אדם המוצא קן של ציפור , ובקן אפרוחים או ביצים, ואימם רובצת עליהם, אסור לו ליטול את האם מעל גוזליה או ביציה, וכן אסור לו ליטול את הציפור עם אפרוחיה או ביציה. ואם עבר ונטל את האם – אף שעבר על איסור תורה, עדיין הוא יכול לתקן את מעשהו על ידי שישלח את הציפור לחופשי. ואם מתה – שוב אינו יכול לתקן את חטאו. ואם ירצה ליטול את האפרוחים או את הביצים, עליו לשלח תחילה את האם, עד שלא יוכל לתופשה, ורק לאחר מכן יכול ליטול את האפרוחים או הביצים. דין זה נוהג במיני עופות הכשרים לאכילה בלבד, שכן למדו חז”ל שכל מקום שנאמר “ציפור” הכוונה למין טהור.
אבל אם פגש קן של עוף טמא, מותר לו לקחת את הביצים או האפרוחים בלי לשלח את האם. שלושה טעמים עיקריים נאמרו למצוות שילוח הקן.
א . לנטוע בליבנו כבוד לערך שימור החי. שכן היסוד החשוב ביותר לקיום מיני החי הוא יכולתם לגדל את הדור הבא, ולשם כך נבראה הציפור עם תכונה של טיפול מסור בביציה ובגוזליה. האיסור ליטול את האם ולפגוע ביכולתה להמשיך להעמיד צאצאים, דומה לאיסור לעקור עץ פרי, הואיל וממנו צומחים פירות רבים. את פירות העץ מותר לקטוף, כי אין בכך פגיעה בעץ שהוא מקור החיים. וכן את האפרוחים והביצים מותר ליטול בתנאי שמשלחים תחילה את האם שהיא מקור החיים לצאצאים נוספים. האיסור חל על ציפורים טהורות שגדלות בר, כי לגבי ציפורים שגדלות ברשותנו אין חשש שכן ממילא נדאג שימשיכו להתרבות. וכן לגבי ציפורים טמאות אין חשש, שכן ממילא לא נתאמץ לצוד ציפורים רבות מהן, הואיל והן אסורות עלינו באכילה ( רבנו בחיי וספורנו ).
ב . לחזק בליבנו את מידת הרחמנות , שלא ניטול את האם מעל גוזליה, אלא קודם נשלחנה לחופשי, ורק לאחר שתתרחק מן הקן, ניטול את גוזליה. בתכונה שטבע ה’ בציפור ששומרת ומטפחת את ביציה וגוזליה ישנו ביטוי של דאגה ומסירות לגידול הדורות הבאים עד שהיא מוכנה לסכן את חייה לטובת צאצאיה , ואין ראוי שננצל תכונה נאצלה זו של האם, כדי לצוד אותה ולאכול מבשרה (רמב”ן וספר החינוך ). על פי טעמים אלו, אפשר להבין את השכר שהבטיחה התורה למי שמשלח את האם, שנאמר “למען ייטב לך והארכת ימים”, שכל הדבק במידותיו של הקב”ה ומרחם על מיני החי, יזכה שה’ ירחם עליו, יאריך את ימיו וייטיב לו. עוד אמרו חכמים , שבזכות מצווה זו עקרים זוכים להיפקד, שכשם שהם כיבדו את דאגת האם לגוזליה, כך הם יזכו לגדל ילדים (מדרש רבה ו,ו) .
ג . עוד טעם נזכר בדברי המקובלים, שבעת שהאדם מישראל משלח את האם מעל בניה, והיא מצטערת על גוזליה ומטפחת בכנפיה, עולה זיכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמים, שמעת שגלתה השכינה וחרב בית המקדש נתונים הבנים בצרה ובשביה, כיתומים וגלמודים. כלומר, מצוות שילוח הקן נוגעת למציאות מורכבת ומסובכת, שמצד אחד האדם צריך לאכול ורוצה את בשר הציפור, הגוזלים והביצים, ומצד שני ראוי לחוס על האם המטפלת בבניה. וכיוון שאין אפשרות לספק את כל הרצונות , היה האדם יכול להתייאש מלנסות לקיים את חייו על פי האידיאלים. אולם התורה מדריכה אותנו לנהוג במידה הטובה האפשרית למצבנו המסובך, ולשלח את האם וליטול את הבנים. (זוהר חדש רות צ”ד וטעמי המצוות לרדב”ז ר”ו) .
ישנה מחלוקת בין הפוסקים על מי מוטלת מצות שילוח הקן. יש אומרים שהמצווה שייכת רק אצל אדם שמעוניין בביצים או בגוזלים, ואילו אדם שישלח את האם בלי שיש לו צורך בביצים לא קיים את המצווה. ויש אומרים כי כל הפוגש קן ציפורים מוטלת עליו המצווה גם אם אינו מעוניין בביצים או בגוזלים. על פי המקובלים ראוי לכל אדם לקיים את המצווה היות ובזמן שמשלח את האם לפני שנוטל את הביצים, מעורר בכך רחמי שמים על עם ישראל שמשולים לגוזלים שנלקחו מקן אימם (פתחי תשובה יו”ד רצ”ב א’).