אף בעבודת ה’
כלל גדול בעבודת האדם, אומר הגרי”ל חסמן זצ”ל בספרו, שלא ישכח אף לרגע תכלית חייו ולעולם תהיה מטרתו לנגד עיניו בכל עת. היסח הדעת מדברים אלה הוא הגורם לנפילות ולרפיון בעבודתו. וזוהי גם הסיבה לעצלות ולכל המסתעף ממנה. לפיכך, חובה על האדם לשים ליבו לדרך שהוא הולך בה, ואין צורך בידיעות חדשות אלא רק לעורר זיכרונו בדברים הידועים לו מכבר.
פעמים רבות מקבל האדם על עצמו הנהגות טובות ויש לו שאיפות גדולות. במשך זמן הוא באמת הולך בדרך לקראת המטרה שהציב לעצמו, אך כעבור תקופה מסוימת העניין הולך ונחלש עד שנשכח ממנו לגמרי.
הכיצד? הרי המצב היה צריך להיות בדיוק להיפך. ככל שמתרגל לדברים היה עליו להתעורר יותר ולהתחזק ולהתעלות בעבודה? אלא היסח הדעת מן המטרה הנעלה שהציב לעצמו הוא בעוכרי האדם.
לכן, העצה היעוצה היא להתחזק ולהעלות על ליבו תדיר את המחשבות שהיו לו בעת שפסע את פסיעתו הראשונה בעניין זה. וכמאמרם ז”ל עה”פ “אשר אנוכי מצוך היום”- שלא יהיה בעיניך כדיוטגמא ישנה אלא כחדשה שהכל רצים לקראתה”.
כלומר, ההתחדשות בזיכרונו ובהרגשת ליבו כביום הראשון לעשייתו.
וזה מש”כ “ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען”. פירוש שבכל פסיעה ופסיעה שפסע אברהם אבינו עליו השלום בדרכו לארץ כנען נתחדש אצלו הציווי שנצטווה מפי ה’ ללכת אל ארץ כנען. אפילו בהיותו פסיעה אחת סמוך לארץ כנען, היתה מטרת קיום ציווי השם יתברך אצלו בדיוק כפי שהיתה בראשית דרכו, וכאילו עכשיו נצטווה. ועל זה אמר כאן הפסוק שביאתו לארץ כנען היתה באותה התחדשות ורעננות כמו שהיתה בשעת היציאה לאותה הדרך.
תלמיד הג”ר יחזקאל לוינשטיין זצ”ל סיפר על רבו שהיתה בו רעננות והתחדשות מתמדת עד זיקנה ושיבה, ונתקיים בו הפסוק “צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו”. כל תפילותיו היו מתוך התחדשות מיוחדת. כל שיחה היתה מאורע מיוחד. כל יום היה אצלו עולם חדש. לא הורגשה בו שיגרה בשום פרט מעבודת ה’.
ומוסיף התלמיד לספר: “כשבאתי לביקור מארצות הברית אמר לי בשעת פרידתי :תזכיר לתלמידינו שהציווי ‘ובחרת בחיים’ הוא ציווי תמידי ללא הרף. כסדר צריך להיות ‘בוחר’ וכסדר צריכים לעלות.
אי העלייה היא האסון הגדול ביותר לאדם. מי שאינו עולה בתמידות דומה למי שאיחר את הרכבת ונשאר עם מזוודותיו בתחנה ולעולם לא יגיע ליעדו.
העלייה התמידית ברוחניות היא הרכבת המובילה את האדם למילוי יעדו בעולמו.
עד זמן פטירתו ממש היה לומד ומתעלה ומתקדם בעבודת ה’, ולא הניח עצמו למצב של שיגרה אף פעם. פעם אחת אמר בשיחה: “היצר אורב תמיד לפתחו של אדם ולא מניח לו לקבל את האמונה. כל מי שחי בהרגלו והאמונה מתחדשת אצלו, אינו מרגיש בתעלולי היצר בענייני האמונה. רק מי שעובד עם עצמו בענייני האמונה יכול להבחין ביצר שמנסה להפריעו כל הזמן”. וסיים את דבריו באומרו: “אינני צעיר, הרבה דברתי בשנות חיי על האמונה, ואף כעת אני רואה זאת. אם רק מניחים לך רגע אחד, כבר מופיעים בלבולי הדעת שלו. רק על ידי עמידה על המשמר מתוך ערנות מתמדת ממש, בלי מנוחה והיסח הדעת כלל, יינצל האדם מיצרו”.