פרשת מסעי- היעד זה המסע

ב”ה

היעד – הנסיעה.

בפרשתנו אנו מוצאים דבר והיפוכו.   כתוב בתחילת פרשתנו “ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי יהוה ואלה מסעיהם למוצאיהם”, ולכאורה לא מובן אם ממוצאיהם למסעיהם – אז מדוע נכתב שוב, ועוד בסדר הפוך – ממסעיהם למוצאיהם?  האם נקודת המוצא היא המקום שיצאו ממנו אל היעד או שהיעד הוא נקודת המוצא?

אחד הפירושים הנפלאים המצויים תחת כתביו של הגאון המופלא הרב יוסף רזין המכונה “הרוגוצ’ובר” אנו מוצאים הסבר כי למעשה לא המוצא ולא היעד הוא העיקר במסעות, אלא המסע עצמו!.   דהיינו שעיקר המסעות במדבר מכוונים לכך שהמסע עצמו יהיה תכליתי בפני עצמו.   ועל פי הידוע ש”מב” המסעות הם מסעות שכל אדם עובר בימי חייו (כפירוש הבעל שם טוב) נמצא שהמסעות שאנו עוברים אין עיקרם כלל כדי להגיע ליעד הבא,  אלא עיקר מטרתם היא עצם הנסיעה והמסע עצמו. 

כי בכל מסע שאדם עובר הוא יכול לבחור האם המסע הוא בעל כרחו והוא רק רוצה לסיים עם המסע ולהגיע ליעד,  או שהוא מקבל עליו את המסע עצמו ומקדש אותו ומקשיב לו וחי דרכו את החוויה והמנגינה שהמסע מספר, הקשבה שמבגרת ומגדלת אותו למקום יעדו הפנימי האמיתי. והיינו שהיעד הפנימי שלו נמצא דווקא בתוך המסע יותר מאשר היעד הגשמי.    עד שהיעד הופך להיות אצל האדם הפנימי המסע עצמו, הרבה מעבר לתחנה הבאה שבה יורדים או עולים. 

כעין זה אנו מוצאים בספר חובת הלבבות של רבינו בחיי, בשער הבטחון.  שם מלמדנו הרב כי הסיבות והגלגולים שהאדם עובר בכל פרט בחייו, מרכישת החיטים וברירתן וטחינתם ולישתם ואפייתם והכנסתם בכלים שונים וממוצעים שונים ויכול האכילה והלעיסה וכל הנלווה להם והיכולת לרוכשם מלכתחילה ועוד כמה וכמה סיבות שמסביבם,  הם בין היתר כדי לנסותו ולבודקו כיצד יעבור אותם ובאיזה דרך..?  האם בהיתר או באיסור חלילה?  האם בתודה או בתלונה חלילה? האם בכבוד או בתאוותנות חלילה?   והינו שככל שהגלגול של הסיבות נעשה יותר בכבוד ובקדושה, הצורך בסיבות רבות ובנסיונות רבים הולך ופוחת.  כי הם הם הממוצעים והדרכים שנראים רק כבדרך אגב, הם בעצם בעצמם הקשר והתקשורת בינינו לבין הבורא. 

ועל כן ככל שהאדם מבין שהדברים שנקרים בדרכו אינם רק במקרה אלא רק מאת השם, מתחזק הוא עוד ועוד בדרך שבו לוקחים את המאורעות השונים שעוברים דרכו ולידו, ואין מאבדים אותם לרגע ובטח שלא דוחים אותם או מזלזלים בהם.   אלא מתבוננים בהם היטב כאבן יקרה מאוד,  גם אם לפי שעה נראים קשים ומרים – החכם (ר”ת חצי כוס מלאה) רואה שמעז יצא מתוק. והיינו שאם לומדים את השיעור המתנגן מהם בוודאי זוכים לרכוש ידע נפלא.  אך לשם כך צריכים להקשיב למסע עצמו ולקבל אותו באהבה ובתודה. 

והלוואי ונזכה בקרוב להגיע ליעד הסופי “מורח ודאין” שנאמר על משיח שיריח ביראת השם.. וממילא זו תהיה הוכחה שנגמרו היעדים וכל המסעות עצמם כבר מחוברים לאין סוף שאין לו גבולות והתחלה וסוף.  בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.   שבת שלום.