוא עשה את זה בזריזות נפלאה. שהוא לא התעכב ולא חיכה ולא המתין ולא אמר בוא נהנה עוד כמה ימים מהבן שלי. אלא בזריזות נפלאה מיד בבוקר הוא קם “וישכם אברהם בבוקר” להראות את השמחה שלו ואת הרצון שלו מהקב”ה והנחת רוח של הקב”ה ועל זה אומרים חכמים עד כמה חשובה הזריזות בעבודת ה’, הזריזות בקיום מצוות ובפרט, ככה כותב שם האדמור הזקן בתניא במצוות הצדקה. שאנחנו נקיים ולתת צדקה מבלי לעכב את הדברים אלא לעשות את זה בזריזות מאוד מאוד גדולה.
אז מכל הסיבות שמנינו אנחנו מזכירים את פרשת העקידה בתחילת התפילה כדי לעורר גם בנו את הכוח של המסירות הנפש, את הכוח של הדבקות בקב”ה ואת מה שהזכרנו שהרבה יהודים מסרו את עצמם על קידוש ה’ אבל אברהם אבינו היה הראשון. הוא פתח את הצינור, הוא היה הראשון שהתנהג בהנהגה הזאת ובזכותו של אברהם אבינו אנחנו מקבלים את הכח במשך כל הדורות ללכת ולעבוד את ה’ מתוך דבקות ומתוך מסירות נפש ולהיזכר ולעורר את זה בתוכנו כל יום מחדש אנחנו קוראים כל בוקר את פרשת העקידה.
נעצור כאן.