בספר “שערי ארמון”- משלים לימים הנוראים, מסופר הסיפור הבא, מעשה שהיה רב נודע, אחד מגדולי הדור, חיפש חתן מופלג לבתו היחידה. הוא נסע לישיבה הגדולה בוולוז’ין והציע בפני בני הישיבה קושיא קשה. כדי לענות עליה נצרכו לבקיאות, חריפות וגאונות. הייתה הישיבה כמרקחה, ניסו תירוצים, פלפלו פלפולים, אך לא נמצא אף אחד שבכוחו להתיר את הסבך. כיוון שכך, הורה הגאון לרתום את המרכבה, ושם פעמיו לישיבה הבאה. המרכבה החלה לנוע ולפתע נשמע קול בהול: “עמדו, עמדו!”
אמר הגאון: לבטח עוד אחד שמבקש לנסות את כוחו… הגאון פנה אליו ואמר: “ובכן הבה ואשמע”.
אמר הבחור: “לא, אני הוא שבאתי לשמוע. הרב שאל שאלה, ניסינו כוחנו ונכשלנו בפתרונה. איך ייסע הרב בלי לגלות את התירוץ הנכון.
נענה הגאון ואמר בפניו את התירוץ. אורו פניו של הבחור בהכרת תודה. והרב אמר: “בואו ונחזור לישיבה”. ראו כולם את הגאון והתקבצו סביבו.
אמר להם: “באתי כדי להציג את חתני”. תמהו כולם: “האם ידע את התשובה הנכונה?”
אמר הגאון: “לא”. שאלו: “אם כן, במה טוב הוא מאיתנו?”
והשיב: “יקד בו רצון”. קראו: “רצון יקד בכולנו וכל אחד ניסה את כוחו בתירוץ הקושיא”.
אמר הגאון:” אמת, ובכל זאת יש הבדל תהומי בין הרצונות. אתם רציתם את כבודי וייחוסי ועושרי, ואילו הוא ביקש לדעת את התירוץ משום אהבת התורה היוקדת בו. כזה חתן אני מחפש. מעשה שהיה הוא, אך כאן הובא כמשל.
הנמשל: “בעוד שבועיים ימים נעמוד לדין, בעוד שבועיים ייפתחו ספרי חיים וספרי מתים, בעוד שבועיים ימים נעבור לפניו יתברך כבני מרון, נתייצב אחד אחד. כל אחד עם צרורו, וכפי שאנחנו אומרים בסליחות: ‘כדלים וכרשים דפקנו דלתך. ..אין לנו פה להשיב, ולא מצח להרים ראש”. כאותו בחור, שלא היה בפיו תירוץ…
ועם כל זאת, נבקש שנה טובה, נבקש להיכתב בספר חיים טובים, בספר מזונות ופרנסה טובה נבקש שנה של “תפוח בדבש”.
אותו בחור נבחר כחתן, כי עיקר מעייניו – בידיעת התורה, משוש חייו של הגאון.
אף אנו, אם נבקש חיים ושלום כשלעצמם, ישאלונו: באיזה זכות, מדוע זה מגיע לכם. אבל אנו מבקשים: “אבינו שבשמים, מלא משאלות לבנו לטובה לעבודתך, כתבנו בספר חיים למענך אלוקים חיים”, תן שאלתנו לנו ולבני ביתנו. חיים טובים וארוכים בכבוד ובמנוחה, ביראתך ובתורתך”, ואם זה העיקר, מקבלים הכל.
ופסוק הוא בפרשתנו: “לתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה’ אלוקיך כאשר דיבר”.
זה העיקר, וזו המטרה. טוב להיות עליון, נפלא להיות לתהילה לשם ולתפארת. אבל אין כל אלו מטרה, אלא אמצעי. והעיקר, שהחיים יתמלאו בתוכן רוחני. וכבר הובטחנו, שבקשה לרוחניות אינה חוזרת ריקם.
מעתה מקווים אנו להשתפר, להוסיף במצוות ולמעט בעוונות, ועל כן לא תצטרך עוד לגזור עלינו רעות, אלא “תחל שנה וברכותיה”.