פרשת השבוע וילך – פרשה פשוטה

“וילך משה וידבר את הדברים האלה אל ישראל”. כפי שכתבנו בפרשה הקודמת שמשה רבנו דיבר את הדברים הללו ביום פטירתו ז’ באדר. רואים כאן מסירותו של מנהיג בעם ישראל, שהניח את צער מיתתו ודאג לצרכי עם ישראל. משה היה בן 120 שנה…

שאף עפ”י שהיה זקן – התורה מעידה עליו “שלא כהתה עינו ולא נס ליחו” (לד’-ז’) והיה בתקפו ובבריאותו, ובאותו יום הקב”ה סילק ממנו הכוח כיין שהגיע שעתו להסתלק מן העולם, ובכל זאת משה אינו מניח לעצמו ומנחה את ישראל לפני עזיבתו את העולם.

מצוות הקהל

פעם אחת בשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה, ביום השני של חג הסוכות, היו כל עם ישראל – גברים, נשים וטף מתקהלים, מתאספים למקום אחד כדי לקיים את המצווה הגדולה – מצוות הקהל.
היו מכינים במה גדולה, והמלך היה עולה כדי לקרוא בתורה לפני כל העם. החזן שעלה לבימה מסר את ספר התורה לראש הכנסת, ראש הכנסת מסרו לסגן הכהן הגדול, סגן הכהן הגדול העבירו אל הכהן הגדול והכהן הגדול מסרו למלך. כך עבר ספר התורה מידו של אדם חשוב אחד לידו של יותר חשוב, כדי שיראו כולם את כבוד התורה.
דממה עמוקה השתררה בזמן שהמלך ברך את ברכת התורה, וכולם האזינו לכל מילה, הגברים, הנשים והצעירים. בהקשבתם העידו על חביבות ויקרות התורה בעיניהם.
מצוות הקהל באה מתוך מטרה – שכל עם ישראל יתקהל יחד בזמן אחד ובמקום אחד, כדי שישאלו אחד את השני “למה התאספנו כאן?” וישמעו את התשובה הפשוטה והחשובה מאוד: “לשמוע דברי תורה”.
כך יכניסו בליבם שהתורה היא עיקרו של עם ישראל וסיבת קיומו, בזכותה הוא העם הנבחר מבין כל האומות ושבזכותה יש לעם ישראל חלק לעולם הבא, שם הוא זוכה לחיי נצח ותענוג שאין למצוא אותם בעולם הזה.
הילדים הצעירים היו מושפעים מאוד מהמעמד הגדול הזה, ומהכבוד שכיבדו את התורה התעורר ליבם להקדיש את כל כוחם וחוכמתם ללימוד התורה.

מצוות כתיבת ספר תורה

המצווה התרי”ג האחרונה לכל המצוות שנתן משה לבני ישראל מפי הקב”ה היא המצווה לכתוב ספר תורה. כאשר אדם מישראל כותב בעצמו ספר תורה כדי ללמוד מתוכו, הרי קיים מצווה מן המובחר. כאשר יש בבית ספר תורה אפשר ללמוד בו בכל עת ובכל שעה בלי לבזבז זמן בחיפושים. לכן כה חשובה מצווה זו.
אבל מעט מאוד אנשים זכו לכך שיכתבו לעצמם ספר תורה, וזאת משום שאין הם סופרי סת”ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות), לכן מי שרוצה לקיים את המצווה משלם את שכרו של סופר סת”ם מומחה עדי שיכתוב עבורו ספר תורה.
רק סופר סת”ם מומחה יכול לכתוב ספר תורה, שיודע את כל ההלכות הקשורות לכתיבה נכונה. גם צריך להיות ירא שמיים מאוד ומדקדק במצוות, שאם חס וחלילה יזלזל או יחסיר אות אחת – הרי יפסל ספר התורה לשימוש.
ואז עורכים הכנסת ספר תורה, שהוא יום של שמחה ואושר בו זוכה הסופר לסיים את עבודתו, וזוכה מי שישלם את כספו לשם כתיבת הספר.
לרגל המאורע הגדול נהוג בכל תפוצות ישראל לחגוג את הכנסת ספר התורה לבית הכנסת ברוב פאר והדר, בה מובל ספר התורה בקול שירה וזימרה לבית הכנסת ונשאר לפיקדון בארון הקודש כל זמן שבעל הספר רוצה בכך.
כאשר מתקרבים עם ספר התורה החדש לבית הכנסת, יוצאים לקראתו מתפללי בית הכנסת עם ספרי התורה שכבר היו בבית הכנסת, והקהל רוקד עם כל ספרי התורה לכבודה של התורה.
“ואשרי עין ראתה כל אלה”.
זכות גדולה להימצא בהכנסת ספר תורה ושעת רצון היא זו לבקש ולבקש..
ואומנם נכון כי כתיבת ספר תורה היא דבר גדול לאין ערוך – אך לדאבוננו לא כל האנשים מסוגלים להגיע לקיום מצווה זו – משום יוקרתה הרבה. לכן גם בקניית חומשים, משניות תלמוד בבלי או שאר ספרי הקודש – גם הם זוכים לקיים את המצווה היקרה של כתיבת ספר תורה. בוודאי שיש צורך לנהוג בספרי הקודש כבוד, להיזהר שלא להניחם הפוך, או לא להניח עליהם ספרי חול או כל דבר אחר שאינו קדוש וצריך להשתדל לנשקם בכל פעם שפותחים ומעיינים בהם.

פרשת “וילך” שבת שובה (תשובה)

בהפטרה של שבת וילך נאמר: “שובה ישראל עד ה’ אלוקיך כי כשלת בעוונך”.
שבת זו שבאה לאחר ראש השנה נקראת שבת שובה, משום חשיבותה הרבה בעניין התשובה.
דווקא לאחר ראש השנה, בה כל אדם נכתב ולפני יום הכיפורים – יום החתימה.
ימים אלו שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראים “בין כסה לעשור”. כסה, הוא שם נוסף לראש השנה, משום שאז זה תחילת החודש שבו הירח נראה כמכוסה, ועשור שזהו יום הכיפורים היום העשירי בחודש תשרי.
ימים אלו “בין כסה לעשור” הם עשרת ימי תשובה, ימים של פחד ואימה. ימים שבהם הקב”ה קרוב אלינו יותר מכל יום בשנה. ומסוגלים לתיקונים גדולים שהרי אמרו חז”ל: “גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד” ורבנו חננאל כתב, גדולה תשובה שאפילו הגיע חטאתו עד כסא הכבוד – מסוגלת התשובה לכפר בעדו.
לפני תפילת מוסף של יום הכיפורים, מובא במחזור את תפילת ר’ אמנון ז”ל שנקראת “ונתנה תוקף קדושת היום” ועוד מובא שם: “וכל באי עולם יעברו לפניך כבני מרון כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו”.
משל למה הדבר דומה?
לרועה צאן החפץ לספור את צאנו על מנת לקיים בהם “מעשר בהמה”. הוא מכניס את כל הכבשים לעדר, נעמד בפתח ומאפשר להם לצאת מפתח צר מאוד, המאפשר יציאה של כבשה כבשה לחוד, כך מתאפשר לו לספור אותן אחד אחד וסופר: אחת, שתיים..שמונה, תשע ואת הכבשה העשירית מיד מסמן בצבע אדום על גבה, כדי שאח”כ שתתערבב עם כל חברותיה, ידע שהיא זו המובלת לשחיטה.
נעזוב לרגע את רועה הצאן ונפנה לכבשה שוטה זו, שכל אין לה, ועל כן מקפצת היא ומפזזת במרעה שבליבה שמח וטוב לב..
לו היה נכנס לכבשה זו שכל והיתה יודעת שאותה סימנו בפס אדום – הן הפס האדום הוא פעמון אזהרה מצלצל, שהינה מועדת לפירעון, מה תעשה???
היתה מיד נכנסת אל תוך המעיין/הנהר ושוטפת ומוחקת מעצמה את הצבע האדום, וכך רועה הצאן לא היה מצליח לזהות בה את ייעודה והיא היתה ניצלת!
בדומה לכבשה זו – אנו נמצאים לאחר ראש השנה, אין אדם יודע מה נכתב עליו ביום הדין? הקב”ה חתך קצבה לכל בריה וכתב את גזר דינו “בראש השנה יכתבון ובצום יום כיפור יחתמון”, אך עדיין לא נחתם גזר הדין, ואנו דומים לאותה כבשה שמקפצת ומפזזת..
ומי יודע כיצד יצא במשפט הבא? יסכית, ישמע עצה! אולי הפעם הוא נתפס? אולי עליו הושם הפס? אל ישקע בשלווה, יטבול ויטהר בעשרת ימי תשובה!
הבורא קורא ומחכה שיזדרז ויתנקה, ואם כך יעשה – ינצל!
אך אם חלילה לא..הן לא ינכה (חלילה).
לשם כך נתן הבורא את עשרת ימי תשובה, ימים המסוגלים ביותר לשוב בתשובה.
אמרו חז”ל ששלושה ספרים נפתחו בראש השנה – צדיקים נחתמו לאלתר לחיים טובים, רעשים נחתמו מיד למיתה, אך מה דינם של הבינוניים – שכף הזכויות שלהם שווה מול כף העבירות (לסבר את האוזן)?
בינוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים, וכל מעשה טוב או רע חלילה נוסף לטוב ולמוטב, לכן לכל מעשה קטן בימים אלו יש ערך ומשקל רב לדיננו והמשילו זאת חז”ל, לאדם שנחתם דינו למיתה בתליה והוא הועלה אל הקרדום, החבל כבר נקשר לצווארו ורק נשאר להוציא את הכסא תחתיו וזה נקרא “תלויים ועומדים”.
סיפרה פעם אישה שהתאלמנה (לא עלינו) מאוד צעירה ונשארה עם 8 יתומים רכים, שלו היתה יודעת לאחר ראש השנה שעל בעלה “הושם הפס” ושנה זו יסיים את חייו.. היתה קורעת את השמיים בתפילה, באמירת פרקי תהילים בכוונה, בדמעות, אולי היתה נוסעת לקברות צדיקים, פוקדת את בתי הרבנים לבקשת ברכה וישועה..ומי מדבר על נצירת הלשון מלדבר רע ועוד ועוד סגולות מעשים למיניהם עד שהיתה מבטלת את הגזרה.
שמעתי זאת ואמרתי “החי יתן אל ליבו”, ברוך השם שאנו חיים, נושמים ומתפקדים והנה עשרת ימי תשובה ויש ביכולתנו להפוך עולמות.

הסגולות למחילת עוונות

1. כתב בספר החרדים החפץ חיים זצ”ל: אדם העונה “אמן יהא שמיה רבא..” בקול ובכוונה ומזעזע אבריו בשעת העניה “הנה הוא מבושר שימחלו לו עוונותיו אם לא ישוב לכיסלה”
2. וכן “כל המעביר על מידותיו – מעבירין לו על כל פשעיו”, אדם שמתגבר לא לענות שמכעיסים אותו, מביישים אותו, כועסים עליו וכו’ והוא רוצה להשיב מנה אחת אפיים ומתגבר ומחזיק את עצמו לא להשיב – זוכה שיימחלו עוונותיו. ומידה זו של שתיקה מגיע למעשה רבות בחיי היום יום
3. וכן נאמר: “תשובה, תפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזירה”.
תשובה – יקבל על עצמו קבלה (אפילו אחת) שלא יעשה שרגיל ומזלזל בו וישתדל להתמיד בה
תפלה – כותב “הפלא היועץ”: “שהתפילה בעשרת ימי תשובה היא מקובלת אפילו ליחיד ושערי רצון פתוחים וכן התפילות והתחנונים יאמר בלב נשבר ובכוונה גדולה, כי ההכנעה היא עיקר גדול מאוד לטהר ולקיבול תפילות ותפילותיו יהיו בקול בוכים ויכנע לבבו ותחנונים ידבר רש..”, ורבים פוקדים בימים אלו את קברות הצדיקים, וצריך להיזהר כשבאים להתפלל בקבר של צדיק, שלא לבקש מהצדיק את בקשותינו חלילה..אלא לבקש מהקב”ה שבזכות הצדיק שנמצא על ידנו נזכה שיתקבלו בקשותינו או שזכות הצדיק תעמוד לנו (ורבים שאינם יודעים ושוחטים בקשותיהם לפני הצדיק..)
צדקה – להרבות בצדקה בימים אלו ולהשתדל שכספו יגיע לעניים הגונים
בכל מה שפרטנו פה שהן מצוות בין אדם למקום (מקום – שם כינוי נוסף לקב”ה). אדם יכול לשוב בתשובה, לצום, להתענות, לזעוק מקירות ליבו ולהרבות בנתינת צדקה..ועדיין אין תשובתנו שלמה ורצויה לפני הקב”ה, הייתכן? מדוע?
זאת מכיוון ש”אין יום הכיפורים מכפר על מצוות שבין אדם לחברו”. אם יש בליבך כעס על החבר, שכן, מכר, קרוב משפחה וכו’ או להיפך יש קפידה עליך חלילה, חייב להתפייס ולרצות את חברו כמו שנאמר במשנה יומא “עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו”.
לכן חובה עלינו לפשפש ולבדוק בימים אלו – איך לקרב את הלבבות, להגביר את האחווה בין אדם לחברו, כי הם המעכבים מלהשיג את שלמות התשובה.
ואפילו אם פלוני פגע בך או עשה לך רעה – אל תחכה שיבוא לבקש סליחתך, אלא נהג אחר מידותיו של הקב”ה “מה הוא רחום, אף אתה היה חנון ורחום” (שבת קל”ג). כמה שאדם יתגבר על מידותיו ויבוא הוא לבקש סליחתו מפלוני – כך תגבר זכותו לאין ערוך, ובוודאי שאז הקב”ה יחתום אותו לחיים טובים ולשלום.
ידועים סיפורים רבים מחיי יום ביומו שהדף יכלה והמה לא יכלו..על אנשים שציערו מישהו וסבלו סבל רב בחייהם, הן בעיכוב זיווגים, או במחלות לא עלינו, חוסר שלום ושלווה וכל היוצא בזה (שלא נדע)..בגלל הצער וההקפדה שפלוני הקפיד עליהם.
לכן טרם יום הכיפורים – זה הזמן המתאים ביותר להתפייסות ומחילה, והקב”ה יחתום את כל עם ישראל לגאולה בקרוב! לרפואה שלמה, לבריאות ושלום! שנה טובה ומבורכת, אמן!!

שבת שלום ומבורכת,
לאה טנג’י