פרשת השבוע ויחי – קודקוד יוסף ואחיו

הצוואה שלא הייתה

“ויראו אחי יוסף כי מת אביהם” (בראשית נ’, ט”ו). מה גרם להם להרגיש ולחוש פחד שמא, יש בלבו של יוסף עליהם?
האחים היו סמוכים על שולחנו ויהיו תלויים בו למחיה ולכלכלה כעונש על עוון מכירתו, וראו שינוי ביחסו שלא זמנן לסעודה ואמרו: “לו ישטמנו יוסף הננו לך לעבדים” (שם, נ’, י”ח). לך – ולא עבדים לפרעה. משפט זה נשמע כמו הבעת תקווה ומשאלה, הלוואי שיוסף ישנא אותנו! בכך יתכפר לנו חוב גדול עבור מכירתו ונחסוך את השעבוד בחומר ובלבנים.

כשחזרו מקבורת אביהם, עבר יוסף על הבור שהשליכוהו בו ובירך בדרך “ברוך שעשה לי נס במקום הזה”. אמרו (האחים) עדיין הוא זוכר בליבו מה שעשינו לו. והוא לא נתכוון אלא לשם שמים, לברך על הנס. (תנחומא ויחי י”ז).

מה עשו האחים? שלחו שליחים אל יוסף את בני בלהה שהיו רגילים אתו, שאביהם כביכול ציוה לפני מותו לאמור: “כה תאמרו ליוסף, אנא, שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך” (בראשית נ’, י”ז). גם אם נחפש לא נמצא, יעקב לא ציווה ציווי כזה. אלא שגדול השלום, שאף השבטים דברו דברים בדויים בשביל להטיל שלום.

הם לוקחים אחריות מלאה. היה פשע למכור את האח, כך אומרים. אבל גם צד של שוגג היה בדבר המכירה, וזה וחטאתם, בזה שחשבנו “כי רעה גמלוך”, שאתה הקדמת לעשות רע, ואנחנו רק גומלים.
מוסיפים ואומרים: ועתה, הרי ברור שהמכירה היתה מן השמים. כדי שתעלה לגדולה, ואם כן “שא נא לפשע” – סלח לאותו פשע אשר היינו בו רק “עבדי אלוקי אביך”, שהיינו שלוחי ההשגחה העליונה למען תעלה לגדולה, ולמען תהיה גם עזר לאביך לעת זקנה.
“ויבך יוסף בדברם אליו” (שם, נ’, י”ז). יוסף מתואר כאדם רגיש. חמש מפעמים מסופר עליו שהוא פורץ בבכי.

• “ויסוב מעליהם ויבך…” (בראשית מב, כא-כד).
• “ויבוא החדרה ויבך שמה” (בראשית מג, ל).
• “ויבך על צוואריו עוד” (בראשית מו, כט).
• מה עוד עליו לעשות כדי שיאמינו בו? שישלימו עמו? “ויבך יוסף בדברם אליו”.
כאב לו שציערו את אביו. בשעה שאמרו לו בשם אביהם את המילים “כי רעה גמלוך” – סימן שהם גילו ליעקב את דבר המכירה, ועד יום מותו מנעתי ממנו את הידיעה כיצד נתגלגלתי למצרים. ומה עושה יוסף? מתעלה מעל החשבון האישי הפרטי, ראו, את יד ההשגחה שפעלה לטובה “לא אתם שלחתם אותי הנה” “וידבר על לבם” (בראשית נ’, כ”א). מלמד שאמר להם דברים שמתקבלים על הלב (מגילה ט”ז).

אתם חשבתם עלי רעה

יוסף משכנע את אחיו שאין מציאות של רעה בעולם כלל. גם אם הייתי רוצה להרע לכם אינני יכול אם אין זה רצון ה’. הכל הכל מנוהל ונעשה על-ידי הקב”ה, גם ה”רעה” – בידי שמים ואף היא “אלוקים חשבה לטובה”.
הקדוש ברוך הוא לא עושה דברים רעים. אנו רק צריכים להתאמץ ולחפש אותה נקודה אשר בה מתקיים “אלוקים חשבה לטובה”. אתם פעלתם ממניעים פסולים, אך הרע עצמו מתהפך לטוב. אמנם אתם מכרתם אותי, אבל על-ידי רעה זו נתגלגלתי להיות המשנה למלך מצרים מתוך מטרה אלוקית ברורה שמכוונת את המציאות כולה להיות עם ישראל.
“אל תיראו כי התחת אלהים אני” (שם נ’, י”ט). גדולתו של יוסף ניכרת, משיב טוב תחת הרעה. מן הסתם אדם רגיל, שהיו מעוללים לו פשע כזה במשך כל שנות עבדותו היה רק מתכנן את הנקמה המרה שישיב ואילו יוסף אינו פוגע באחים, מדבר על ליבם ומנחם אותם, מכלכל אותם ואת משפחותיהם. זהירותו בכבוד אחיו, גרמו ונהיו “לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו” (שם מ”ט, כ”ו).

מבריאת העולם לארונו של יוסף

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית שהוא ספר הבריאה והאבות, ומסמנת את סוף עידן האבות ואת המעבר ממשפחה לעם.
בשביל יצירתו של עם ישראל נברא העולם… “בראשית ברא”, בשביל ישראל שנקראו “ראשית תבואתה” (ירמיה ב’, ג’).
הפרשה הראשונה בתורה מתארת את בריאת העולם – יש מאין, בדבר ה’ שמים וארץ נעשו. ואילו שאר הפרשיות עוסקות בתהליך יצירתו של הגרעין שממנו צמח עם ישראל = (שנים עשר השבטים).
אברהם התחתן עם שרה בת אחיו (הרן שנהרג על קדושת השם) והוליד את יצחק.
יצחק נישא לרבקה נכדת דודו נחור ודודתו מילכה והוליד את יעקב.
יעקב התחתן עם שתי בנות דודו ושתי אחיותיהן מאב אך לא מאם (מדרש רבה, ע”ד, י”ג). כדי להבטיח העברת המטען הגנטי והרוחני שירש לשנים עשר השבטים.
בני יעקב נישאו לאחיותיהן מאב אך לא מאם (תאומות לכל שבט, רש,י, ל”ז, ל”ה) וכך נוצר הגרעין של שבעים נפש שירדו מצרימה.
יוסף הצדיק מצווה את אחיו צוואה לאומית: “פקד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה” (שם נ’, כ”ה). יותר מכל אדם אחר, מסמל את מי שנטמע בתוך החברה המצרית, ידגיש את עובדת היותה של ארץ מצרים מעון זמני בלבד, למרות הכבוד הגדול שזוכה לו במצרים, הציווי האחרון “והעליתם את עצמותי לארץ ישראל! אחי משכם גנבתם אותי חי! החזירו את עצמותי לשכם”. כיוון שאתם הבאתם אותי למצרים, לכן אתם וזרעכם היו אחראים להחזירני ארצה. השבעו לי שכאשר הא-לוהים יגאל את עמו ממצרים, תיקחו את ארוני עמכם. אני שהייתי מלך היתה לי היכולת והעליתי את אבא תיכף למיתתו, אבל אתם שאינכם מלכים, לפחות והעליתם את עצמותי אתכם כאשר תיגאלו.

ארון קבורה כסמל

“הכל הולך אחר החיתום” – הפסוק המסיים את חומש בראשית אינו מובן. “אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה” הפעימה האחרונה, “וימת יוסף… ויישם בארון במצרים” (בראשית נ’, כ”ו). כך מסתיים ספר בראשית והדבר מעורר השתאות עצומה. האם זהו סיום הולם לחומש הראשון?! פער עצום לכאורה בין הפסוקים הפותחים את ספר בראשית, בריאת העולם יש מאין, לפסוקים החותמים אותו המתארים את מיתתו של יוסף, חניטת גופתו והשמתה בארון קבורה. כיצד הגענו מ”בראשית ברא” ל”וימת יוסף… וישם בארון”?
זה בדיוק מה שרצתה התורה ללמד – בהשוואתו עם פסוקי החתימה של שאר החומשים, המהווים כעין סיכום של הספר.
שמות: “כי ענן ה’ על המשכן (שמות מ’ ל”ח).
ויקרא: “אלה המצוות אשר ציוה ה’… בהר סיני” (ויקרא כ”ז ל”ד).
במדבר: “אלה המצוות… בערבות מואב…” (במדבר ל”ו י”ג).
דברים: “אשר עשה משה לעיני כל ישראל”) (דברים ל”ד י”ב).
הסיום של חומש בראשית בארונו של יוסף, בא ללמד. כל הגדולה, כל הריבונות, כל האדנות, כל השלטון היו כלא היו. שר האוצר מת, ושר הבטחון מת. הכל ירד לטמיון. ו”א-להים פקד יפקד אתכם.
ככל האדם. בימים קדמונים היו הכל נקברים בארון העשוי מעץ, מאבן, ממתכת או מחרס, ואת הארון היו קוברים בקרקע, אבל כדי שיהיה מגע בין הנפטר לבין העפר, לקיים מה שכתוב “ואל עפר תשוב” (ברא’ ג, יט), היו מסירים את הדופן התחתון של הארון או לפחות מנקבים אותו מלמטה או מהצד. עם הכניסה לארץ וההתנחלות העדפה ניתנה לקבר חצוב בסלע ונוהגים מצבה אחידה ושלא לקבור בארון, כדי להשוות את בני כל המעמדות משום שאין שלטון ואין אדון ביום המוות.

החשיבות בהנחת עצמות יוסף בארון במצרים

א. יוסף הבליט את התערותו בתוך מצרים תוך הבלטת יחודיותו כמקדש שמו יתברך בעולם והצדיק את התואר שחז”ל העניקו רק לו, יוסף הצדיק! (יומא ל”ה, ב’). אף שאין אדם אשר לא יחטא בפועל או בדיבור או במחשבה כי “יצר לב האדם, רע מנעוריו” (בראשית ח’, כ”א). לכן לגבי בן תמותה נכונה ההגדרה: “כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת, ז’, כ’). אפילו למשה רבנו נותן התורה מייחסים שבעה חטאים, כגון: “יען לא האמנתם בי להקדישני” במי מריבה. וגם שלמה החכם על אשר נשיו הטו את לבבו, ודוד מלך ישראל, שביקש “בחנני” ונכשל. לכן רק הקב”ה “צדיק ה’ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו” (תהילים קמ”ה, י”ז).
ב. בעובדה שעצמות יוסף לא נטמנו באדמת מצרים, אלא בארון – ביטוי לארעיות ישיבתם של בני ישראל במצרים לאי השלמה עם גזירת הגלות. היא מסמלת את הכמיהה לארץ ישראל.
דווקא יוסף נבחר לסמל את הכיסופים לארץ ישראל, מפני שיוסף נאנס לשהות במצרים “כי גנב גנבתי מארץ העברים” (שם מ’, ט”ו).
לפי שהודיע יוסף שהוא עברי לפיכך זכה בארון אהבת הארץ והכמיהה אליה להיקבר בארצו. אבל משה רבנו שנאמר עליו “איש מצרי הצילנו” (שמות ב’, י”ט). משמע שלא גילה להם ארץ מולדו – לא זכה להקבר בארצו. לפיכך אמרה תורה: “ולא ידע איש את קבורתו” (דברים ל”ד ו’). משה רבנו “נקבר” בלבו של כל אדם בישראל.
ג. ארונו של יוסף מלווה את בני ישראל בצאתם ממצרים “ויקח משה את עצמות יוסף עמו” (שמות י”ג, י”ט). משה רבנו מופקד אישית על נשיאת ארונו של יוסף! ברור למשה ביציאת מצרים, למרות עול ההנהגה של עם שלם בתקופה מורכבת מאוד של גאולה, שמוכרח הוא למלא צוואת יוסף – לקחת עצמותיו עמהם, כי רק בזכותו ניצלו מרעב חומרי ומהתבוללות רוחנית.
ביציאת מצרים היו בני ישראל עסוקים בביזת המצרים ואילו משה עסק במצווה “תנו רבנו: בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות (סוטה יג, א). “ישראל סובלים אם הכסף ואת הזהב שנטלו ממצרים ומשה סובל ארונו של יוסף” (דברים רבה י א’, ח’). מדוע?
“הים ראה וינוס” – מה ראה? “ארונו של יוסף”. בשעה שעמדו ישראל על שפת הים, לא נקרע הים עד שראה ארונו של יוסף. בזכות שכבש את יצרו “וינס ויצא החוצה” (בראשית ל”ט, י”ב) אז “הים ראה וינס” (תהלים קי”ד, ג). (מדרש דברים רבא, עקב).

חז”ל אומרים ש”במדבר היו שני ארונות הללו” – ארונו של יוסף וארון לוחות הברית – “מהלכים זה עם זה” (סוטה יג, א). ומנין המעמד השווה לשני הארונות? שהתורה והארץ “מהלכים זה עם זה”! זהו שאמר הכתוב: “ויהי בנסוע הארון”, הכוונה על ארונו של יוסף, אז “ויאמר משה קומה ה’ ” וקרע הים לישראל, כדי ש”יפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך” (במדבר י’, ל”ה). שנאמר “ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל” וכו’ (שמות י”ד, כ”ה). וכל זה בזכותו של יוסף שכבש את יצרו הרע ונח רוגזיה, וזהו כוונת הכתוב: “ובנחה”, דהיינו בזכות זה שנח רוגזיה, “יאמר שובה ה’ “.

ומנין היה משה יודע היכן קבור יוסף?

אמרו: “סרח בת אשר היתה באותו הדור. אמרה לו למשה: בנילוס קבור יוסף, שעשו לו מצרים שפוד של מתכת וחיברום בעץ. הלך משה ועמד על נילוס נהר ואמר: יוסף! הגיעה השעה שהקב”ה גואל את ישראל ממצרים, שכינה מעוכבת לך, ישראל מעוכבין לך, ענני כבוד מעוכבות לך, אם אתה מגלה לנו את עצמך -מוטב ואם לאו – נקיים אנו משבועתך אשר השבעת לאבותינו. מיד צף ארונו של יוסף” (תוספתא סוטה ד’, ז’).
סיפור ארונו של יוסף מסתיים בחתימת ספר יהושע: “ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם” (יהושע כ”ד, ל”ב). המעגל נסגר. רק לאחר שהושלם כיבוש הארץ על-ידי יהושע בן נון, מ בני בניו של יוסף, והכמיהה לארץ חמדה הגיעה לכלל מימוש והגשמה להטמין את עצמותיו באדמת הקודש של ארץ ישראל.
נסיים בברכת חזק חזק ונתחזק, שהם ראשי תיבות של חרישה, זריעה, קצירה – יש צורך בשלושת הדברים כאחד. לחזור ולשנן כל הספר מבראשית עד ארון יוסף. בהשאלה: כעץ בשלכת. ארונו של יוסף כלפי חוץ העץ נראה ערום לגמרי, חסר חיים, כאילו העץ מת ואין לו שום תקנה, אך כולנו יודעים שדווקא בחורף אוגר העץ את כל כוחותיו מבפנים על-מנת שבאביב הבא יוכל לפרוח ביתר עוז ועוצמה להוציא לאור את כוחותיו בשיא יופיים. לא הארון מעניין, אלא מה שמכיל בתוכו, את יוסף שלא שינה את שמו, לא החליף את עצמו ולא שכח את ארצו. הוא יוסף הצדיק מתחילתו ועד סופו הוא התמצית.