מכתב ע״ד אמירת תהלים והתוועדות אנ״ש בשב׳ק מברכים

ב״ה, ט״ו מנחם אב, תרצ״ה, אטוואצק.

אל ידידינו אנ״ש והתמימים די בכל אתר ואתר ד, עליהם יחיו.
שלום וברכה. כבר מילתי אמורה בגודל עוצם הפלאת מעלת ענין ההתועדות של ידידינו אנ״ש שי׳ ותועלת תוצאותיו בגשמיות וברוחניות, הנני בזה להציע לכללות ידידינו אנ״ש ד, עליהם יחיו, בכל המדינות ובכל אתר ואתר לקבוע את יום הש״ק מברכים החדש, ליום התועדות, ובחדשי החורף יסדרו זמן ההתועדות במוצאי שבת קודש. ביום השבת קדש מברכים החדש, השכם בבוקר יתקבצו אנ״ש לבית הכנסת ולהגיד כל התהלים ואחר אמירת תהלים ילמדו כשעה איזה מאמר של חסידות שיהי׳ מובן לכל, ואח״כ תפלה, ומועד התועדות כפי הזמן שיגבילו מתאים לתנאי המקום, מקום דירתם להצלחה בגו״ר. ואני תפלה כי ימלא השי״ת משאלות לבבי ויקים את ברכתי להשפיע שפעת חיים וברכה מרובה, בברכה המשולשת בני חיי ומזונא רויחא לכללות אנ״ש, ד, עליהם יחיו, בתור כלל אחב״י שיחיו. והנני ידידם עוז הדו״ש טובכם והצלחתכם בגו״ר המברככם.

קטע ממכתב בנוגע תקנת אמירת תהילים בשבת קודש מברכים

ימים אלו פניתי בבקשה לידידינו אנ״ש שיחיו על אודות הקביעות דשבת מברכים, לקובעו בעזה״י ליום התועדות מאנ״ש שי, בכל אתר ואתר כפי תנאי המקום אשר בנקל יותר ומתאים יותר להתאסף יחדיו במםבת מרעים, וסדר מיוחד באמירת כל התהלים בצבור בהשכמה קודם התפלה ולימוד דא״ח ברבים. תקותי תאמצני כי ידידינו אנ״ש שי׳ ימלאו בקשתי זו האמורה במילואה באהבה ובחיבה, ובעזרתו ית׳ תביא את התועלת הנרצה לכללות ידידינו אנ״ש שי׳ בגשמיות וברוחניות. בקיץ תרנ״ח בהיותנו בנאות דשא באליווקא – כשמונה עשרה פרסא מליובאוויטש וכפרםה מהתחנה קראםנאיע, בבוא התלמידים הראשונים מזעמבין – מחוז באריסאוו פלך מינסק, מקום שם ישבו חניכי התמימים אצל המשפיע ר׳ שמואל גרונם אםתרמן נ״ע, הנה בש״ק פ׳ נצוי׳י בעת סעודת צהרים היתה שיחה ארוכה במותב האורחים שבאו אז, כמבואר ברשימותי מזמן ההוא. בהשיחה ההיא ספר הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק: בהיותי נער שאלתי את הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק, הלא כל ראשי חדשי השנה אנו מברכים אותם ומדוע חדש תשרי אין אנו מברכים אותו כמו שאנו נוהגים בכל ראשי חדשי השנה.
הוד כי׳ק אאמו״ר הרה״ק – המשיר הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק את סיפורו ־־ ענני, בהיותי ילד שאלתי שאלה זו מהוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק ויענני כי בהיותו ילד שאל שאלה זו מהוד כ״ק זקנו רבנו הזקן, וזה אשר השיב כ״ק רבנו הזקן: בהיותי במעזריטש שמעתי ממורי ורבי הרב המגיד בשם מורו ורבו רבנו הבעש״ט נ״ע: החדש השביעי שהוא החדש הראשון לחדשי השנה/ הקב״ה בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחדש אלול, ובכח זה ישראל מברכים את החדשים י״א פעמים בשנה, כתיב אתם נצבים היום, דהיום קאי על ר״הל שהוא יום הדין, וכמ״ש ויהי היום גו׳ ותרגם והוה יום דינא רבא, ואתם נצבים קיימים ועומדים 8, והיינו שזוכים בדין, ובשבת שלפני ר״ה שהוא השבת האחרון דחדש אלול קודאין אז פרשת אתם נצבים, דזהו ברכתו של הקב׳יה, בשבת
מברכים חדש השביעי שהוא המשובע והמשביע 9 ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה.

קטע ממכתכ ע״ד תקנה הנ״ל, אשר ממנו נראה עד כמה דוענין נוגע לכלל ישראל.

כ״ב כסלו תרצ״ו.

.. . הסדר דשבת מברכים נוגע הוא אל הכלל, וחפצי במאד לזכות את ידידינו אנ״ש שי׳ במצוה רמה ונשאה הלזו המביאה שפע ברכה והצלחה בגשמיות וברוחניות, להיות ממזכי הרבים אשר זכות הרבים יהי׳ תלוי בהם ויזכו הם, נשיהם, בניהם ובנותיהם, כי הברכות המיועדות למזכי הרבים יחולו על ראשם, אשר ע״כ הנני מבקש את ידידינו אנ״ש וידידינו השובי׳׳ם וידידינו גבאי הבתי כנסיות של אנ״ש ד׳ עליהם יחיו להיות בעזר כבוד ידידי לסדר הסדר דשבת מברכים והשי״ת יהי׳ בעזרם להביא את הטוב מהכח אל הפועל ויתברכו בגו״ר.
ידידו הדו״ש ומברכו.

קטע ממכתכ לא׳ מאנייש, עי׳ד גודל הענין של אמירת תהלים

ספור נפלא מכ׳׳ק מורנו הבעש׳׳ט נ׳׳ע כענין זה. וברור הדבר אשר האנשים הפשוטים המצטיינים באמונתם הטהורה בתמימות אמירתם מזמורי תהלים, בהשתתפותם לשמוע שיעורי הלימודים, בהשתתפותם בועידת רעים ומקיימים מצות אהבת ישראל בחיבה ובחדוה הן המה השעשועים דגן עדן, והן המה אשר בהם האדמורי״ם יתפארו.

כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע הי׳ מקרב את האנשים פשוטים היראי אלקים ומחבבם ביותר, ושיטתו זאת היתה ידועה ומפורסמת לכל, וזאת היתה סיבה גדולה שהתרחבו מקושרי כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע בתוככי ההמון בזמן קצר, כידוע כמה סיפורים בזה.
אמנם גדולי התלמידים הצדיקים הגאונים לא הי׳ דעתם הקדושה יכולה לקבל זאת, ואף כי פעמים רבות שלחם כ״ק מורם ורבם מורנו הבעש״ט, להתלמד ענינים שונים במדת התמימות, בטחון, אמונה פשוטה, אמונת חכמים, אמונת צדיקים, אהבת ישראל והדומה, מאנשים פשוטים, בכל זה לא יכלו לקבל הנהגה זו בכלל, ובפרט אשר גם הן יעשו כן.

כנהוג אצל כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע, היו האורחים הבאים סועדים אצל כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע, רק שתי סעודות מהשלש סעודות דש״ק, כי סעודה אחת מיוחדה רק בשביל התלמידים חבריא קדישא ואז לא הי׳ הרשות להאורחים לבוא, גם לא לעמוד מרחוק. פעם באחד משבתות הקיץ אירע מאורע אשר הבהיל והרעיד את כל תלמידי כ״ק מורנו הבעשי׳ט נ״ע והחבריא קדישא.

על ש״ק ההוא באו הרבה אורחים ובהם אנשים פשוטים בעלי מוכסן, עובדי אדמה, בעלי מלאכה, סנדלרים, חייטים, נוטעי כרמים וגנות, מגדלי בהמות ועופות, סוחרי שוק והדומה.
בשבת קדש ההוא בסעודת הלילה הראה כי׳ק מורנו הבעש״ט ג״ע התקרבות גדולה להאורחים האנשים הפשוטים, להאחד נתן בכוסו מעט מיין הנשאר בכוסו מקידוש, להשני נתן הכוס המיוחד שלו אשר יקדש, לאחדים נתן פרוסות לחם מאותן הלחמים אשר בירך עליהם ברכת המוציא, ולאחדים נתן דגים ובשר מאת המונח בקערתו ועוד קירובים שונים שהפליא את כבוד קדושת החבריא קדישא למאד.
האורחים בידעם כי לסעודה השני׳ אין להם רשות לכנוס לכ״ק מורם ורבם מורנו הבעש״ט נ״ע להיותה הסעודה המיוחדת בשביל החבריא קדישא, הנה אחרי אכלם סעודת שי׳ק התקבצו לבית הכנסת של כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע, ולהיותם אנשים פשוטים ביותר, שלא ידעו מאומה רק אמירת עברי דחומש ותהלים, התחילו כל אחד ואחד לאמר תהילים.

המאורע הלזה הי׳ בשנות תקי״ג־תקט״ו, בעת אשר בין תלמידי כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע כבר היו הגאונים המפורסמים כמו הרב המגיד ממעזריטש והרב הגאון מפולנאה ועוד. כשישב כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע לסעודה שניה סידר את כ״ק התלמידים החבריא קדישא איש איש על מקומו בסדר מסודר כרגיל אצל כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע, אשר הכל הי׳ בסדר מעולה, וכשישבו מעט זמן התחיל כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע לאמר תורה והחבריא קדישא מתענגים בנועם אלקי.
הסדר הי׳ שהיו מזמרים בשיר ונגונים שונים, וכראות החבריא קדישא אשר כ״ק מורם ורבם הבעש״ט נ״ע רוחו טובה עליו, הנה גדל שמחתם ועליצות נפשם הקדושה, בחדוה ובטוב לבב על כל הטוב והחסד אשר עשה הוי׳ אלקינו עמהם, וזכו להיות מתלמידי קדוש ה׳ מורנו הבעש״ט נ״ע. ואחדים מהחבריא קדישא הרהרו אשר עתה הוא טוב מאד, אבל לא כן הוא כאשר מתקבצים האנשים הפשוטים, הבלתי מבינים כלל מה שכ״ק מורם ורבם מורנו הבעש״ט נ״ע אומר, והרהרו מדוע כ״ק מורם ורבם מורנו הבעש״ט נ״ע מקרב את האנשים בקירובים נעלים ונשגבים כאלו, לתת מיינו בהכוסות שלהם, ומה גם לתת את כוסו המיוחד לאחד מהאנשים הפשוטים.

עודם טרודים במחשבותיהם אלו, ראו אשר פני כ״ק מורנו בעש״ט נ״ע נעשו רציניות, והתדבק בדביקות גדולה ומתיר הדביקות התחיל להגיד: שלום שלום לרחוק ולקרוב, ואמר ז״ל מקום שבעלי תשובה עומדים שם, צדיקים גמורים אינן עומדין שם, ודקדק הנוסחא צדיקים
גמורים, וביאר כי ישנם ב׳ דרכים בעבודת השי״ת עבודת הצדיקים ועבודת הבעלי תשובה, ועבודתם של האנשים הפשוטים הוא בדרגא דבעלי תשובה, להיותם בהכנעה ושפלות בעצמם כעין חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא.
כשגמר כי׳ק מורנו הבעש״ט ני׳ע את התורה התחילו לזמר שירים ונמנים שונים, והתלמידים מהחבריא קדישא אשר הרהרו תחלה אודות הקירוב הגדול שהראה כ״ק מורם ורבם מורנו הבעש״ט ני׳ע להאורחים האנשים הפשוטים הבינו, אשר כ״ק מורם ורבם מורנו הבעש״ט נ׳יע, הרגיש במחשבתם והרהורם, ואשר על כן אמר תורה זו, וביאר מעלת עבודתם של האנשים פשוטים, שהוא במעלה נפלאה כעין מעלת עבודתם של בעלי תשובה על מעלת עבודת הצדיקים גמורים.

כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע הי׳ בדביקות עצומה, וכאשר גמרו לנגן פתח את עיניו הקדושים, והסתכל בפני קדש כ״ק התלמידים החבריא קדישא בהסתכלות מרובה, ואמר כי כל אחד ואחד מהחבריא קדישא יתן יד ימינו על כתפו של חברו היושב אצלו, באופן אשר כל החבריא קדישא היושבים סביב השלחן, יהיו משולבים אלו עם אלו כמו שישבו משני עברי השלחן הקדוש והטהור. כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע ישב בראש השלחן, ואמר להם לנגן איזה ניגונים כשהם יושבים משולבים, וככלותם לנגן ציוה עליהם כי יעצמו עיניהם ולא יפתחום עד אשר יצוה להם, וישים את שתי ידיו הקדושים, יד ימינו על כתף התלמיד היושב מימינו, ויד שמאלו על כתף תלמידו היושב משמאלו.

לפתע פתאום שמעו כל התלמידים שיר וזמרה נעימה ועריבה בלולה עם קול תחנונים המחריד את הנפש, זה מזמר ואומר, אוי רבונו של עולם, אמרת ה׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, וזה מזמר ואומר, אי רבש״ע בחנני ה׳ ונסני, צרפה כליותי ולבי, זה ישיר ואומר, טאטע הארציקער חנני אלקים חנני כי בד’ חסי׳ נפשי ובצל כנפיר אחסה עד יעבור הוות, וזה ישיר ואומר, איי געוואלד זיםער פאטער אין הימעל, יקום אלקים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו, זה יצעק בקול מר ואומר, טייערער טאטע, גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחי׳ את מזבחותיד ה׳ צבאות מלכי ואלקי, וזה יצעק בקול תחנונים ואומר, ליבער פאטער דערבארעמדיקער טאטע, שובנו אלקי ישענו והפר כעסך מעמנו.

החבריא קדישא השומעים קול השיר והזמרה של אמירת תהלים זוחלים ורועדים, ואם כי עיניהם הקדושים עצומות, הנה דמעותיהם נגררות מעצמם, ולבם שבור ורצוץ מקול תחנוני בעלי השיר והזמרה וכל אחד מהחבריא קדישא מתברר בלבבו כי יעזרהו השי״ת שיזכה לעבוד את ה׳ בכעין זה.

כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע הסיר את ידי קדשו מעל כתפי שנים התלמידים אשר ישבו מימינו ומשמאלו ואטם אזניהם מלשמוע עוד בקול השיר והזמרה באמירת מזמורי תהלים כבתחלה, ויצו להם כ״ק מורנו הבעש׳׳ט נ״ע אשר יפתחו עיניהם הקדושים ואשר ינגנו כפי אשר אמר להם איזה ניגונים לנגן. בעת ההיא ששמעתי את השיר והזמרה דאמירת מזמורי תהלים ־־ מספר כ״ק מורנו הרב המגיד לכ״ק רבנו הזקן ־־ הי׳ לי כעין שפיכת הנפש וגעגועים גדולים באהבה בתענוגים אשר כמוהו לא זכיתי עדיין עד אז והפאנטאפעל שלי היו רטובים מזיעה ודמעות של תשובה פנימית מעומקא דלבא.

כשפסק כ״ק מורנו הבעש״ט נ״ע לנגן כרגע נשתתקו כל החבריא קדישא וכ״ק מורנו הבעש״ט הי׳ בדביקות גדולה משך זמן, ואחרי כן פתח עיני קדשו ויאמר: השיר והזמרה אשר שמעתם הוא השיר והזמרה של אנשים פשוטים האומרים תהלים בתמימות מקרב לב עמוק באמונה פשוטה. ואתם תלמידי קדושי עליון הביטו וראו, ומה אנחנו שאין אנו אלא רק שפת אמת״, כי הגוף אינו אמת, ורק הנשמה היא אמת, וגם היא אינה רק חלק מן העצם שלכן נקראת שפת אמת, בכל זה הנה גם אנחנו מכירים את האמת, מרגישים את האמת ומתרגשים מן האמת בהתפעלות עצומה, כל שכן וק״ו השם יתברך ויתעלה שהוא אמת לאמתו, מכיר את האמת דאמירת תהילים של אנשים פשוטים.

כ״ק רבנו הזקן מספר להוד כ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק צמח צדק, אשר כ״ק מורו ורבו מורנו הרב המגיד אמר לו, אשר זמן רב הי׳ בצער גדול על אשר הרהר אז אחרי רבו, ועשה כמה תיקונים לתקן דבר זה ולא יכול להרגיע את עצמו מדוע הרהר אחרי רבו. באחד הלילות ראה מחזה נעלה ונשגב, ־ מה המחזה לא סיפר אז כ״ק רבנו הזקן לכ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק צמח צדק, כי אם בשבוע שקודם הסתלקותו סיפר לו, – בהלכי חזרה – מספר כ״ק מורנו הרב המגיד לכ״ק רבו הזקן – בהיכלות דגן עדן עברתי דרד היכל אחד אשר תינוקות של בית רבן יושבים ולומדים חומש, ומשה רבינו יושב בראש השולחן.

כל התינוקות אשר בהיכל ההוא למדו פרשת לד, ואחד התינוקות אמר בקול רם הכתוב ויפול אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו הלבן מאה שנים יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, ומשה רבינו מסביר להם להילדים כי כל הפירושים״ אמת הם, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, ואם תאמרו איך אפשר הדבר אשר אברהם יהי, מסתפק במאמר השם, תדעו אשר זהו מצד הגוף ואשר גם גוף קדוש בשר הוא.
אז – מספר כ״ק רבינו הזקן לכי׳ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק צמח צדק – כשמוע כ״ק מורי ורבי אשר מצד הגוף יכולים להיות כמה מחשבות והרהורים הבאים בדרד ממילא ומאליו הנה זה הרגיע את רוחו של כ״ק מורי ורבי נ״ע.
למותר להגיד כי מאז ועד עתה הנה נשתנו הדברים, ואם כי בחסדי א״ל עליון בדורותיהם של הוד כ״ק אבותינו רבותינו הק׳ זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע הוםללה המסילה והתרחבה ת״ל הדרך סלולה דתורת החסידות ודרכי החסידים, אבל בזמננו זה הלא נתמעטו המוחות ונתקטנו ונתכווצו הלבבות הן בהשכלה הבנה והעמקה והן בההתעמקות בעבודה שבלב ובתיקוני המדות. אמנם האמונה הטהורה והתמימות החביבה, הנה בחסדי א־ל עליון ובזכות הוד כ״ק אבותינו רבותינו הקדושים זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע, הנה כמאז כן עתה כוחן רב להחיות בחיות פנימי בתורה, קיום המצות וקנין המדות טובות.

מכתב לקהלות אנ׳יש בעיר ידועה אשר בו נראה כמה גדול כוחה של התועדות אנ״ש באהבת רעים

בי׳ה, נהניתי במאד מההתועדות במסיבת אוהבים נאמנים וידידים, אשר כל התועדות מביאה תועלת רבה בחיזוק פנימי ברוחניות ובאהבה וקירוב הדעת, אשר איש את רעהו יעזרו בכל מה דאפשר בגשמיות כאחים על פי התורה להיות כל איש ואיש נוגע לו עניני חבירו כעניני עצמו ממש, לקחת חבל בשמחתו של חבירו בהרגש פנימי ולהשתתף בהפכו זדו לעודדו ולחזקו, אשר זה כל תוכן עניני התועדות אנ״ש מאז ומקדם קדמתה לעורר את הלבבות בעבודת ה׳ באהבה ויראה, אשר התחלתה של אהבה והכלי שלה היא אהבת ישראל בכלל ואהבת אחים במשפחת אנ״ש בפרט, ואהבה זו מביאה קירוב הדעות בהחלטות טובות בקביעות שיעורי לימוד בדא״ח.

וברירו מילתא שהתועדות אנ״ש באהבח וידידות פנימית בסוד כי אב אחד לכולנו גורס נחת רוח למעלה מעלה בהיכלי נשמות הצדיקים הוד כ״ק אבותינו רבותינו הק, שמסרו נפשם הק, לטובתן של אנ״ש בגו״ר, ופועל להצמיח ישועת צדקה לכל אשר יברכו בברכה המשולשת
בבני חייא ומזונא לאחד החברים המסורים ונתונים לשמור לעשות ולקיים בלימוד ובפועל ככל אשר הורונו הוד כ״ק אבותינו רבותינו הק, זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע.

בקיץ תרמ״ט חתארח בליובאוויטש הרה״ח הנודע לשם תהלה בתוככי גאונים המשכיליס והעמלים בעבודה שבלב זו תפלה מוהר״ר גרשון דוב זצ״ל.
בעת ההיא הי, שם גם הרה״ח הנודע לשם תהלה בתוככי אנ״ש מוהר״ר אברהם אבא פערסאן והרה״ח המפורסם מוה״ר מנחם מאניש מאנעםזאן ז״ל, ועוד איזה חסידים נוסף על אנ”ש החסידים הנקובים בשם ר, חנוד הענדיל, ר, מאיר מרדכי, ר ,אבא ואחדים מאזרחי העיר שהיו עוסקים בלימוד החסידות כמו מלמדי ר, ניסן ר, אהרן חוזר, ר, יעקב קאפל ועוד.

באחד הימים התועדו אצל החסיד הרמ״מ מאנעםזאן, וספורים שונים סופרו אז, והרה״ח הרב גרשון דוב שהי׳ תלמיד מובהק של הרה״צ ר, הלל מפאריטש זצ״ל סיפר, אשר פעם אחד הפליג ר׳ הלל בשבח התועדות אנ״ש ואמר בזה״ל ״דאס וואס עס קען אויפטאן א חסידות׳שער פארבריינגען קען מלאר מיכאל ניט אויפטאן״. ואמר ר׳ הלל שבלשון הזה שמעתי מהחסיד זלמן זעזמיר בשם זקני החסידים, וגם – הוסיף ר׳ הלל ־ ספר החסיד ר׳ זלמן זעזמיר מה ששמע בעצמו מזקני החסידים מקושרי הרמ״מ מהאראדאק אשר בנםוע הרמ״מ לאה״ק נתקשרו אודכ לכ״ק רבנו הזקן:

פעם ישבו חסידי הרמ״מ מהאראדאק בהתועדות וחזרו התורה ששמעו ובעת ההיא הי׳ ג ס רבינו הזקן בהאראדאק, ולאחר חזרת התורה פעמים ושלש התחילו לשוחח שיחות קדש, וגם הביאו משקה. בתור הדברים עמד אחד החסידים שהי׳ ל״ע בעל יסורים באיזה מחלה אשר הרופאים לא מצאו לו מזור והתחיל לבכות ולבקש ברכה מאת המתועדים שיברכוהו ברפואה שלמה.
איזה מהחסידים כשמעם בקשת החסיד התחילו לשחוק ממנו, וכי אנחנו בכחנו לברר, מה ראית על ככה, ואחדים גם התרעמו עליו שהוא מאמין באנשים פשוטים כמהם, כי הברכות שייכות רק ליחידי סגולה, צדיקי הדור.

אבל החסיד לא שת לבו אליהם והרבה עוד להפציר, ומתיר התחננותו נתעורר מאד ויבכה בדמעות שליש מעומקא דליבא. פלוגת החסידים הנ״ל בראותם שחברם מתאמץ בבקשתו התחילו לנגן, בחשבם אשר בזה ישקיטו וירגיעו רוחו. אז הכריז כ״ק רבנו הזקן ״שא״ וידמו המנגנים, וגם החסיד הבוכה חדל לבכות, ויאמר רבנו הזקן: אחי ורעי האם שכחתם אותה הפסקא״ אשר משמי שמיא נחיתא בטל אורות בגזרת עירין קדישין בסוד החבריא קדישא תלמידי רבעו הקדוש: דאס וואס עס קען אויפטאן א חםידישער פארבריעגען קען מלאד מיכאל ניט אויפטאן.
כל חברי הועידה בזכרם המאמר המסופר נתלהבו בלהבת שלהבת אהבת רעים וכולם כאיש אחד התכוננו לברך את אחיהם החסיד בברכת רפו״ש.

בהועידה ההיא, סיפר הרה״צ ר׳ הלל בשם הרה״צ ר״ז זעזמיר, ביאר הוד כ״ק רבנו הזקן את המאמר, דאם וואס עם קען אויפטאן א חםידישער פארבריינגען קעז מלאד מיכאל ניט אויפטאן, במשל נפלא.
דרכם של קטנים, אמר רבנו הזקן, שהם חפצים כל דבר טוב רק לעצמם ולזולת אינם דואגים, ומקפידים על שלהם, ובטבעם מקנאים במה שיש לחבריהם, ומהם גם עינם רעה בשל אחרים, והם כעסנים ונרגזים ובעלי מדות רעות. ומבנים ומבנות כאלה האב מצטער צער רב, כשרצה האב להטיב חינוך ילדיו חפש ומצא מדריך טוב מלמד בר פועל ויתן את הילדים על ידו להדריכם ולחנכם, וכעבור איזה משד זמן הסתכל בארחות חיי ילדיי יהתנהגותם הטובה באהבה באחוה בשלום ובריעות, איש את רצון רעהו ימלא וכל אחד דואג לטובת חברו כלטובת עצמו ומהם גם המניחים דאגת עצמם בשביל דאגת מילוי צרכי חבריהם, אז האב נתמלא עונג ונח״ר מהנהגות בניו ומפליא לעשות לקיים משאלותיהם נוסף על גמול הטוב אשר גומל בעדינות לבבו להמדריר והמורה דרד בדרכי החיים.
וסיים הרה״צ ר״ז זעזמיר: א ברכה פון חסידים קען מער מעורר רחמים רבים זיין ווי די התעוררות רחמים פון מלאד מיכאל.

ואחרי אשר ספר הרה״צ ר׳ הלל מה ששמע מר״ז זעזמיר, כד ספר הרה״ח ר׳ גרשון דוב הנ״ל, סיים ר׳ הלל: ואני מבאר לעצמי אותה הפסקא קדישא ״דאס וואס עם קען אויפטאן אחםידישער גוט ברודערשער״ פארבריינגען קען מלאד מיכאל ניט אויפטאן״ היינו לבד שברכת
החסידים בעת ועידתם יכולה לפעול בדבר גשמי דבני חייא ומזוני יותר מפעולת המלצת מלאר מיכאל, חנח עוד זאת שועידת חסידים פועלת ברוחני׳ בהטבת ארחות חיי הנהגת הבנים והקורת רוח שנעשה מזה למעלה מעלה עד רום כל המעלות.
בביאור ארור, ספר ר׳ גרשון דוב, ביאר הרה״צ ר׳ הלל את המשל הנ״ל של כ״ק רבנו הזקן.

קטע ממכתב ספור נפלא מאדמדר מוהר״ש נ׳יע

ב״ה ח׳ טבת תרצ״ו, אטוואצק.

ומ״ש כת״ר אודות המסופר בי״ט כסלו תרצ״ד – היינו בליל כ׳ כסלו – כי הוד כ״ק רבנו הזקן והוד כ״ק אבותינו רבותינו הקדושים זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע היו אומרים השיעור תהלים בכל יום כפי שנחלק לימי החדש, וביום י״ט לחודש הוא תפלה למשה כמבואר שם
בארוכה. והקשה כת״ר מהידוע״ שבעת הודיעו להוד כ״ק רבנו הזקן שהוא חפשי אמר הפסוק פדה בשלום נפשי שהוא במזמורי תהלים ביום השלישי כמו שנחלק לימי השבוע.ולי אין הדבר מוקשה כלל, כי הסדר המסודר אצל כ״ק רבנו הזקן והוד כ״ק אבותינו רבותינו הק׳ זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע הי׳ שהיו אומרים שיעור תהלים כמו שנחלק לימי החדש, אשר כן קבלתי בבירור, וראיתי את הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע נוהג כן, אמנם בהיות הוד כ״ק רבנו הזקן במאסר, הוסיף להגיד שיעור תהלים ביחוד בשביל מצבו
בהוה, ושיעור זה הי׳ כמו שהתהלים נחלק לימי השבוע.

והנה אעפ״י שאין ראי׳ לדבר, זכר לדבר אשר בזמנים מיוחדים היו הוד כ״ק אבותינו רבותינו הקדושים זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע נוהגים להוסיף באמירת תהלים כמו שהוא נחלק לימי השבוע, בתור הוספה על סדר הקבוע של אמירת התהלים כמו שנחלק לימי החדש.

הרבה סיפורים ממאורעות כללים ופרטים ישנם בענין זה, ואכתוב לכת״ר רק אודות מאורע כללי אחד שאירע בימי נשיאותו של הוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק אדמו״ר מוהר״ש זצוקללה״ה נבג״מ זי׳׳ע.

בשנת תר״מ בתחלת חדש ניסן – מארט 1880 למספרם ־- בא הוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק אדמו״ר מוהר״ש זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע מפעטערסבורג, והי׳ בצער גדול, כי אחד השרים הגבוהים הציע לגזור גזירה חדשה על היהודים בענין מסחר וקנין, והוספות חומרות באיסור
הישוב ליהודים מחוץ לתחום. משך זמן ידוע ישב הוד כ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק מוהר״ש זצוקללה״ה נבג״מ זי׳יע בפעטערסבורג וכמעט אשר פעל איזה הנחות, ולכל לראש לדחות את זמני ההצעה לפגי
הסענאט לשנה הבאה.

אמנם אחד משרי הסענאט, חבירו של השר הצורר המציע את הגזירות הנ״ל, התעקש ופתה גם אחדים מחביריו לדרוש, אשר יחליטו ויאשרו ויקיימו את כל ההצעות של השר הצורר הנ״ל.

בבוא הוד כ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק מוהר״ש זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע הביתה הי, בצער גדול מזה, וגם בישבו בביתו הי, עוסק בענין זה על ידי שלוחים ומכתבים, וראשי העסקנים היו הגביר החסיד ר, נחום ז״ל הערמאנט, החסיד ר׳ ישראל שו״ב חייקין והגביר החסיד ר , ליב דיל מאנענםזאהן.

ביום השלישי ב׳ אייר 7׳ קרא הוד כ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק מוהר״ש זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע את הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע, ואמר, מעת היותי בפעטערסבורג להתעסק דבר הגזירות, התחלתי לאמר תהלים בשופי (כן היי לשונו הק׳ של הוד כ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק מוהר״ש, ופירש הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק הכוונה, היינו כמו שהתהלים נחלק לימי השבוע, והוא נוסף על הסדר הקבוע דאמירת תהלים כסדר ימי החדש). היום – מספר הוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק להוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק ־־ באמרי הפסוק כי מכל צרה הצילני ובאויבי ראתה עיני, נכנם בן ציון (אחד המשרתים) ויגש לי הטלגרמה שהביאו מרודניא (כי אז היי הטלגראף ברודניא, כט״ו פרסאות מליובאוויטש) ידיעה מר׳ ישראל שו״ב חייקין, כי השר הםענאטאר חצורר אחזתו השבץ וימת פתאום, כן יאבדו כל אויביך די, ובכל זה – סיים הוד כ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק מוהר״ש – גמרתי כל השיעור. זאת אומרת אשר במאורעות שונות היו מוסיפים באמירת תהלים…

רשימה קצרה משיחת שמחת תורה! תרצ״ז

נרשם מאחד השומעים
מארגן איז שבת בראשית, מי זאל אלע משלים זיין די סדרה חומש מיט רש״י, בכלל שבת בראשית דאס איז דער ערשטער שבת, און דאס איז די ערשטע זאך, אויף ממשיך זיין די אלע המשכות פון דעם חדש השביעי, וואס דאס איז דער ב׳ רבתי פון בראשית בשביל ישראל ובשביל התורה, בכלל דער לערנען בכל יום א פרשה חומש מיט פירש״י(זונטאג ביז שני, מאנטאג ביז שלישי וכוי), און אמירת היום תהלים בכל יום, און גומר זיין דעם תהלים בשבת מברכים, דאם דארף מען אפהיטען, דאם איז נוגע איהם, זיינע קינדער און קינדם קינדער. עם איז געווען אמאל בימי הבעש״ט, אז עם איז ר״ל נגזר געווארן אויף א מושב ישראל כליון, האט דער בעש״ט גערופן צו זיך ר׳ מרדכי און ר׳ קהת, זיינע חברים די צדיקים נסתרים, זעצן א ב״ד זוכען עצות מיט וואם מבטל זיין די גזירה, – (דאם זיינען געווען די וואס דער בעש״ט פלעגט זיך מיט זיי ניצען, ווען ער פלעגט דארפן, ר׳ קהת פלעגט ער שיקן אויף דורכפירן שווערע ענינים. עם איז אמאל געווען, אז ער האט געשיקט ר׳ קהת דורכפירן א ענין, און דער בעש״ט איז געווען בדרך, ניט בביתו, שרייבט״ הה״מ צום בעש״ט, אז ער האט מקבל געוען א בריף פון ר׳ קהת, אז נפל אין מוחין לקטנות, איבער דער שווערקייט פון דעם ענין, און בעת הנפילה במוחין דקטנות, קען מען גאר ניט אויפטאן. שרייבט דער מגיד, אז אדער דער בעש״ט זאל שרייבין גלייך צו ר׳ קהת וואם צו טאן, אדער ער זאל געבין עם כח און רשות העלפין עם). – ועשה הבעש״ט עליית הנשמה, וראה כי כבר נגזרה הגזירה ואין להשיב, בהלכו חזרה דרר ההיכלות, ראה בהיכל אחד אור גדול ביותר, וראה כי זהו היכלו של איש כפרי אחד, אשר גומר התהלים חמשה פעמים בכל יום, והם אותיות התהלים המתנוצצים, הבעש״ט נסע אל הכפרי הלזה, ואמר לו הבעש״ט, לו היית יודע אשר בעולם הבא שלד תוכל להציל ישוב מישראל היית עושה זה? והשיב: אויב איד האב עולם הבא, גיב איר זי אפ. ונתבטלה הגזירה.

שאל אחד: ווי קען מען פינף מאל א טאג אפ זאגן דעם תהלים? והשיב: ער האט געזאגט שטענדיג: געהאקט האלץ און נאד מלאכות און געזאגט תהלים. עם קען אפילו זיין, אז זייענדיק א איש פשוט, האט ער געזאגט תהלים, אז עם איז ניט געווען ריין אין די ד׳ אמות. נאר להיות, אז ער איז געווען א איש פשוט, האט ער דאד ניט געוואוםט דעם דין, און די כוונה איז דאד געווען גוט, האט דאס פועל געווען(בא עם וועט מען ניט מאנען וואם ער ווייס ניט דעם לין, ווייל ער איז דאד א איש פשוט, מי וועט בא עם מאנען בכלל, פאר וואס ער איז א איש פשוט) ווי די מעשה״ 2 מיט ר׳ עקיבא, וואס ער האט געהערט ווי איינער זאגט שמע ישראל, און איז מסיים אחר. אז ר׳ עקיבא האט עם מסביר געוווען אז ווי ער זאגט, איז חי׳ו היפר הכוונה, האט ער אויפגעהערט זאגן. און אחד זאגן האט ער זיר ניט אוים געלערנט, האט ער מיט דעם מחסר געווען דעם עונג למעלה, וואס מי פלעגט האבן פון זיין זאגן, ווייל זיין כוונה איז געווען גוט.

פון דער מעשה, זעט מען מעלת אותיות התורח, ווי למשל א גלעזער וואס שטייט אויף אין דער פרי, און דאוונט אפ און אחרי הטעימה נעמט ער די גלאז און גייט אוים זוכיז, אפשר וועט זיר אים מאכין פארדיגען עטלעכע גראשין, ווי גוט וואלט געוען אז אין דער צייט וואלט ער אומגיין און זאגן אותיות התורה, וואס ער וואלט מיט דעם מאכין ליכטיג דעם ארט וואו ער גייט.

קטע ממכתב ספור נפלא ממעלת ענין אמירת תהלים

.. . רשום אצלי שמועה מקובלת מפי מורי ומלמדי החסיד המפורסם הר׳יר שמואל בצלאל זי״ע, אשר שמע מפי קדש הקדשים הוד כ״ק אאזמו״ר אדמוי׳ר הרה״ק מוהר״ש זצוקללה״ה נבגי׳מ זי׳׳ע, מה שסיפר בזה״ל: בהיותי בן שמונה, הנה באחד השבתות נכנסתי לכ״ק אאמו״ר – הכוונה להוד כ״ק אביו הרה״ק אדמו״ר הצמח צדק זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע ־ וישב על מקומו, ולמד ספר הזהר, בתוך כך נכנס אחי הרב״ש ־ הוא כי׳ק בנו בכורו של הוד כ״ק אאזמו׳׳ר אדמו״ר הצמח צדק – וסגר כ״ק אאמוי׳ר את ספר הזהר, ואמר אשר בשעה שהצדיק הקדוש מרוזין אומר תהלים, כל העולם פתוח לפניו, ובתהלים דשבת רואה בהשרשים דכל עניני עולם, ואז הוא יכול לתקן בהשרש, ובמילא נדחת ונתבטלה הגזירה, ואני הנני מסכים עם עצת
הצדיק הקדוש מרוזין.

וזה פרשת הדבר: אהבה גדולה וחיבה יתירה היתה בין הוד כ״ק אאזמו״ר אדמוי׳ר הרה׳׳ק צמח צדק וכ״ק אדמו״ר הרה״ק הרה״צ מרוזין זצוקללה״ה נבג׳׳מ זי׳׳ע, פעם אירע ענין כללי גדול, ושלח הוד כ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק צמח צדק את מעלת כבוד הרב הגאון הצדיק החסיד הנודע ומפורסם כש״ת מוהר״ר אייזיק חלוי, אל כ״ק אדמו״ר הרה״ק הצדיק מרוזין, להתיישב ולטכס עצה נכונה בביטול הגזירה.

בבוא מעלת כבוד הרב הגאון הצדיק חחםיד הר׳ אייזיק הלוי אל כ״ק אדמו״ר הרהי׳ק הצדיק מרוזין, קיבל אותו בסבר פנים מאירות, ובשמעו דבר השליחות אשר מסר לו הוד כ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק צמח צדק, אמר: וועהלין מיר זאגין א פאר קאפיטלעך תהלים, וועט
השי״ת עפענען שערי אורה, וועהלין מיר זעהען וואם טוט זעך. ביום הש״ק – מספר הרהי׳ג הצדיק חחםיד הר״א הלוי, למורי ומלמדי החסיד הרשב״צ – בעת שאמר הרה״צ הקדוש האדמו״ר מרוזין תורה כדרכו, הנה באמצע פסק מלאמור, וציוה אשר כל החסידים שהיו באותו מעמד יצאו מן החדר, ועלי פקד להשאר, וכאשר יצאו כולם אמר לי, עצתי נאמנה אשר ישלחו שני שלוחים לעיר המלוכה בטענות אלו, והגזירה תבטל בעזה״י, וגם האדמו״ר שלכם מסכים עמדי . . .

מכתב כללי אל תלמידי הישיבות

ב״ה י״ג אלול תרצ׳יז.

אל תלמידי הישיבות די בכל אתר ואתר ד׳ עליהם יחיו בחסד איל עליון, עומדים אנחנו כולנו בהיכל הרחמים – בחודש אלול ־ שהוא חדש הרחמים שבו מאירות שלש עשרה מדות הרחמים.

החדש הזה הוא חודש הרחמים, אשר בו נפתחים שערי רחמים לכל הבא לגשת אל הקדש לעבודת הבורא ב״ה בתשובה תפלה ותורה. החדש הזה הוא חדש האחרון משנה החולפת ועוברת מההוה אל העבר, והוא חדש של חשבון הנפש לחשוב ולהתבונן במה שעברה עליו השנה, להתחרט על הלא טוב בחרטה גמורה, ולקבל על עצמו להיות זהיר על להבא בקיום המצות בהידור, לשקוד בתורה ותפלה ולהתרגל במדות טובות. החדש הזה הוא חדש ההכנה, לקראת קבלת שנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה בגשמיות וברוחניות. יש סיפור ארוד, מקובל מפי הוד כ״ק אבותינו רבותינו הק, זצוקללה״ה גבג״מ זי״ע, אודות אחת התורות אשר אמר הוד כ״ק רבנו הזקן – בעל התניא ושלחן ערוד – בשבת מברכין חדש אלול שנת תקנ״ה, מה ששמע מפי מורו ורבו הרב המגיד ממעזריטש נ״ע בשם מורנו הבעש״ט נ׳יע.

ואלה דברי קדשו: דער רבי האט אונז געזאגט, וואס ער האט געהערט פון דעם רבץ דעם בעש״ט נ״ע. כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים, שבנו פעמים הם שני אופני תשובה א) תשובה כללית דר״ה בקבלת עול מלכות שמים. ב) תשובה פרטית דיוהכ״פ לפרט חטאיו לכבסם ולהטהר. ושתי תשובות הללו תלויות בחשבון הנפש שהאדם עושה בחדש אלול. וזהו כי לולא התמהמהנו. לולא אותיות אלול, לולא התמהמהנו, אם האדם מתמהמה ומאריר בחשבון נפשו בחדש אלול הנה אז שבנו פעמים, כלומר לפי אופן זה תהיה העבודה בשני אופני התשובה דרי׳ה ויוהכ״פ.

אמנם ההכנה דחדש אלול היא הכנה כללית, וצריכה להיות גם הכנה פרטית, שההכנה פרטית לעבודה דר״ה היא בימי הסליחות בבקשת רחמים ותחנונים, כעבדים המתחננים אל אדונם בבקשת סליחה בהבנת האמת דלר ה, הצדקה ולנו בושת הפנים. וההכנה פרטיה להעבודה דיוהכ״פ היא בהימים שבין כסא לעשור.

תלמידים נכבדים: התלמידים שמוצאם מגזע החסידים, או אלו החפצים ללמוד תורת החסידות, הנה בשני חדשים אלו אלול ותשרי יקבעו לחם מועד וזמן מיוחד ללמוד תורת החסידות, והלימוד יהי, שנים שלשה חברים יחדיו ילמדו מאמר אחד איזה פעמים, ולקבוע זמנים להתועד לשוחח בעניני חסידות.

בשני ימים דר״ה הבע״ל, משעה אחת קודם תפלת המנחה של ער״ה עד תפלת ערבית במוצאי ר״ה, הנה כל אחד ואחד מכם ישקוד באמירת תהלים לילה ויום, כי בשני ימים אלו צריכים להזהר מדיבורי חול עד קצה האחרון, למעט בשינה ולהרבות בתפלה ובתחנונים מקרב ולב עמוק, ובכל רגע פנוי לאמר תהלים.

מדי דברי הנני להעיר, אשר גם אלו שהם מעשנים ־־ רייכערן – כל השנה ומעשנים גם ביו״ט הנה בר״ה נמנעים מזה, וראוי הדבר, אשר הבני תורה יזהרו בזה, וישפיעו גם על מכיריהם.
נכון הדבר, אשר תלמידי הישיבה יעשו ביניהם משמורת בשני לילות ושני ימים דר״ה – מלבד בזמני התפלות – אשר קבוצה אחת – במדת האפשרות ראוי׳ שתהי׳ בת עשרה אנשים ־ תאמר תהלים שעות שתים או שלש, ואח״כ הקבוצה השני׳ והשלישית וכו׳ כל הלילה וכן ביום וגם בזמן הסעודות – ובעשי״ת ישקדו בלימוד דברי חסידות – וכן ביום הקדוש ישתדלו באמירת תהלים, ובחג הסוכות ירבו לשמוח בשמחת החג ושמחת התורה.

תלמידי הישיבות, עמודי עולם, הושלבו כולכם כאחד לשקוד בתורה ביראת שמים, כל אחד ואחד מכם יקבע לו לימוד, אשר יביאו לידי יראת שמים, וכל אחד ואחד מכם ישים לבו ודעתו להשפיע על אחיו קרוביו ומכיריו – בעלי עסקים – לקבוע עתים לתורה, ולעוררם
לעשות אגודות של לימוד ברבים. ולקראת השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני לברד אתכם תלמידים אהובים ויקרים, ואת הוריכם אחיכם ואחיותיכם ובני משפחתם, בתור כלל אחינו בנ״י, בשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

והנני ידידם עוז הדורש שלומכם טובתכם והצלחתכם אוהבכם בלי גבול ומברככם
יוסף יצחק.

…התקיעות אשר תקע כ״ק אאמו״ר בהשכמה אחר תפלתו – כי גם היום כמו בכל יום שני לשבוע הנה כ״ק אאמו״ר נסע בשעה השמינית בקר לליובאוויטש – פעלו עלי במאד, קול השופר״ הזכירני כי יום הראשון באלול מכריז, כי בו ביום עלה משה למרום לבקש רחמים
ותחנונים, ומודיע אשר ביום הזה שערי רחמים נפתחים.

כל ענין הצמיחה בתבואות השדה – אמר לי כ״ק אאמו״ר היום בקר טרם נסעו צלחה – בכמותה ואיכותה תלוי׳ בהחרישה והזריעה, וכתבואת הגן והכרם – בנטיעה עידור וניכוש השקאה וחיתור זמורות היבשות והסרת פירות המתולעים.
הגשם מטר יורה ומלקוש פעולתם ניכרת רק בשדה חרושה וזרועה ובגן וכרם נטועים עדורים ונכושים. גם האיש המצליח האלקי יצחק אבינו נאמר בו ויזרע יצחק בארץ ההיא, כי אין צמיחה בלא זריעה הגשמי והרוחני מתאימים המה. כשם שהוא בכח הצומח שבארץ הלזו הגשמית, אשר התגלותו בכל אופני צמיחה, מהמין היותר פשוט עד היותר מעולה ומשובח, תלוי בהזריעה והנטיעה הבאות אחר החרישה טובה, הנה כמו כן הוא בכח הצומח שבארץ חפץ 2 3 , שהכל תלוי בהחרישה והזריעה.

כלי המחרישה – סיים כ״ק אאמו״ר – היותר חד, הוא ספר דרד החיים״ החורש ומפרר גם את הקרקע היותר קשה. כ״ק אאמו״ר הבטיח לי לספר – במשד הטיולים הבאים – איזה סיפור ביחס לספר דרד חיים.

שיחתו של כ״ק אאמו״ר הקצרה, היא המשד שיחתו הארוכה דתמול בענין חדש אלול, אשר אף כי בחדש הזה שערי רחמים נפתחים, אבל עם זה הנה כללות העבודה הוא בדרך אתערותא דלתתא, כהר״ת דאלול שתחלה הוא אני לדודי ואח״כ ודודי לי.
השמים התקשרו בעבים שחורים, ברקים ורעמים וגשם שוטף, וכה הי׳ חליפות עד שעה הרביעית שנראתה השמש ולעומתה במעבי העבים קשת בשלל צבעיו, ואלד לטייל בגן, פתאום נזכרתי במה שהי׳ עשר שנים מלפנים ביום הראשון דחדש אלול, ואז הבטיחני כ״ק
אאמו״ר אשר כשאגדל ימלא לי את ספורו אז.

ביום הראשון דחדש אלול בשנת תרמ״ט שחל להיות ביום הרביעי לשבוע, ואני באתי מן החדר לסעודת הצהרים – שהיתה קבועה בשעה השני׳ אחר צהרים ־ צוהל ורוקד כדרכי בכל עת בואי מן החדר, כי שתי שעות אלו – משעה השניה עד הרביעית ־־ הם שעות של חופש,
ומה גם בר״ח אשר בשעות שאחר סעודת הצהרים, המורה מספר לנו ספורים שונים. בבואי הביתה, ראיתי כי פני כ״ק אאמו״ר רצינים ביותר, לא אזכור אם כבר אכל סעודת הצהרים או אכל אח״כ, אבל זאת אזכור כי פני קדשו היו רצינים ביותר, ולא אכל אתנו סעודת הצהרים ביום ההוא. תמהר בסעודתד – פקד עלי – ואח״כ תכנם אלי. אף כי לבי אמר לי שענין של לימוד קשור בבקורי זה בחדרו של כ״ק אאמו״ר, מ״מ ענין אותי מאד מאד, כי בלתי רגיל הי׳ כ״ק אאמו״ר להפריעני מזמני מנוחתי, ואמהר לגמור סעודתי ואכנס לחדרו של כ״ק אאמר׳ר כאשר ציוני.

כשבאתי לכ״ק אאמו״ר מצאתיו יושב אצל השלחן שבין שני החלונות שבמזרח – לא אצל שלחן הכתיבה – ואומר מזמורי תהלים, עפעפיו רטובות ועיניו אדומות מרוב בכי, וכשנכנסתי עמדתי איזה זמן אצל המפתן, עד אשר גמר את הקאפיטל שעמד בו.
כ״ק אאמו״ר סגר את התהלים, והניח את מטפחתו לסימן בתור הספר, ויפנה אלי בנעימות קדש לאמר:

בשנת תרכ״ט כשהייתי בן תשע שנים – בקיץ ההוא נגמר בנין בית החדש, השריפה שהיתה בקיץ תרכ״ח בליובאוויטש – ביום א׳ דר״ח אלול שחל להיות בש״ק, הנה במוצש״ק ההוא קרא אותי כ״ק אאמו״ר ויאמר לי: כשהייתי בן תשע שנים – בשנת תר״ג, בבוא כ״ק אאמו״רל מפעטערבורג בחדש אלול, קרא אותי כ״ק אאמו״ר ויאמר לי: כשיצאתי לפטרבורג צויתי לאחיר ולד, אשר תאמרו בכל יום ויום סדר תהלים ביחוד אשר ירחם השי״ת ויצליח לי בדרכי זה, בשביל כבוד שמו יתברד, בשביל תורה הנגלית והנסתר ובשביל טובת כלל ישראל, בהניר של המיניסטער אל שר הפלד הי׳ כתוב, אשר אספת הרבנים תמשד שבוע ימים ולא יותר מעשרה ימים, ולבסוף נמשכה שמונה שבועות.

כשהייתי בן תשע שנים – אמר לי כ״ק אאמו״ר – ביום א׳ דר״ח אלול תקנ״ח שחל להיות באחד בשבת, קרא אותי כ״ק אאזמו״ר 28 ויאמר לי: קבלתי ממורי הה״מ ממעזריטש שקיבל ממורו הבעש״ט בשם מורו הידוע , אשר מיום שני דר׳יח אלול עד יום הכפורים, יאמרו בכל יום ויום, במשך היום, שלשה קאפיטלעך תהלים, וביום הכפורים שלשים וששה קאפיטלעך: תשעה קודם כל נדרי, תשעה קודם השינה, תשעה אחר מוסף ותשעה אחר נעילה, ומי שלא התחיל מיום שני דר״ח יתחיל באותו יום שהוא עומד בו, ואת אשר החסיר ישלים, אבל לא יותר משלשה קאפיטלעך בכל יום.
ועתה – אמר לי כ״ק אאמו״ר – קח התהלים ואמור שלשה קאפיטלעך הראשונים, ותשמור אמירתו בכל יום כמו שאמרתי לד, וכשתגדל אספר לד, אי״ה, כל אשר ספרו לי בזה. מתפלא הנני על עצמי, מאז ועד עתה עברו עשר שנים, ובכל שנה ושנה, בעזה׳יי, הנ נ י
מקיים הסדר האמור, ושכחתי עד עתה אותה ההבטחה שהבטיחני כ״ק אאמו״ר אז. הח״י אלול, שעה התשיעית לילה. לשמחתי אין קץ. מאז ־־ כרשום לעיל – שנזכרתי אותה ההבטחה, אשר הבטיחני כ״ק אאמו״ר לספר איזה ספור או ענין, הנה כמה פעמים נזכרתי ע״ז ושוב שכחתי.

היום בסבת הגשם לא הלר כ״ק אאמר׳ר לטייל, רק ישב כשתי שעות על האצטבא, ואחר אשר אמר לפני המאמר לד אמר לבי, כדרכו בקדש בכל יומא טבא דח״י אלול 3 0 נזכרתי אותה ההבטחה האמורה אשר הבטיחני כ״ק אאמו״ר ביום ב, דר״ח אלול תרמ״ט, אבל חסר אונים הייתי להביע את חפצי בפי. כ״ק אאמו״ר הכיר בי, אשר איזה דבר מעיק עלי ויבא לעזרתי לאמר, רואה הנני כי חפצך לשאול מה אלא שהנד ירא או מתבושש, שאל ואגלה לד.

אז ספרתי לכי׳ק אאמו״ר, כי ביום שני דר״ח אלול נזכרתי אותו הציווי שציוני לשמור הסדר דאמירת תהלים בימי אלול ויום הקדוש – כנזכר ברשימה דלעיל – ביום שני דר״ח אלול כעשר שנים מלפנים, ואז הבטיחני אשר לכשאגדל°יספר לי איזה דבר – לא אדע אם הוא ספור או איזה ענין בדברי תורה – בהנוגע לענין הזה.
ומאז – שנת תרמ״ט – עד היום הנני ש*מר את הסדר הזה עשר שנים, ואף פעם אחת לא נזכרתי הבטחה הזאת עד יום ב, דר״ח זה, והחלטתי לבקש כי יואיל כ״ק אאמו״ר לקיים הבטחתו זו, ושוב שכחתי, ובמשד הימים האלו הנה כמה וןמה פעמים נזכרתי ושכחתי, עד היום הזה שנזכרתי והייתי בוש להביע חפצי.
מאז – אמר לי כ״ק אאמו״ר – אשר התחלתי לספר לד ענינים שונים – מקיץ תרנ״ה חכיתי עד אשר תזכור לשאול, כי גם לי לא סיפר כ״ק אאמו״ר עד אשר שאלתי. בערב ש״ק פ׳ תולדות בשנת תרל״ז, בעמדי מאל הקטן אצל השלחן וחביתי לצאת כ״ק אאמוי׳ר מחדרו לאמר את המאמר חסידות, הנה לפתע פתאום נזכרתי דבר הציווי אשר נצטויתי ביום א׳ דחדש אלול שנת תרכ״ט, וההבטחה אשר הובטחתי, שלכשאגדל יספר לי איזה ענין ביחס להציווי, ואחליט אשר בהכנסי לכ״ק אאמו״ר אשאל ע״ד זה ואח״כ שכחתי, שוב נזכרתי ושוב שכחתי וכה הי, כמה פעמים, עד כי בהיותי ביחידות אצל כ״ק אאמו״ר ביום ב׳ דחנוכה בהשכמה שחל להיות ביום השלישי בשבוע נזכרתי ושאלתי.
כ״ק אאמו״ר הסתכל בי במבט פנימי, מבט כזה הבלתי נשכח עוד ורועדים לזכרו, ויאמר לי: בחדש תשרי תר״ח הי, כ״ק אאמו״ר במרירות גדולה. גם בימי החג הי׳ רציני ביותר, דבר אשר החריד לבב אחי והמקורבים ביותר, ואיש לא הרהיב עוז לשאול פרשת הדבר.
באסרו חג דסוכות שחל להיות ביום שני בשבוע, קרא כ״ק אאמו״ר את אחי הרב״ש ויצו עליו לסדר, אשר בכל יום ויום בהשכמה לא יאוחר משעה הרביעית יאמרו במנין עשרה כל התהלים, עד אשר יאמר להם שיפסקו, ואיש לא ידע מזה אשר הוא צוה לעשות כן. מיום השלישי כ״ה תשרי עד ש״ק פ׳ וישלח ועד בכלל, חמשים ושלשה ימים, הנה בכל יום ויום בהשכמה בשעה השלישית ולפעמים חצי הרביעית אמרו במנין עשרה כל התהלים.

המשרת ר , חיים דובער סיפר, שגם כ״ק אאמו״ר אמר אז מזמורי תהלים, כמה וסדרן לא ידע, אך זה ראה, שאחרי שהי׳ אומר איזה פסוקים, הי, נותן כמה מטבעות בקופסאות של צדקה שהיו בתיבת שלחנו, והי׳ מפריש מטבעות של נחשת, של כסף ושל זהב. אחי הרי״ל והרש״ז אמרו השערתם, להיות כי שנת תר״ח היתה שנה מעוברת, וישנה קבלה מההי׳מ ממעזריטש בשם רבינו הבעש״ט, שבשנה מעוברת צריכים רחמים יותר מבשנה פשוטה. ואחי הרי״נ אמר השערתו, להיות כי על שנת תר״ח ישנו קץ, וכל שנה שנאמר עלי׳ קץ, צריכה רחמים יותר משארי השנים.

ביום הששי ח״י כסלו קרא כ״ק אאמו״ר את אחי הרב״ש ויאמר לו, שיפסיקו מלומר תהלים בהשכמה ע״פ הציווי, החפצים בזה יכולים לומר, אבל הוא אינו מצוה ע״ז עוד.
בחג י, ,ט כסלו הי׳ כי׳ק אאמו״ר בשמחה גדולה, ואמר שלשה פעמים מאמרי חסידות. ובחנוכה – שנה ההיא – הובאו ספרי קדש הלקוטי תורה מבית הדפוס, וכ״ק אאמו״ר הי, בשמחה גדולה. ביום כ״ד טבת, ההילולא דרבנו הזקן, שחל אז ביום ועש״ק שמות, התפלל כ״ק אאמו״ר לפני התיבה כל השלש תפלות ובסעודת ש״ק היינו כולנו קרואים לשלחנו של כ״ק אאמו״ר.
בשעת הסעודה הי׳ כ״ק אאמו״ר בדבקות גדולה והרבה לנגן וינגן גם את הניגון בעל ארבע בבות, וכשגמר לנגן אמר: בליל ראשון דר״ה ראיתי, ר״ל, קטרוג גדול על כלל ישראל, ועל בני תורה בפרט. והייתי בצער גדול מזה, גם את כ״ק זקני לא יכולתי לראות, עשיתי כמה וכמה השתדלות ולא עלתה בידי.

ראיתי את כ״ק מורי וחמי והחמיר במאד בגודל כובד וקושי הקטרוג ראד אמר לי אשר עוד טרם נחתם הגזר דין וצריכים להתעצם בתפלה ובקשת רחמים רבים, אבל לא לפרסם ברבים כי כל דבר פרסום עלול להזיק ח״ו.
בסעודת שמח״ת בעת שנגנו נגונו של כ״ק אאזמו״ר של הארבע בבות קודם ברכת המזון, ראיתי את כ״ק אאזמו״ר ואמר לי, כוס של ברכה טעון הגבהה טפח מן השלחן וכוס של ברכה של דוד שהוא ספר התהלים מגביה טפח״ ומבטל כל הקטרוגים, תקבע אשר יאמרו בחשאי כל יום בהשכמה לא יאוחר מהשעה רביעית את כל התהלים במשד חמשים ושלשה יום, וימחה הקטרוג.

אלו ידעתם – אמר לנו כ״ק אאמו״ר ־־ כחם של פסוקי תהלים ופעולתם בשמי רום, הייתם אומרים אותם בכל עת. תדעו שמזמורי תהלים שוברים כל המחיצות, ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה, ומשתטחים לפגי אדון עולמים, ופועלים פעולתם בחסד וברחמים.

אל ״מחנה ישראל״ ה, עליהם יחיו! שלום וברכה!

בזה הנני מוסר על ידם את מכתבי הכללי המודיע אשר בירושלים עיה״ק תובב״א נוסדה חברה תהלים עולמית בתור שלוחי צבור מאת כלל ישראל לגמור בכל יום ויום את התהלים כלו ולהתפלל בםמיד לקברו של דוד המלד ע״ה, והמעורר את תשומת לב חברות הקיימות
מכבר להשתתף בהסתדרות של חברה תהלים העולמית אשר בירושלים עה״ק תובב״א ובמקום שאין עדיין חברות תהלים – לייםדן, ובבקשה לפרסם את מכתבי זה ולהפיצו ככל האפשר ע״י חבריהם החרוצים והמסורים לעבודה של פועל, והשי״ת יהא בעזרם בגשם וברוח.
המברכם יוסף יצחק

. . . מנהג עתיק ללמוד בכל ר״ח פסוק אחד עם פרש״י ואפשר להוסיף עם עוד פירושים מהקאפיטל בתהלים שהוא מסומן במספר שנות חייו 3 3 , ואם הקאפיטל מחזיק פחות מי״ב’ פסוקים, וכן בשנת העיבור, אז כופלים שיעלה כמספר חדשי השנה, ואם הוא מרובה בפסוקים אזי לומדים שנים או יותר פסוקים בכל ר ״ ח . . .

(וידוע המנהג שקיבל אדמו״ר הזקן)… מרבו בשם רבו מורנו הבעש״ט, לאמר הקאפיטל תהלים המתאים למספר שנותיו, אחר תפלת שחרית קודם אמירת השיעור תהלים בכל יום כנ ה ו ג . . .

.. . רז״ל אמרו והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, לומדי תורה ועוסקים בעבודה שבלב ־ כמאמר ואיזה היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, די וראם דאוונען מיט א חסידישען קלעפ, און הארציגען ברען, – הם החכמים האמיתים וואם כנגד אורן קען מען זיך ווארעמען און מען דארף זיך ווארעמען.

אין זהר הקדוש איז פאראן א אויםשפראד, כמה טיפשין אינון בני נשא דלא משתדלי באורייתא, ווי נאריש זיינען די מענטשן וואם זיי גיבען זיר ניט איבער פאר דער תורה ארבעט, ווייל די תורה דאס איז דאר דער אמתיר אידישער מעין מקור החיים, דער קוואל פון לעבען.
מענשען טיפשים זוכען רפואות אויף די בערג און טאהלען, מען פארשפילט די ביסעל יארען אין דברים בטלים אויף די בענק אין די פארקס, מען זוכט לופט און מען האט מער ניט ווי לופט, ווי מיר זאגן אין פייט: כאבק פורח וכרוח נושבת, די ןיבעציג אכציג יאר גייען אוועק אין ווינט און אין לופט.

די אמת׳ע רפואה איז תורה, אליין לערנען וויפעל און וואם מען קען. און מחזיק זיין לומדי תורה בממונו ובגופו, מיט געלט און מיט טירחא, ובנפשו – ווארעמען זיר לעבען דעם אור התורה און עבודה פון תלמידי חכמים.
איר בעדארפט רעכענען פאר זעהער א גרויסען זכות וואם השיי׳ת האט אייר מזכה געווען אז איר קענט זיין אין מאנטרעאל אין א סביבה פון תלמידי חכמים און חסידים ווי – אייר צו לאנגע יאר – אייער פאטער און זיידע החסידים ז״ל זיינען געווען מיט פערציק פופציק יאר צוריק אין דער חםידישער סביבה אין שצעדרין.

הבל הבלים הכל הבל, די אלע שטורמישע נאכיאגעניש נאד געלט און כבוד זיינען באמת גאר נישט מיט גאר נישט. דער מענטש קומט א נאקעטער אויף דער וועלט און ביים געבורט וויקעלט מען אים איין אין א שטיקעל לייווענד, און ער גייט אוועק פון דער וועלט אויך א נאקעטער און מען וויקעלט אים איין אין א שטיקל לייווענד. א נצחי, אייביקייט – דאס זיינען נאר תורה ומצות, לערנען תורה, זאגען תהלים, טאן א מצוה מיט א חיות, טאן א אידען א טובה, האלט האבן א אידען, געבען צדקה, בעדינען בני תורה מיט אהבה מיט כבוד, מחזיק זיין זיי מיט דעם וואס איז מעגליך, דאס איז א אייביקייט, פאר דעם האט מען שכר אויר דער וועלט און אויף יענער וועלט…

. . . א איד מוז זיין געזונט. א איד האט אויף זיך אזויפיעל הייליגע מצות פליכטען, מצות עשה און מצות לא תעשה, וואס זיינען פארבונדען מיט גרויםע נםיונות, וואס מען דארף צו דעם באמת האבען כח און זיין געזונט און שטארק אז מען זאל דאס קענען ריכטיג דורכפיהרען, און השי״ת זאל אייך שטארקען דעם געזונט. אבער נאד אלעס דעם, איז דאד דער געזונט גשמי ניט אלעס וואם א מענטש בעדארף אין דעם ליגען מיט דעם גאנצען אני. מען בעדארף טאן וואס מען בעדארף צוליעב דעם געזונט גשמי, און האפען להשי״ת אז ער וועט די כלי וואם מען טוט צוליעב געזונט ממלא זיין מיט חיות, ווי מיר זאגן אין שמונה עשרה: מכלכל חיים בחסד – השיי׳ת שפייזט אונז מיט לעבען דורר זיין חסד.

אין גרונד גענומען איז דאד דער לעבען הגשמי מער ניט ווי צוליעב עפעס. דער לעבען הגשמי פאר זיף אליין איז דאד ניט קיין תכלית, נאר דאם איז צוליעב א זאד וואס מען בעדארף האבען דעם גשמיות־דיקן געזונטן לעבן, וואם דאס איז דער אונטערשייד פון דעם אידישן מיין און אפשאצונג פון גשמיות־דיקן לעבן, ביז, להבדיל, דעם גויישען מיין און אפשאצונג פון גשמיות־דיקן לעבען.

צווישען די פילע ערציילונגען וואם הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע האט מיר דערציילט, איז פאראן א דערציילונג וואם ער האט מיר דערציילט וועגען א געוויםע פאסירונג וואס עם האט פאםירט מיט אים און זיין עלטערען ברודער – רז״א נ׳יע – ווען כ״ק אאמו״ר הרה״ק איז אלט געווען אינגאנצען פינף יאר: עם איז״ געווען זומער תרכ״ו, הוד כ״ק אאמו׳יר הרה״ק וכבוד אחיו דודי הרז״א זיינען געקומען פון חדר. דער טאג איז געווען א תמוז טאג, עם איז געווען זייער היים, האבען זיי זיך געשפילט אין גארטען וועלכער איז געווען נעבען זייער פאטערם – הוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק מוהר״ש זצוקללה״ה נבגי׳מ זי״ע – הויז.

אין גארטען ביין זיידען איז געווען א סוכת הכרם באוואקםן מיט פערשידענע גרינםן וואס האבען בעשיצט פון דער זון, עס איז געווען ווי א חדר מיט א פלאץ פאר ספרים און אנדערע זאכען, דער זיידע פלעגט דארט זיצען אין די הייםע טעג.
די קינדער – הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק ודודי הרז״א – האבען צווישען זיר גערעדט די מעלה פון אידען אויף, להבדיל, ניט אידען. דער ריידער איז געווען דער פעטער רז״א, וועלכער איז געווען עלטער פון הוד כ׳יק אאמו״ר הרה״ק מיט א יאהר און פיר חדשים, ווי אידען זיינען א עם חכם ונבון, קענען און לערנען א סאך תורה, נגלה און קבלה, און דאוונען מיט דביקות.

דאם – האט הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק געזאגט – איז דאו נאר אידען וואס קענען לערנען און דאוונען מיט דביקות, אבער די אידען וואם קענען ניט לערנען און דאוונען ניט מיט דביקות וואם פאר א מעלה האבען יענע אידען. דער פעטער רז״א איז געווען אין א פארלעגענהייט, ער האט ניט געוואוסט וואס צו ענטפערן.

ביים זיידען איז געווען א משרת – בנציון – זייער א פראסטער איד, האט קוים געוואוסט די לייכטע טייטש ווערטער פון דאוונען און געזאגט עברי מיט גרייזען, ער פלעגט יעדן טאג אפזאגן דעם תהלים, דאוונען בצבור און פלעגט זעהען אז ווען מען לערנט עין יעקב זאל ער זיין דערביי.
דער זיידע האט געהערט פון זיין טאכטער זייער שוועםטער דבורה לאה וואס די קינדער ריידען און ווען ער האט געזעהען דעם פעטער רז״א׳ס פארלעגענהייט וואס ער האט ניט געוואוסט וואס צו ענטפערן אויף דער פראגע פון הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק, האט ער צוגערופען די קינדער צו זיך אין סוכת הכרם, און געשיקט הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק צו רופען בנציון דעם משרת.

ווען בנציון איז געקומען פרעגט אים דער זיידע: בנציון האםט געגעסן, בנציון: יע. דער זיידע: האםטו גוט געגעסין? בנציון: וואם הייםט גוט – השיב – זאט ב״ה. דער זיידע: און צוליעב וואס האסטו געגעסען? מציון: כדי צו לעבן. דער זיידע: און צוליעב וואם לעבםטו? בנציון: כדי איך זאל קענען זיין א איד און טאן וואם דער אויבערשטער וויל. ונאנח המשרת. דער זיידע: קענםט גיין, און שיק מיר דעם קוטשער – איוואן. – דער קוטשער איוואן איז געווען א קריסט וועלכען האט זיר פון קינדווייז געהאדעוועט צווישן אידן און האט זייער גוט גערעדט אידיש. ווען דער קוטשער איז געקומען, פרעגט אים דער זיידע: האםט היינט געגעםען, יע, ענטפערט דער קוטשער, האסטו גוט געגעםון? יע, ענטפערט דער קוטשער. צוליעב רואם האסטו געגעםען? כדי איך זאל לעבן – ענטפערט דער קוטשער. צוליעב וואם דארפסטו לעבן? כדי איר זאל קענען נעמען א טרונק בראנפן און פארבייםן. קענסט גיין.

ויאמר רבינו לבניו: רואים הנכם, א איד בטבעו עסט כדי ער זאל לעבען, און דארף לעבען כדי ער זאל קענען זיין א איד און טאן וואס דער אויבערשטער הייםט און גיט נאד א קרעכץ אויר. ער פילט אז ער איז נאד ניט מיטץ ריינעם אמת. און דער ערל לעבט צוליב טרינקען בראנפען און פארבייסען און שמייכעלט, וואס דאם איז בא מהתענוג שמצייר בנפשו האכילה ושתי, שזהו התכלית בעיניו.

דער סיפור קען און בעדארף אויםגעטייטשט ווערעז אויר אפילו אין גאר גאר גרויםע דרגות. דאם מיינט ניט נאר להבדיל פון א אידען ביז ניט א אידען, נאר אין אידען גופא. אין חסידות איז פאראן א אויםשפראד ״הגוי שישנו בכל אחד ואחד מישראל״, דער גוי וואס איז פאראן בא יעדער אידן, דאס מיינט דער יצר הרע און נפש הבהמית. ביידע – דער נפש הבהמית און דער יצר הרע – זיינען ניט אידן, א איד איז דער יצר טוב און נפש האלקית, אבער דער יצר הרע און דער נפש הבהמית זיינען ניט אידן, דער אונטערשייד צווישן זיי איז אז דער יצר הרע איז מדות, האלט האבען גשמיות, הנאה האבען פון גשמיות און לעבן אין גשמיותידיקע פארגעגיגענס, תאוות אפילו אין דברים המותרים, זאגט דער אלטער רבי נ״ע, אז לשעה, בשעת מען טוט זיי, איז דאס רע גמור, און בפרט די אלע עניגים וואם מען האט זיך אליין געמאכט פאר א דבר המותר, ווי שערען די בארד – ווער רעדט שוין, גאלען אפילו מיט א סם – און נאד אזוינע זאכען, ביז מען פאלט דורד אפילו אין דברים האסורים, דאם איז דער יצר הרע. און נפש הבהמית איז שכל, די המצאות ווי צו קריגען תאוות גשמיות און ווי צו הנאה האבען פון זיי.
דער איד, דאס מיינט דער יצר טוב און דער נפש האלקית, לעבט צוליעב דינען השי״ת מיט תורה, מצות, דאוונען, זאגען תהלים און מדות טובות, און, להבדיל, דער גוי דער יצר ה ר ע און נפש הבהמית, לעבט צוליעב עסען און הנאה האבען פון גשמיות׳דיקער וועלט. האדם באשר הוא אדם, דער מענטש אלעס מענטש, בעדארף זיר אמאל איבערלעגען און פארטראכטען אין דעם, וואם איז דער אונטערשייד צווישען איהם און להבדיל דער בעל חי.

דער בעל חי לעבט נאר קערפערליד, זוכט און נישטערט נאר נאד דעם עסען און טרינקען און אנדערע קערפערליכע זאכען און דער סוג – םארט – מענטש להבדיל לעבט א קערפערליכען לעבן, זוכט און נישטערט נאר נאד זיינע גשמיות. באמת איז דער מענטש וואס ליגט אין גשמיות׳דיקע ענינים – ערגער פון א בעל חי. חוץ דעם וואם א אדם וועלכער איז א בעל שכל און פירט זיר ווי א בעל חי, איז ער נאד ערגער פון דעם בעל חי, ווארום דער בעל חי זוכט אלץ הכרחיות, אט דאס וואס ער מוז האבען צוליעב זיין קיום, און דער מענטש זוכט מותרות און טוט אלע תחבולות שבעולם צו באקומען אט דאם וואם ער וויל.

אר, ווי נאריש און רחמנות׳דיק איז די אויפיהרונג פון די מענטשן וועלכע ליגן נאר אין זיר בכלל, און אין זייערע גשמיות׳דיקע זאכן בפרט. די דארע רוחניות, פון דאוונען בצבור און זאגען עטלעכע קאפיטלאד תהלים און געבען עטלעכע סענט צדקה שטעלט זיי צופרידען, עס איז אין זייערע אויגען גאנץ גענוג, אבער די ענינים הגשמים האבען ניט קיין גענוג בא זיי: מען בעדארף דאס, מען מוז דאם, און וויפיעל מען האט איז ווייניג.

קיין איינער פון אט די מענטשן פרעגט בא זיד אליץ ניט קיץ ״פארוואם״, פארוואס קומט מיר דאם אז איד זאל אלץ האבען אפילו מותרות דמותרות. זיי זיינען אזוי פארנארט אין דעם מהות עצמו און אין דער אייגענער ווירדע, אז זיי קוקען אויס ווי אמת׳ע שוטים. דאם איז אלץ גערעדט געווארען וועגן די מענטשן וואס אויף זיי ליגט דער עול הפרנסה, און זיי מיינען אז מען בעדארף זיין פארנומען אין די עסקים פון פארטאג ביז שפעט אין דער נאכט, אבער באמת זיי זיינעז אויר מחוייב לקבוע זמן עתים לתורה און טאן אין ענינים חרוחנים. און בפרט די מענטשן וועלכע האבען אויף זיר ניט דער עול הפרנסה, אט די האבען בעדארפט זיין איבערגעגעבען צום רוחניות׳דיקן לעבן. לערנען – דער וואם קען אליץ ניט לערנען, נעמען א רבי׳ן אויף א פאר שעה אין טאג -־ געבען צדקה, קלייבען געלט פאר ישיבות, זעהען יעדען טאג אויפטאהן עפעם אץ עניני החזקת התורה והחזקת היהדות און אהבת ישראל, אנגרייטען צידה לדרך ניט נאר ליגען אין דעם גשמיות׳דיקן ״איר דארף״ און ״איד מוז״, נאר זיין אריץ געטאן אין דעם רוחניות׳דיקן ״איר דארף״ און ״איר מוז״, און וואו מען איז – זאל מען טאן פאר חיזוק התורה והיהדות און אהבת ישראל, קיין איין טאג טאר ניט אוועקגיין אן א רוחניות׳דיקער ארבעט…

שלום וברכה!

במענה על שאלתו אודות הקדישים שלאחרי קדיש תתקבל: כשאין חיובים בבית הכנסת, אם יאמרם אחר או לא. כבר אמרתי לו חוות דעתי בעל פה – שיאמרו הקדישים, ובאתי בזה לבאר טעמי ונימוקי, כי הוראה בזה לא שמעתי. ובהקדמה: בענין קדישים בכלל ־ יש סברא להדר לאומרם, וסברא להדר ולהמנע מהם. והן:

א) ידוע שאין להרבות בקדישים רק מה שתקנו הקדמונים. וכמובא בשער הכולל פרק י״א ם״ק כ״ט בשם כנסת הגדולה ושו״ת דבר שמואל.

ב) קדישים הנ״ל ־־ היינו שלאחר שיר של יום, קוה, ובפרט ־־ שלאחרי עלינו, אינם אלא מנהג(ראה שו״ע רבנו הזקן םנ״ה ובמ״מ שם).

ג) נוסף על זה – ישנו גם הטעם דמניעת טורח הצבור, ובימי המעשה – גם הטעם דבטול מלאכה(ראה ברכות ל״א א, ברע״ק כשהי, מתפלל בצבור כו,. ומגילה כ״ב ב).

ד) גם לולא כל הנ״ל, צריד לברר אם יש ענין באמירת קדיש – לבד החיוב דאבילות, דיום יום לימוד אגדתא וכיו״ב.

והנה בבירור הנ״ל:

א) כבר נפסק בשו״ע או״ח סי, קל״ב ם״ב בהגהה דאפילו במקום שאין יתום יאמרו הקדישים בשביל מתים דכולי עלמא, אלא שיאמר מי שאין לו אב ואם או כשאין האו״א מקפידים. ועד״ז הוא ג״כ ברמ״א שו״ע יו״ד סי׳ שע״ו סעיף ד׳.
ב) במקום שאין בירור בנגלה םומכין על הנמצא בקבלה(ראה שערי תשובה או״ח םכ״ה םקי״ד)• וע״פ המבואר בפע״ח בשער הקדישים ובכ״מ, בשער הכוונות, בסידור האריז״ל ועוד – אמירת הקדישים היא בין עולם לעולם, שלכן יש לאומרם גם בין תפלה לדוד וקוה ובין קוה לעלינו, עיי״ש. וראה ג״כ לקוטי תורה(לרבנו הזקן) פ׳ מסעי(צב, ב), שיחת י״ב תמוז תש״ז(אות ידייח) לכ״ק מו״ח אדמו״ר זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע. ואף שבקדיש שלאחר עלינו אין טעם הנ״ל – כמבואר בפע״ח וכר שם – הנה מובא שם טעם אחר שהוא שייך גם כשאין חיוב בביהמי׳ד. וע׳יד פסק הרמי׳א – בשביל מתים דכולי עלמא.
ג) ובפרט שאמירת הקדיש יש בו ענין מצד עצמו – כמובן מהמבואר(ר״ח שער הקדושה פרק י״ז ד״ה בפרט ובהקדמת ע״ח די׳ה ועשה טוב) בפירוש תיבת צדיק: צ׳ אמנים, ד, קדושות, י׳ קדישים, ק׳ ברכות(הובא באחרונים וכשולחנו של רבנו חזקן או״ח ריש סי, נ״ה. ויש להעיר שם, דמתחיל דהקדישים דסדר התפלה הם לא פחות מד. ומסיים, ע״פ הנ״ל, שראוי לכל אדם להזהר שלא לפחות מלענות עשרה קדישים בכל יום. ודוחק לומר שמזהיר את האדם להיות באיזה מנינים כדי למלאות מספר הקדישים, אלא שהכוונה גם לאותם הקדישים שהם משום מנחג, או שלאחרי לימוד אגדה).
ד) ואין זה מקרי קדיש ללא צורר, כיון שמנהג ישראל תורה היא, והרי אומרם בשביל איזה כוונה.
ה) כן אין שייר בזה הטעם דטורח הצבור וביטול מלאכה – דכיון שאם היו חיובים בביהכנ״ם – היו אומרים הקדישים – נכנס זה בסדר תפלת הצבור ואורר זמנה – וסבור וקבל.

ו) אין להקשות ממכתב כ״ק מו״ח אדמו״ר(נדפס* בקונטרס ס״ד) שכותב להזהר באמירת קדיש דרבנן שלאחרי ברייתא דר, ישמעאל, דלכאורה למה אינו מזהיר על הקדישים שלאחרי שיר של יום וכר. – די״ל בפשיטות שאמירת הקדיש הנ״ל בטלוהו באותו בית הכנסת אשר אליהם נכתב המכתב, וככתוב שם, ולא בטלו קדישים הנ״ל.
ז) בקדיש שלאחרי תהלים מחלק כ״ק מר,ח אדמו״ר, שבאם יש חיוב יאמרוהו אחרי כל ספר. ובאם לאו – רק פעם אחת אחרי כל התהלים(כנדפס בסידור תו״א – תש״א). אבל אין לדמותו לנדון דידן, כי אמירת קדיש בין ספר לספר – בתהלים – חידוש הוא. וכידוע מנהגינו באמירת ברכי נפשי ולדוד ה, אורי שלאחרי שיר של יום – שאומרים קדיש רק פ״א לאחרי כל המזמורים שלא להרבות בקדישים בין מזמור למזמור(הובא בשער הכולל פי״א םקכ״ט הנ״ל), ודיו לחידוש זה – כשיש חיוב על אתר.

הערה. מתאים למנהגנו הנ״ל, נראה לי שבמקרה שאומרים קדיש בין ספר לספר – י אמרך מקודם היהי רצון שאחרי הספר (עכ״פ יאמרו – זה האומר קדיש), שענינו סיום אמירת מזמורים שלכן אומר קדיש אח״ז. ואח״כ כשמתחיל ספר שלאחריו ־־ הוא מעין דבר חדש״ וע״ך
ברהמ״ז כשמחלקין סעודה לשנים(ראה שו״ע רבנו סרצ״א סוס״ג). המורם מכל הנ״ל, אשר לדעתי יש לומר כל הקדישים שמנהגנו לאומרם אפילו כשאין חיוב בביהכנ״ס – היינו גם הקדיש לאחר שיר של יום, קוה, עלינו, ולא עוד אלא אפילו הקדיש שלאחר שיעור התהלים שנקבע לאומרו לאחר תפלת שחרית, וכמש״כ הלבוש סי, קל״ב, אשר לעולם צריכים לאמר קדיש לאחרי שאמרו פסוקים.
בברכה,
מנחם שניאור

נ.ב.

לכאורה צ״ע, ע״פ הנ״ל בפרע״ח וכר שאמירת הקדישים הם בין עולם לעולם – מפני מה הקדישים שעד שיר של יום חיובים הם, משא״כ הקדישים שלאחרי זה. וי״ל הטעם – ע״פ המבואר(פע״ח שער קרה״ת פ״ג ובכ״מ) שעד תפלת העמידה והיא בכלל, שזהו ד, עולמות עשי, יצירה בריאה אצילות, הנה כאו״א מהם נמצא במקומו והקדיש הוא העמוד דרר בו עולה מעשי׳ ליצירה כר, משא״כ הד, עולמות אבי״ע שלאחרי ובא לציון הנה כולם נמצאים באצילות(עד עלינו), אלא שבאצילות גופא מחולקים הם, שמזה מובן שאין הכרח הקדיש כ״כ, אבל בכ״ז יש לו מקום – ולכן יצא מכלל חיוב ונשאר בגדר מנהג ישראל. ואכ״מ. זה עתה מצאתי מובא משו״ת זכרון יהודה או״ח םע״ג שבעהמ״ם כתב סופר נהג – באם לא הי, מי שיאמר קדיש אחר עלינו, שש״י וכר ־־ לאמר קדישים אלו בעצמו ושמסתמא ראה כן מאביו החתם סופר. וראה ג״כ שדי חמד חלק אסיפת דינים מע, אבילות ס״ק קםג.

“קבלה מאבותינו הקדושים, מרבנו הבעש”ט בשם מורו בעל החיה-יחידה, שהאמונה הפשוטה בה’ יתברך עם פרק תהלים שמח, מהפכים את הצירוף צרה לצירוף צהר”, “חובה על כל יהודי לסיים לפחות אחת לחודש את כל ספר התהילים “

“יש באמירת תהלים סגולה מיוחדת, ופסוקי התהלים פועלים עצומות בשמים”.

במקום נסיעותיו יחקור וידרוש על דבר המקובל ומיוסד אצלינו זה ששה שנים אמירת שיעור תהלים(כפי שמתחלק לימי החודש) אחר התפלה בכל מנין ומנין שמתפללים בצבור ואמירת קדיש יתום אחר התהלים (וכל יחיד המתפלל לעצמו ג׳׳כ מחויב באמירת שיעור תהלים) אם הוקבע זאת, ובמקומות שעדיין לא נקבע, יאמר להם כי יקבעוהו לטובה ולברכה.