אדם הפונה אל ידידו הנאמן בבקשת עזרה, נענה בחיוב, כל עוד אין הבקשה חורגת מגדר יכולתו של הידיד.
רק מלאכי מעלה יכולים לקבל על עצמם למלא אחר כל דרישה, ללא שום הגבלה. המלאכים אינם מוגבלים בשום דבר ויכולים להגיע לכל מקום, בכל עת ובכל מצב. על כן נאמר בהם “גיבורי כוח עושי דברו”, ואחר כך – “לשמוע בקול דברו”. אדם קרוץ מחומר, אינו יכול לעשות כל אשר יוטל עליו ללא הגבלה.
בהכריזם “נעשה ונשמע”, אומר הגר”א לאפיאן זצ”ל התחייבו בני ישראל לשמוע בקול ה’ ללא סייג, ולקיים את דבר ה’ עד כדי מסירות נפש ממש. אכן שפה שרק מלאכי השרת משתמשים בה.
מאין שאבו כוח עצום זה ליטול על עצמם עול כה כבד? איך לא חששו, שמא לא יוכלו לעמוד בזה? בזכות כוח האמת המושרש בקרב בני ישראל מאבותיהם. האמת אינה נרתעת משום דבר. למען האמת מוכן איש האמת למסור את הכל – גם את חייו. לכן ביודעם כי הקדוש ברוך הוא אמת ונותן להם תורת אמת, קיבלוה באמת, בתוקף ובעוז, בלא חשבונות וסייגים. וקיבלו עליהם ועל זרעם עד עולם לקיים את התורה על כל פרטיה ודקדוקיה.
ואומנם, ראינו במשך כל שנות גלותנו שבני ישראל מוסרים נפשם באומץ ובגבורה עילאית עבור קיום התורה והמצווה. וכמו שידענו מה שאירע לאבותינו בספרד כאשר גזרו עליהם גזירת השמד והיו מענים אותם בכל מיני עינויים קשים ומרים ולא המירו דתם.
כוח על אנושי זה ניטע בלב אומתנו בשעה שהכריזו “נעשה ונשמע”. בשעה זו נתעוררה התפעלות בשמים, ויצתה בת קול ושאלה: “מי גילה רז זה לבני, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו”. (האמת היא שהקדמת נעשה לנשמע היתה הכרחית, בלעדיה לא היינו זוכים לקבל את התורה).
על הפסוק “ויתיצבו בתחתית ההר” אומרת הגמרא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם הר כגיגית”. לשם מה היה צורך לכוף עליהם אחרי שכבר הקדימו ואמרו מדעתם נעשה ונשמע? המהר”ל מפראג מוסיף תמיהה נוספת בעניין עשרת הדברות. נתאר לעצמנו, אומר המהר”ל, שפרופסור נודע ביותר מכריז ומודיע על יום מסוים שבו הוא מתכונן לשאת הרצאה שיש בה חשיבות ראשונה במעלה לצורך קיום העולם. כמובן שהכל מצפים בכיליון עיניים ליום המיוחל וכשהגיע היום היו מתכנסים ובאים לשמוע דבריו. מה גדולות היו האכזבה והתמיהה כאחת אילו בהרצאתו היה הפרופסור משמיע דברים פשוטים הידועים לכל ילד.
כך יש לתמוה גם לגבי מעמד הר סיני שלא היתה עוד התגלות כמו אז וכל העולם נשתתק. שור לא געה וכו’ וקולות וברקים וכו’. ולבסוף מה נאמר שם? לא תרצח, ולא תגנוב וכו’. האם אנשים רמי מעלה כבני דור דעה חשודים לעשות מעשים שפלים כאלה? מדוע אם כן נאמרו דברים אלו?
אכן, סוד גדול נתגלה כאן. הלא ה’, חוקר לב ובוחן כליות, הוא היודע רוממות הנשמה. חלק אלוק ממעל מחד, והוא גם יודע שפלות הגוף, מאידך. כאשר מתעוררות מידותיו הרעות של האדם הוא עלול להתדרדר ולהגיע עד לרציחה גניבה. כי זה הרכב האדם משני הקצוות – נשמת חיים חצובה מתחת כיסא כבודו יתברך עם גוש גס של חומר ארצי מגושם.
במעמד הר סיני אמנם עמדו בדרגה גבוהה, כשל מלאכים.
אך אין זה מן הנמנע שבעתיד ירדו ממדרגתם וישובו לחיות על פי טבעם האנושי. ובשעה שהטבעים שולטים, אין כל מעצור בפני התאוות, כמו שנאמר: “גזל ועריות נפשו של אדם מחמדת התאווה להן”. דבר אחד בלבד עשוי להרתיע במצב כזה – היראה מפני העונש. גם גנב מועד אינו מעז לעשות מלאכתו במקום שיודע שעלול להיתפס ולהיענש.
הצורך לכוף על בני ישראל הר כגיגית הוא כדי שבמצב של ירידה יחיו תחת האיום של עונשי שמים ויפחדו לחטוא. גם אז. נמצא אפוא שכל אדם נדרש לשני הדברים גם יחד. מצד אחד הוא נתבע לעמוד ברמה גבוהה -“גיבורי כוח עושי דברו וגו'”, משום שאין זה כבוד שמים שיעבוד תדיר את ה’ רק מכוח האיום על העונש. אך גם אותו אדם מרומם חייב להצטייד ביראת שמים שתעצור אותו מלחטוא גם בזמנים של נפילה ממדרגתו.