“ואיש מאת קדשיו לא יהיו איש אשר מיתן לכהן לו יהיה”
רמז יש כאן, אומר ה”חפץ חיים”, לעיקר גדול וחשוב שצריך כל אדם לזכור כל רגע מימי חייו: רכושו האמיתי הוא אך ורק פירות עמלו הרוחני. ענייני קדושה בהם הוא מתעסק הם קנייניו הנצחיים. הם ילווהו בחייו ובמותו.
כל הפעולות הנעשים מכוח היצר הרע אינם מהווים קנין אמיתי. ידידי שקר הם, הנראים לאדם כאוהבים. על רעיון זה חז”ל משלו משל לאדם שהיו לו שלושה ידידים: ראובן, שמעון ולוי. את ראובן אהב מאוד, ונראה לו כי האהבה הדדית. גם שמעון נחשב בעיניו לידיד טוב, אם כי לא ידיד נפש כראובן. עם לוי היו לו יחסים רופפים יותר משאר חבריו ומעולם לא החשיב את הקשרים שביניהם.
יום אחד נקרא האיש להתייצב בפני המלך. הסיבה לא היתה ידועה ולפיכך נבהל האיש מאוד. בצר לו פנה אל חבריו בבקשה לבוא עמו אל המלך ולהמליץ טוב בעדו. לתדהמתו הרבה סירב ראובן שאותו חשב לידידו הנאמן להלוות אליו. גם שמעון חברו השיב את פניו ריקם. הוא הסכים ללכת איתו עד שער המלך בלבד.
בלית ברירה פנה אל לוי. ולהפתעתו הרבה נענה לוי ברצון לבוא אל המלך ואף הבטיח שיעשה כל מאמץ לסנגר עליו.
בסופו של דבר ראובן לא ליווה אותו, שמעון ליווה אותו עד פתח הארמון, ולוי נכנס אל המלך, המליץ טוב בעדו והצילו.
הממון שחביב מאוד על האדם דומה לראובן. בכל ימי חיי האדם מתחזה הרכוש כידיד דגול של האדם ומוליכו שולל. לאדם נדמה כי על ידי העושר והכבוד הוא מבטיח את עצמו מפני צרות וסבל, אך יום המוות שהוא שעת מבחן לידידות אמת חושף את המציאות האמיתית, וכמאמר התנא: “לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות אלא תורה ומעשים טובים בלבד”.
בני המשפחה והידידים משולים לשמעון במשל הנ”ל. הם אומנם אינם נוטשים את האדם בעת פטירתו הם מבכים אותו ומלווים אותו עד הקבר. אך שם הם נפרדים ממנו ועוזבים אותו לנפשו.
אמרו חז”ל דרש על פי המשל זה את הפסוק בפרשת כי תשא “והיה נכון לבקר” – אם העולם הזה דומה ללילה והעולם הבא ליום, הרי שעת בוא האדם לעולם האמת היא הבוקר. כל ימי חייו צריך האדם להכין עצמו לבוקר ההוא. ומדוע? לפי שביום ההוא: ” ועלית בבוקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר”, וניצבת – לדין. “ואיש לא יעלה עמך” – דע שחבריך ואוהביך לא יעלו עמך לראש ההר. הם ילווך עד הקבר ולא יותר. “וגם איש אל ירא בכל ההר” – אל תצפה לעזרה כלשהי מהם. “גם בצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא”. אפילו הרכוש שחשבתו לידיד אמת לא יעזור. גם הוא לא יגיע אפילו עד “מול ההג ההוא”.
“תורה ומעשים טובים בלבד”- כלשון המשנה באבות- הם הידידים הנאמנים הממשיכים ללוות את האדם עד לפני כסא הכבוד.
“איש את קדשיו לו יהיו” בא להזכירנו וללמדנו מי הם רעינו אוהבינו ופרקליטינו המוכנים להמליץ טוב בעדנו לפני אדון כל. הם עמנו בקביעות – “לו יהיו”. חובתנו היא אפוא לטפח ידידות זו – להרבות אוהבים כאלה במשך ימי חיינו ולהנות מחברתם כל הימים.
סיום הפסוק מהווה חוליה משלימה לדברים שבתחילתו. כאן מופנית הקריאה אל האדם את כל משאביו לאפיקים רוחניים, שכן מכל רכושו הגשמי לא יוותר לו מאומה לאחר מותו, רק “אשר יתן לכהן”- ביטוי לצדקה וחסד- “לו יהיה “.כלומר, אותן מעות הן שלו באמת.