” ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך”(י, יב) “מה ה’ אלוקיך שואל ” – תניא, היה רבי מאיר אומר, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך( מנחות מ”ג:) וברש”י שם “מה ה’ אלוקיך” – קרי ביה מאה. ובזוהר “אל תקרי מה אלא מאה” (ח”ב קכ”ז ע”א)
תקנת מאה ברכות היא תקנה קדומה המחייבת לברך בכל יום מאה ברכות. נחלקו הראשונים מי ייסד מצוות “מאה ברכות”.
דעת ספר המנהיג וכד הקמח ועוד ראשונים שמשה רבנו תיקן לברך מאה ברכות. אולם במשך הדורות שכחום ושוב חזר דוד המלך ותיקן אותם.
דעת הכולבו והאשכול שדוד המלך תיקן לברך “מאה ברכות” . דעת ספר יראים שאנשי הכנסת הגדולה תקנו לברך בכל יום מאה ברכות.
הגאונים מייחסים תקנה זו לדוד המלך, שתיקן תקנה זו לעצירת מגפה שהתחוללה בירושלים וגבתה את חייהם של מאה אנשים בכל יום, ולא היו יודעים על מה התרגשה עליהם צרה זו .
דוד המלך חקר, ונודע לו ברוח הקודש, שעל ידי תקנת “מאה ברכות” תעצר המגפה , וכך היה.
תקנה זו הוזכרה בתלמוד על ידי רבי מאיר אך לא נתבאר שם מי תיקנה ועל מה תיקנה. לדעת רבים מהראשונים חיוב זה אינו מדאורייתא אלא מתקנת חכמים והלימוד מהפסוק אינו אלא אסמכתא.
בראשונים כתבו מספר דרכים לבאר איך למדו דבר זה מהפסוק הנ”ל: לדעת רש”י , הלימוד הוא מהמילה “מה” שבמקום “מה” יש לקרוא “מאה”.
התוספות בפירושם כתבו שמספר האותיות בפסוק בצירוף האל”ף במילה “מה” הוא מאה, ובזה נרמז שיש לברך מאה ברכות בכל יום.
חז”ל לא תקנו לברך ברכה על מצוות “מאה ברכות” , כמו בנר חנוכה ומקרא מגילה (שהם מצוות מדרבנן) ויש בזה שני טעמים: הטעם הראשון, מפני שאי אפשר לברך מאה ברכות בבת אחת אלא היא מתקיימת לסירוגין במשך כל היום.
הטעם השני, כיוון שכל ברכה וברכה במצווה זו של המאה ברכות היא ברכה לה’ יתברך, אם כן אין צריך לתקן ברכה על מצוות מאה ברכות, כמו בסיפור יציאת מצרים שיש מצווה לספר בליל פסח, שגופא המצווה היא לספר וזו היא הברכה עצמה.
רבי יוסף ג’יקטיליה (בעל הספר “שערי צדק”) כותב כי לתקנה זו של “מאה ברכות” בכל יום משמעות פנימית. לשיטתו, הדרך להכיר את האלוקים עוברת דרך קניין מידת “צדק” (מקבילה למידת המלכות) ועליה הוא כותב כך: “והנה המדה הזאת יש לה מאה פינות.. ומכל פינה ופינה נובעת מעיינות ברכה לעולם, ומשם ינק יצחק אבינו עליו השלום מאה ברכות .. ואלו מאה שערים שמצא יצחק במה שנתברך… שמשם יוצא ברכה ושפע ואצילות לכל הנבראים על ידי ישראל… ולכן צריך כל אחד מישראל לברך בכל יום מאה ברכות, כלומר כל ברכה וברכה יש לה מעיין ומקור ממה שהיא נשפעת ונאצלת, ואם ח”ו יחסר לאדם אחד ממאה ברכות בכל יום הוא פוגם את כל התורה כולה ונמצא מקלקל כל הצנורות…
ועל דרך זה אנו אומרים כי כל אדם שאין משלים בכל יום מאה ברכות פוגם צורתו ומקצץ בנטיעות נפשו, ואוי לו על חסרונו, ואינו נכנס בשערי צד”ק”.
עניין זה מתכתב עם משחק המילים בין המילה “ברכה” לבין הפועל “הברכה”. משחק מילים זה מצביע על הקשר (על פי חסידים ומקובלים) בין פעולת הברכה עצמה לבין הבאת שפע לעולם (הברכה – “שיטה לריבוי צמחים שבה משרישים ענפים המחוברים לצמח”, כך הברכה היא הכנסת שפע לעולם) .
נחלקו הפוסקים מאימתי מתחילים למנות את מנין מאה ברכות, יש אומרים שמנין חשבון מאה ברכות מתחיל הלילה עד הלילה הבא, ויש אומרים שמנין חשבון מאה ברכות מתחיל מתחילת היום ועד סוף הלילה (היינו כל היום), ולהלכה מונין את מנין מאה ברכות מלילה ועד הלילה, ולא מתחילת היום עד סוף היום.
דעת הכולבו והאשכול שדוד המלך תיקן לברך “מאה ברכות” . דעת ספר יראים שאנשי הכנסת הגדולה תקנו לברך בכל יום מאה ברכות.
הגאונים מייחסים תקנה זו לדוד המלך, שתיקן תקנה זו לעצירת מגפה שהתחוללה בירושלים וגבתה את חייהם של מאה אנשים בכל יום, ולא היו יודעים על מה התרגשה עליהם צרה זו .
דוד המלך חקר, ונודע לו ברוח הקודש, שעל ידי תקנת “מאה ברכות” תעצר המגפה , וכך היה.
תקנה זו הוזכרה בתלמוד על ידי רבי מאיר אך לא נתבאר שם מי תיקנה ועל מה תיקנה. לדעת רבים מהראשונים חיוב זה אינו מדאורייתא אלא מתקנת חכמים והלימוד מהפסוק אינו אלא אסמכתא.
בראשונים כתבו מספר דרכים לבאר איך למדו דבר זה מהפסוק הנ”ל: לדעת רש”י , הלימוד הוא מהמילה “מה” שבמקום “מה” יש לקרוא “מאה”.
התוספות בפירושם כתבו שמספר האותיות בפסוק בצירוף האל”ף במילה “מה” הוא מאה, ובזה נרמז שיש לברך מאה ברכות בכל יום.
חז”ל לא תקנו לברך ברכה על מצוות “מאה ברכות” , כמו בנר חנוכה ומקרא מגילה (שהם מצוות מדרבנן) ויש בזה שני טעמים: הטעם הראשון, מפני שאי אפשר לברך מאה ברכות בבת אחת אלא היא מתקיימת לסירוגין במשך כל היום.
הטעם השני, כיוון שכל ברכה וברכה במצווה זו של המאה ברכות היא ברכה לה’ יתברך, אם כן אין צריך לתקן ברכה על מצוות מאה ברכות, כמו בסיפור יציאת מצרים שיש מצווה לספר בליל פסח, שגופא המצווה היא לספר וזו היא הברכה עצמה.
רבי יוסף ג’יקטיליה (בעל הספר “שערי צדק”) כותב כי לתקנה זו של “מאה ברכות” בכל יום משמעות פנימית. לשיטתו, הדרך להכיר את האלוקים עוברת דרך קניין מידת “צדק” (מקבילה למידת המלכות) ועליה הוא כותב כך: “והנה המדה הזאת יש לה מאה פינות.. ומכל פינה ופינה נובעת מעיינות ברכה לעולם, ומשם ינק יצחק אבינו עליו השלום מאה ברכות .. ואלו מאה שערים שמצא יצחק במה שנתברך… שמשם יוצא ברכה ושפע ואצילות לכל הנבראים על ידי ישראל… ולכן צריך כל אחד מישראל לברך בכל יום מאה ברכות, כלומר כל ברכה וברכה יש לה מעיין ומקור ממה שהיא נשפעת ונאצלת, ואם ח”ו יחסר לאדם אחד ממאה ברכות בכל יום הוא פוגם את כל התורה כולה ונמצא מקלקל כל הצנורות…
ועל דרך זה אנו אומרים כי כל אדם שאין משלים בכל יום מאה ברכות פוגם צורתו ומקצץ בנטיעות נפשו, ואוי לו על חסרונו, ואינו נכנס בשערי צד”ק”.
עניין זה מתכתב עם משחק המילים בין המילה “ברכה” לבין הפועל “הברכה”. משחק מילים זה מצביע על הקשר (על פי חסידים ומקובלים) בין פעולת הברכה עצמה לבין הבאת שפע לעולם (הברכה – “שיטה לריבוי צמחים שבה משרישים ענפים המחוברים לצמח”, כך הברכה היא הכנסת שפע לעולם) .
נחלקו הפוסקים מאימתי מתחילים למנות את מנין מאה ברכות, יש אומרים שמנין חשבון מאה ברכות מתחיל הלילה עד הלילה הבא, ויש אומרים שמנין חשבון מאה ברכות מתחיל מתחילת היום ועד סוף הלילה (היינו כל היום), ולהלכה מונין את מנין מאה ברכות מלילה ועד הלילה, ולא מתחילת היום עד סוף היום.