מעשה בחנווני מעיירה קטנה שבא לעיר כדי לקנות סחורה. נכנס לסיטונאי שהיה רגיל לקנות אצלו, והזמין את כל הסחורה שהיה זקוק לה, אלא שביקש לתת לו בהקפה, מחמת שלא היו לו מעות, ואף הבטיח לשלם לו את כל החוב מיד כשיחזור לביתו.
השיב הסיטונאי: “לא, איני יכול לתת לך בהקפה, שכן בדקתי בפנקסי ומצאתי שכמה פעמים כבר לקחת סחורה בהקפה, הבטחת לסלק את החוב, אבל מעולם לא קיימת את הבטחתך. לכן שוב אינך נאמן עלי”.
התחיל החנווני בוכה ומתחנן, ואמר שאינו אשם שלא עמד בדיבורו, סיבות שונות גרמו לכך. ולא היה בכוחו לעשות כלום כדי לשנותן. אולם עתה הוא מבטיח שהוא יעמוד בדיבורו ומיד לכשיחזור לביתו יסלק את כל החוב. הוא ביקש מהסוחר שיחוס וירחם עליו ועל אנשי ביתו.
הסוחר לא יכול היה לעמוד בהפצרותיו והסכים למלא את בקשתו. אולם כאשר שמעו הזבנים והפקידים העובדים בבית המסחר, נתקבצו וטענו לפני הסוחר כי בשום פנים לא יסכים למכור לאותו חנווני בהקפה. הם אמרו – דיבורו אינו דיבור והבטחתו אינה הבטחה. הוא השתמט מן התשלום בדרכים שונות, לכן לא נסכים בשום פנים לחזור ולהקיף לו.
בעוד הם עומדים ומתווכחים נכנס לחנות סוחר אחר, ולאחר ששמע את טיב העניין אמר לחנווני: שמע בקולי, אני אומר כאן דבר שיניח את דעתם של כל הצדדים: וכי לשם מה צריך אתה לקנות עכשיו כמות גדולה של סחורה בסיטונות ולהתחייב לסוחר ממון הרבה שלא יהא בכוחך לסלקו במזומנים מיד? אני מכיר את המוכר והוא אינו מוכר כמויות קטנות, אבל בטוח אני שהוא יבין למצבך ויסכים למכור לך אפילו כמות קטנה במחיר סיטונאי, וכך תוכל להרוויח יפה בסחורה בו.
שמעו כולם בקולו, והחנווני מן העיירה קנה קצת סחורה בכסף מזומן שהביא איתו, חזר לביתו ומכר אותה. ושוב קנה במזומנים ומכר, כך עשה פעמים אחדות עד שהרוויח סכום הגון שהעמידו על רגליו.
יום יום מבקשים אנו מלפניו יתברך שיחוס וירחם עלינו וישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו. אנו משוועים – ונפשנו קצרה בעמל הגלות. ודאי שהוא יתברך מוכן ומזומן להתרצות ולהיענות לבקשתנו, כי מרבים אנו בתחינה ובתפילה ומבטיחים לחזור בתשובה שלמה.
אומנם גלוי וידוע לפניו יתברך שלמרות הבטחתנו נשוב ונחטא. אולם, אף על פי כן, אין הוא, שרחום וחנון שמו, יכול להשיב פנינו ריקם בבקשתנו, אף שהיה נעתר לנו ושולח לנו באמת גואל צדק. אולם, כאן באה מידת הדין ומעכבת בידו, כביכול, וטוענת שאנו “בנים לא אמון” – מבטיחים אנו לחזור בתשובה שלימה אך מעולם לא עמדנו בדיבורינו ולא קיימנו הבטחותינו. לפיכך אין דרך אחרת אלא לעשות כאותו חנווני – לקנות מעט מעט ובמזומנים. הבה נתחיל ונחזור בתשובה על עוונות קלים שבידינו: לשון הרע, שקר ורכילות. .. ולאט לאט נסלק את חובותינו עד אשר נעמוד על רגלינו כבני אדם מהוגנים והדיבור שלנו יהא נאמן עליו יתברך. (משלי “החפץ חיים”).