בהגיון או ברוח הקודש?
בפרשתנו אנו מוצאים דבר פלא : התורה מצווה לחלק את הארץ כך :
“לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקדיו יתן נחלתו” היינו שחלוקת הרץ צריכה להיות לפי הגיון כמותי ובהערכת שמאות הגיונית. אמנם מייד בפסוק שלאחר מכן נאמר : “אך בגורל יחלק את הארץ וגו”. היינו שהחלוקה תהיה על ידי קלפי (וגם הגורל עצמו היה מדבר – כפירוש רז”ל ורש”י על המקום).
ולכאורה אינו מובן. אם מחלקים את הארץ בהגיון מה טעם בגורל? ואם בגורל, אז מה יעזור ההגיון ושכלנו האנושי.?
בתורת החסידות מוסבר שבעבודת האדם את בוראו כאן בעולם הזה ישנם 2 סוגי עבודות. הראשונה שבהם נקראת “עבודת הבירורים”. והשנייה נקראת “עבודת הנסיונות”.
עבודת הבירורים נעשית בשכל ובהגיון, והיא נעשית בדברים שמחוץ לאדם. בבירור האכילה והשתייה שיהיו כשרים וראויים, במשא ומתן שיהיה ללא רבב, ביושר וללא גזל חלילה, בחינוך הילדים שיהיה לרצון השם וכו’.
העבודה הזו מותאמת לחלק הראשון של חלוקת הארץ (לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט וגו’), והיא מה שהשם דורש מאיתנו לחקור ולהתאמץ להשתמש בשכלנו כדי לעשות את הדברים באופן הנכון וההגיוני ביותר.
לעומת זאת “עבודת הנסיונות”, היא בכיוון האר לגמרי, היא מגיעה מקום שבו השכל לא יכול לתפוס ולהכיל. והיא גם מכוונת לא כלפי חוץ האדם אלא עמוק עמוק בתוכו. כי הנסיון מלשון נס, דורש מהאדם להתמודד עם העניינים הכי קשים ומבלבלים שבתוכו, ולכן גם מגיע ממקום עמוק כל כך, שאין ביכולת האדם להבינו, והוא שורש הגורל. היינו מקום נעלה מאוד שהדרך היחידה להגיע אליו ולהשפיע בו הוא רק על ידי עמידה בנסיון במסירות רצונותיו (מסירות נפש), גם במקום שאין בו טעם ודעת.
וזהו סוד 2 הפסוקים הללו, כי השם מצפה מאיתנו שנעשה את כל התלוי מאיתנו בכל עניין בדרך הטבע, ושההשתדלות תהיה שלימה עד היכן שכוחותינו מגיעים (לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט) . אומנם צריכים לדעת ש”לא עליך המלאכה לגמור”, כי יש עניין פנימי ונשגב בכל דבר וכדי לזכות בו יש להתחבר גם למקום שלמעלה מההגיון והשכל, והוא מקום נשמתי שנוגע ממש בשורש ה”גורל”. וכשמדובר בארץ ישראל (המכוונת גם כנגד הארץ העליונה על פי הסוד), לא ניתן לחלק אותה ולרשתה – אלא על ידי עבודה בשני הקווים גם יחד.
וכמאמר הבן איש חי על הפסוק “בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותייך”, שאם אתה תלך בדרכיך הידועות, אז השם יישר עבורך גם את האורח והיא הדרך שאינך יכול לצפותה ולתכננה מראש. אלא שלזה צריך מסירות נפש. כי הדרך יכולה להיות הגיונית או יכולה להיות בדרך של נסיון, אך כשיהודי לא מוותר על דרך השם, בין בשכל בין למעלה מהשכל (במסירת רצונותיו) ממילא מגלה שבסופו של יום “הוא יישר אורחותייך” – והיינו שבשורה התחתונה הדרך נעשית ברורה ומאירה עוד ועוד, ככל שהאדם באמת עובד בשני הקווים גם יחד.
והלוואי נזכה כבר לראות את האורח שאליו כולנו מחכים האורח הישר ביותר למעלה בית מקדשנו בקרוב ממש. שבת שלום.