פרשת השבוע מקץ – פרשה פשוטה

“ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם חלום”. לאחר שחלפו שנתיים מאז פתר יוסף לשר המשקים ולשר האופים את חלומותיהם. כפי שיוסף פתר: את שר המשקים שיחררו מבית הסוהר והוא שב לתפקידו ואת שר האופים תלו. יוסף נותר לבד בבית הסוהר, ושר המשקים שהבטיח ליוסף שהוא יזכירהו לפני פרעה לטובה, שכח הבטחתו.

שנתיים אלו הוספו ליוסף על עשר שנות הימצאותו בבית הסוהר, וזאת משום שהשליך בטחונו בבשר ודם, ובטח בשר המשקים ואמר לו: “כי אם זכרתני והזכרתני”, נוספו לו שנתיים על מילים אלו.

לאחר שנתיים אלו, פרעה חלם בלילה אחד חלום משונה עד מאוד. בחלום הוא רואה שבע פרות שמנות ובריאות, טובות מראה עולות מימי היאור ואוכלות עשב רב שגדל על שפת היאור. מיד אחריהן עלו עוד שבע פרות, אך אלו לא היו טובות ובריאות כקודמותיהן, אלא רזות, קטנות ורעות מראה ומיד שעלו שבע הפרות הרזות מן היאור, הן ניגשו אל הפרות השמנות ואכלו אותן, ולא ניכר עליהן כלל שאכלו את הפרות השמנות.

פרעה מתעורר משנתו, חושב לעצמו: איזה חלום משונה, אך מתהפך לצידו השני ונרדם שוב.
בשנתו חלום פרעה חלום נוסף ובו הוא רואה: שבע שיבולים גדולות טובות ובשלות, ומיד ראה פרעה עוד שבע שיבולים אך הן היו קטנות שדופות ודקות, והנה קרה דבר משונה מאוד: שבע השיבולים הקטנות והדקות שאינן יודעות כלל לאכול, בלעו לפתע את שבע השיבולים הגדולות והטובות.
פרעה התעורר משנתו: “ותפעם רוחו” – הוא היה מבוהל מאוד מהחלומות המשונים שחלם, שהרי אדם שחולם בלילה בד”כ את מה שהוא חושב במהלך היום.
חלומות כאלה ודאי לא חשב פרעה במהלך היום, אם כן מה פתרונן?

“ויקרא לכל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה”.
פרעה שלח לקרוא למכשפי מצרים שינסו לפתור את החלומות שחלם. המכשפים ניסו לפתור את חלומותיו בדרכים שונות:
אחד אמר: “אדוני המלך, שבע הפרות זה אומר שיולדו לך שבע בנות, ואת כולן תקבור במהרה”, “מה פתאום?” כעס פרעה – “זה לא פתרונו”.
מיד המציא מכשף אחר, פתרון אחר לחלום: “אדוני המלך, 7 הפרות הן 7 מדינות שאתה כובש ו-7 מדינות ימרדו בך”. “זה לא הפתרון” כעס פרעה.

ומניין ידע פרעה שאלו לא הפתרונות ומדוע פסל את פתרונן?

אלא בסוף כל חלום שחלם פרעה, הוא חלם גם את הפתרון, אך שהתעורר זכר רק את החלום ואילו את הפתרון – שכח! וזאת גרמו לו מן השמיים, על מנת לגלגל שיבחין בכך שהחרטומים לא יודעים לפתור את חלומותיו כראוי, וכך יוסף יגיע למלכות.
כשהבחינו החרטומים והשרים שפרעה מאוד כועס ותיכף יצווה להורגם, ניגש פתאום שר המשקים לפרעה ואמר:
אדוני המלך, את חטאי אני מזכיר היום, כשהיינו שר האופים ואנוכי בבית הסוהר, חלמנו שנינו חלומות משונים מאוד, סיפרנו את החלומות לנער עברי אחד ששמו יוסף, והוא פתר את חלומותינו ופתרוניו התקיימו בדיוק כפי שפתר.
כששמע זאת פרעה ציווה לעבדיו לקרוא ליוסף מיד – “ויריצוהו מן הבור”.

עבדי פרעה מיהרו לבית הסוהר, אך מצאו את שם את יוסף בבגדיו הקרועים והבלויים, שערו פרוע כדרך אסירים ונעליו בלויות. מיד אמרו כי לא יתכן להביאו כך למלך בצורה כזו, לכן רחצוהו והלבישו בבגדים יפים ואף את שערותיו גילחו, לאחר שהיה נראה מכובד, הריציהו לפני פרעה.
כאן לומדים שכמגיעה השעה בה הכריזו מן השמיים, שהגיע רגע גאולתו של יוסף, אז נאמר “ויריצוהו”, וכך כל אדם המתפלל וזועק אל ה’ לישועה, שברגע שתגיע הרגע שמשמיים יחליטו שאכן הישועה מגיעה לו, אזי “ויריצוהו” – זה יקרה במהרה.

כך הובא יוסף לפני פרעה – ופרעה מספר לו: בשנתי חלמתי חלומות משונים מאודו ואיש אינו יודע לפותרם, והנה שמעתי כי אתה יודע לפתור חלומות, לכן מבקש אני ממך שתנסה לפתור את חלומותיי.
ענה לו יוסף: ה’ הוא הנותן את החוכמה בפי, ורק בגלל זה יודע אני לפתור חלומות, כפי שכתוב:
“בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה”.
ספר פרעה ליוסף את חלומותיו ואמר לו: “ואין מגיד לי”, אנא פתור אותם אתה.
נענה יוסף ואמר: אדוני המלך, חלום פרעה אחד הוא, את אשר אלוקים עושה אגיד לפרעה.
שבע הפרות השמנות והבריאות ושבע השיבולים היפות והטובות – מסמלות שבע שנים של שפע רב ומזון משובח שיגדל בכמויות גדולות מאוד.
לעומת זאת, שבע הפרות הרזות והרעות מראה ושבע השיבולים הדקות מסמלות שבע שנות רעב כבד שלא היה כמותו בכל ארץ מצרים, ולא יגדל בשנים אלו מאומה.
הן תהיינה שנות רעה כל כך קשות, עד שבמהרה ישכחו את שבע שנות השובע שחלפו.
זה שחלמת אותו חלום פעמיים (בצורה אחרת) כי זה מראה שהקב”ה ממהר לעשות. חושב אני שכדאי לך למנות אדם חכם מאוד “נבון וחכם”, שיהיה אחראי שכל העם יאסוף מזון לשבע שנות הרעב “וחימש את ארץ מצרים” ובמקום שהאוכל הרב ייזרק ויושחת, “וקבצו את כל אוכל השנים הטובות”, ברשותו ובאוצרותיו של המלך וכשיגיעו שבע שנות הרעב, לא ימותו האנשים בארץ.
“וייטב הדבר בעיני פרעה”, פתרון חלומותיו של יוסף מצאו חן בעיני פרעה, כי אז נזכר בפתרונות שחלם והן תאמו להפליא את פתרונותיו של יוסף.
פרעה אומר ליוסף: אחרי הודיע אלוקים איתך, אין נבון וחכם כמוך, אתה תוכל להיות האיש החכם שידע לאסוף את כל האוכל בשנות השובע, ולכן:
“אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי”. כל העם שלי יהיה ניזון ויתפרנס על ידך.
פרעה ממנה את יוסף לממונה על כך ארץ מצרים ואפילו סיר את טבעתו מעל ידו ונתנה ליוסף.
מלביש אותו בבגדי שש (בגדי חשיבות של המלך), “וישם רביד על צווארו” (ענק מיוחד), “וירכב אותו במרכבת המשנה” (השנייה למרכבתו של המלך) ו”נתון אותו על כל ארץ מצרים”.

אמר על כך ר’ שמעון בן גמליאל: “יוסף שעמד בפיתוי הגדול ביותר של אשת איש, ונמנע לעשות עברה, למרות היצר הרע הגדול שהתגרה בו, זכה שישלמו לו מן השמיים: מידה כנגד מידה:
פיו שלא נשק בעברה – “ועל פיך יישק כל עמי”
גופו שלא נגע בעברה – “וילבש אותו בגדי שש”
צווארו שלא הרכין לעברה – “וישם רביד זהב על צווארו”
ידיו שלא מימשו בעברה – “ויסר טבעתו מעל ידו וייתן אותה ליוסף”
רגליו שלא פסעו בעברה – “וירכב אותו במרכבת המשנה”
עד היכן מגעת מידה טובה של הקב”ה? שכל מה שעושה אדם בעולם – הקב”ה נאמן לשלם שכר! וכך ההיפך חלילה, במי שעושה עברות – נפרעים ממנו מן השמיים – מידה כנגד מידה!
ואין שום דבר שהקב”ה לא משלם – “מעשי אדם כפועלו”.

פרעה מכריז בכל ארץ מצרים על יוסף ומרכבת המשנה נושאת אותו ברחובותיה של ארץ מצרים.
“בנות צעדה על ישור” – יוצאות בנות מצרים ומטפסות בחלונות ובגגות הבתים כדי לחזות ביופיו הנדיר של יוסף (שזכה לו בגלל שהצניע את אימו רחל מעיניו הרשעות של עשו), והן זורקות לעברו תכשיטים, שרשראות ודברי נוי.
בין כל התכשיטים מוצא יוסף תכשיט שנראה קמע, וכשהוא פותח אותו לאחר ההמלכה, הוא מגלה בו כתב של אבא יעקב, שכתב שם שמי שיישא את אסנת, הרי הוא ממשפחתו של יעקב אבינו! מיד מברר יוסף מי היא אסנת שזרקה לעברו את הקמע, ומגלה שהיא בתו של פוטיפר, הרי הוא שר הטבחים של פרעה, שאצלו היה.
פוטיפר היה עקר ללא ילדים והוא אימץ וגידל את אסנת לבת. אסנת הייתה התינוקת שנולדה לדינה ממעשה שכם בן חמור, והיות ואחיה של דינה לא חפצו שתינוקת זו תישאר בביתם כדי שלא תסבול חרפה ובושה, לכן לקח אותה יעקב כתב לה את הקמע הנ”ל, קשר לבגדה וירד מלאך מהשמיים שנטל את התינוקת והניחה במצרים במרפסת ביתו של פוטיפר, וכך גידלה פוטיפר כבת.
כשברר עליה יוסף וידע כי היא ממשפחתו בשרו עצמו – נשאה לאישה כדת וכדין.
פרעה הוסיף לו את השם “צפנת פענח”, מפענח את הצפונות משמע מגלה את הנסתרות.
יוסף בהמלכתו על כל ארץ מצרים היה בסך הכל בן 30 שנה. הוא מיד מתחיל לאסוף אוכל בכל ארץ מצרים, כפי שהציע לפרעה, והוא מוודא שבכל עיר ועיר יהיו מחסני מזון אדירים ורבים שיכילו אוכל בכמויות ענק – “ויצבור יוסף בר כחול הים”. ככל שהוא יותר צבר ואסף כבר התורה מעידה שלא היה ניתן לספור כמה מחסני מזון כאלה היו במצרים.
בשבע שנות השובע הללו, נולדו לו 2 בנים: האחד מנשה – “כי נשני אלוקים את כל עמלי” – שילם לי ונתן לי. הבן השני אפרים – “כי הפרני אלוקים בארץ עני”, מלשון פריה ורביה.
כשנסתיימו שבע שנות השובע, התחילו במצרים שבע שנות הרעב לבוא, כמו שיוסף אמר.
“ויהי רעב בכל הארצות הסמוכות למצרים”, ורק במצרים היה לחם בזכות יוסף שדאג לצבור ולאסוף. אך התחילו העם לבוא אל פרעה ולצעוק שייתן להם אוכל, אמר להם פרעה: “ואתם שמעתם שעתידות לבוא שבע שנות רעב – מדוע לא אספתם ושמרתם אוכל?”.
ענה לו העם: ודאי שאספנו ושמרנו, אך כל תבואתנו הרקיבה.
אמר להם פרעה: אם כך, רק אצל יוסף שורה הברכה, ומה שהוא שמר לא הרקיב, לכן כל מה שיאמר לכם – עשו.
וכך הלך והתחזק הרעב אף מסביב למצרים בארצות הסמוכות, והם באו למצרים לקנות אוכל שכן רק שם היה.

שמע זאת יעקב אבינו וביקש מבניו שירדו למצרים להביא אוכל שלא ימותו ברעב.
“וירדו עשרה אחים לשובר אוכל”, את בנימין לא לקחו והוא נשאר עם אביו כי פחדו שמא יקרה לו אסון.
יוסף שצפה מראש את המהלך הזה שהאחים שלו יצטרכו להגיע למצרים כדי לקנות אוכל, טווה תוכנית מופלאה שבה יוכל להיפגש עימם והוא ציווה שבכל שער שנמצא בכניסה למצרים, יערכו רשימות מדויקות של כל האנשים הנכנסים לארץ מצרים, ובסוף היום הוא היה מקבל את הרשימות.
והנה באותו יום הוא מקבל מעשרה שערי מצרים רשימות, בכל שער שם של אח אחר שלו:
“ראובן בן יעקב”, בשער אחר: “שמעון בן יעקב”, “דן בן יעקב” וכן הלאה.
הבין יוסף שאחיו הגיעו למצרים. האחים שהגיעו למצרים שמחו מאוד שיש לפניהם הזדמנות לחפש את אחיהם האובד יוסף, לאחר שראו את הצער שהיה לאביהם יעקב כשחשב שיוסף נטרף, הצטערו כ”כ על מעשיהם והחליטו כשיגיעו למצרים, טרם יקנו את האוכל, יסתערו על מצרים, כל אחד בכרך אחר ויערכו חיפושים נרחבים למצוא את אחיהם.
שלא מצאוהו כעבד בשווקים, התחילו לחפש בתוך הבתים, כשבתכנון היה לפדות אותו בכל מחיר ולהביאו חזרה לאביו, אך לצערם הרב ותימהונם גובר – חרשו את כל ארץ מצרים ויוסף איננו!
אפילו לא שיערו בדעתם שיוסף הפך להיות שליט על כל ארץ מצרים.

כשנחלו אכזבה קשה עד מאוד, החליטו לקנות אוכל למשפחותיהם ולחזור חזרה לארץ ישראל, ואז:
“ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפיים ארצה” – מיד התקיים החלום הראשון שחלם יוסף, והנה האחים משתחווים לו, כמובן יוסף מכיר אותם מיד, אך הם לא הכירוהו, הם לא השתנו במאומה, אך יוסף שנמכר כנער בן 17 – השתנה מאוד.
הוא מתנכר אליהם בכוונה תחילה ומדבר אליהם קשות, כאילו שאינו אחיהם ואת כל זאת עשה יוסף כדי לכפר להם בעולם הזה על מה שעשו לו, ולא יצטרכו לסבול צער וייסורים בעולם הבא.
“ויאמר אליהם מאין באתם?” – ענו לו האחים “מארץ כנען באנו לקנות אוכל”.
אומר להם יוסף: “לא נכון מרגלים אתם, לראות את ערוות הארץ באתם” – ענו לו האחים “לא אדוני, באנו לקנות אוכל, כולנו בני איש אחד אנחנו, איזה אבא מסכים לשלוח את עשרת בניו שהיו מרגלים?”. שומע זאת יוסף ואומר להם:
“אם אכן כולכם אחים, מדוע לא באתם כולכם משער אחד וכל אחד נכנס בשער אחר? מרגלים אתם!”
(האחים נכנסו כל אחד משער אחר, היות שכך ציווה עליהם אביהם, שמא לא תשלוט בהן עין הרע שכולם נראו גיבורים, חסונים וחזקים..אך זאת לא אמרו ליוסף). עוד אומר להם יוסף:
“אם כולכם באתם לקנות אוכל, מדוע לא הגעתם לפה מיד ורק לאחר כמה ימים?”
ענו לו האחים: “12 אחים היינו, אחינו הקטן נשאר עם אבינו ואחינו הגדול נעלם לנו, הלכנו לחפשו בשוק העבדים”.
“ואם הייתם מוצאים אותו והיו דורשים עליו ממון רב – מה הייתם עושים?” שאל יוסף.
“היינו משלמים עליו כל מחיר שנדרש” ענו האחים.
“ואם הייתם מוצאים אותו ובשום אופן לא היו מסכימים למכור לכם אותו?” שאל יוסף.
“היינו מוכנים להיהרג או להרוג” ענו האחים.
“אשר דברתי, מרגלים אתם. באתם להרוג פה אנשים, אתם בעצמכם אמרתם עתה. אך בזאת תבחנו אם אתם דוברים אמת או לא – אם תביאו לפה את אחיכם הקטן, אז אדע כי אתם דוברים אמת ולא מרגלים אתם, אך אם לא תביאו אותו – לא תחזרו לפה שוב לקנות אוכל, ללא אחיכם הקטן”.
שמעו זאת האחים, נבהלו מאוד והתחילו לדבר ביניהם אחד אל השני:
“אנחנו אשמים, כל הצרה הזאת באה עלינו רק בגלל אחינו יוסף שהתחנן אלינו ולא שמענו לו ומכרנו אותו”. מוסיף ראובן: “אמרתי לכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם לי, והנה גם דמו נדרש מאיתנו”.
לא ידעו האחים שיוסף שומע את דבריהם ומבין את שפתם היטב, כי אחיהם הוא!
הם דיברו בשפת הקודש ולידם עמד “מליץ” (מתורגמן), שכל פעם שדיברו אל יוסף הוא היה מתרגם את שפתם, “כאילו” שיוסף אינו מבין. אך כעת, ששמע יוסף שהם מתחרטים על מכירתו ויש להם צער מכך, לא יכל להתאפק והוא נכנס מיד לחדרו, פרץ בבכי עד שנרגע מעט, אח”כ שטף את פניו, העמיד פנים קשוחות ויצא אליהם בחזרה והמשיך בהצגה:
“אח אחד מעימכם יישאר כאן בבית הסוהר עד שתחזרו עם אחיכם הקטן מארץ כנען, ואתם לכו הביאו לביתכם אוכל, פן ירעבו שם, אבל זכרו – ללא אחיכם הקטן, אתם לא חוזרים לכאן!”
ואז אסר את שמעון בבית הסוהר (למראית עין עשה כך, אך לאחר שהלכו – שיחרר אותו מבית הסוהר והתיר לו להסתובב חופשי בביתו). יוסף ציווה את מנשה בנו, כשהוא ממלא להם את השקים באוכל, שיחזיר את הכסף ששילמו עבור האוכל לתוך השקים, נתן להם צידה לדרך ושיחרר אותם.

יצאו האחים לדרך, העמיסו את שקיהם על חמוריהם והגיעו חזרה אל ארץ כנען לאביהם יעקב אבינו. בבית סיפרו לאבא את כל הקורות אותם עם מושל מצרים, העריץ שדיבר עימם קשות וחשב אותם למרגלים והתנה אותם שלולא האח הקטן, הם לא חוזרים למצרים לקנות אוכל וגם את שמעון השאיר שם בבית הסוהר.
שמע זאת יעקב – “מה אמרתם לו שיש לנו את בנימין? בשביל מה? אתם רוצים לקחת ממני גם את בנימין ולהוריד אותי ביגון שאולה? שאמות בצער?”.
אמר לו ראובן – “אבא, אני האח הבכור, אל תדאג, אני אהיה אחראי עליו, ואם לא אחזיר לך אותו, תהרוג את שני בני”.
“וכי שני בניך אינם כבני?” – שואל יעקב, “לא, לא ירד בני עימכם, שמא חלילה יקרה לו אסון וגם אני אמות, לא ירד!”.
שמעו זאת האחים והחליטו לחכות עד שהאוכל כמעט יגמר ואז אבא יבין שאין ברירה, חייבים ללכת לקנות שוב אוכל ממצרים. לא תהיה לו ברירה והוא יסכים לשלוח את בנימין. אכן כך קרה, לאחר זמן מה, יעקב מבקשם שוב ללכת לקנות אוכל ממצרים ואז האחים מסבירים לו ש”המושל הזהיר אותנו לא לחזור ללא אחינו הקטן”.
פנה יהודה אל אביו אמר לו: “אבא, אם לא תשלח איתנו את בנימין, כולנו נמות פה ברעב, מה תרוויח מזה? לכן שלח איתנו את בנימין, ואני ערב שאחזיר לך אותו בריא ושלם, ואם חלילה לא אחזרנו בריא ושלם – “וחטאתי לך כל הימים”, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, כי לולא התמהמהנו היינו כבר הולכים וחוזרים מזמן”.
שמע זאת יעקב, הבין כי אין בידיו ברירות והסכים לשלוח את בנימין. הזכיר להם להחזיר את הכסף שמצאו בשקים, כשעלו חזרה לארץ כנען כדי ש”המושל” לא יחשוד בהם שהם גנבים.
נתן להם סכום כסף אחר לקנות בזה עוד אוכל, הציע להם להביא מתנה ל”מושל” מפירות הארץ שאין אותם במצרים, ובוודאי לא בשנות הרעב, כך הוא יתפייס ולא יכעס עליהם, ואז צירף להם את בנימין, ולאחר שברכם ברכה חמה ובתפילות רבות נפרדו ממנו וירדו חזרה למצרים.

כשהגיעו למצרים, ראה יוסף את בנימין אחיו הקטן מרחוק, הוא כ”כ התאפק עצמו שלא להתנפל על אחיו בנשיקות וגעגועים עזים, הן 22 שנים לא ראה את אחיו יחידו מבטן אימו.
הוא ציווה לבנו מנשה להכין להם ארוחת צהרים כשרה, כמו שהם רגילים לשחוט כדי שלא יחששו לאכול אצלו (הרי הם חושבים שהוא “גוי”). ראו זאת האחים שהם מובאים לביתו הפרטי של יוסף וחששו מיד שזה בגלל הכסף שנמצא בשקיהם, מיד נתנו את כל הכסף למנשה, כדי שלא יעלילו שהם גנבים. מנשה הרגיע אותם שהכל בסדר, והוציא להם בחזרה את שמעון “שנאסר” לעיניהם.
הגיעה שעת צהריים, יוסף חוזר הביתה לארוחה, והוא נוטל גביע מכסף “מיוחד” מסתכל לתוכו ועושה עצמו “כמנחש” בו:
“ראובן, אתה הבכור של לאה, שב פה! שמעון אתה גם בן לאה – שב פה”, וכך מסתכל כל פעם בכוס וכאילו מנחש בכוס הקסמים ויודע הכל!
מסתכלים האחים אחד על השני בתימהון גובר מרגע לרגע, איך הוא יודע? את שמותינו ושמות אמהותינו ובמדויק. כנראה שבכוס הזאת יש כשפים! כמו שהמצרים היו ידועים בכשפיהם.
“טוב”, מגיע יוסף אל בנימין ואומר: “אתה בנימין, אין לך אמא וגם לי אין אמא – שב לצידי”.
וכך הוא הושיב את בנימין לצידו, כשהוא מתאפק לגלות את זהותו האמיתית.
סיימו לאכול את ארוחת הצהריים, יוסף מצווה לבנו מנשה שימלא להם את השקים באוכל, ובתחתית השק של בנימין, שים את הגביע שלי כמובן בלי שאף אחד רואה או שומע.
יוסף מחייך אליהם: “אכן אתם לא מרגלים, סעו לשלום, קחו את אחיכם וכל טוב!”
סוף סוף יוצאים האחים כעל שפתותיהם שבח ויקר וגדולה על זה שסיימו את כל הסיפור בשלום.
הם חוזרים הביתה והעיקר עם בנימין – בריא ושלם! אך באמצע הדרך, “שוד ושבר”, רודף אחריהם הממונה של יוסף השליט:
“אתם לא מתביישים? למה גנבתם את הגביע של אדוני, שהוא מנחש בו? איך העזתם להיות כפויי טובה?”
“מה? אתה לא מתבייש לחשוד בנו? אפילו שמצאנו כסף בשקינו, החזרנו לך מיד. איך אנחנו נגנוב את הגביע של האדון שלך? אנחנו לא צריכים אותו. בוא תבדוק אם הוא אצלנו או לא”.
האחים מורידים את השקים, מרוקנים את תכולתם והוא בודק אחד אחד. הנה מגיע לשק של בנימין והגביע נמצא! רואים זאת האחים, הם קורעים את בגדיהם, בוכים וצועקים. לוקח הממונה את בנימין חזרה למצרים כ”גנב”. האחים הולכים אחריו מיד, לראות כיצד להצילו ובמיוחד יהודה שערב לנער אצל אביהם.

שבת שלום ומבורך לכל בני ישראל

לאה טנג’י