פרשת קדושים – האבל על תלמידי רבי עקיבא וימי הכנה לקבלת התורה

הקשר בין האבל על תלמידי רבי עקיבא לימי הכנה לקבלת התורה
מה גדול הוא הכאב? מה מאוד קשה הגזירה? שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא
וכולם מתו בפרק אחד בימים שבין פסח לעצרת. עד ימינו אנו נוהגים מנהגי אבלות. “והיה העולם שמם”. ודאי לא במקרה אירע הדבר דווקא בימי ההכנה לקראת קבלת התורה, ימים הנקראים ימי קדושה והכנה.
במה חטאו תלמידי רבי עקיבא?
איתא בגמ’ אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם (שנשתכחה תורה-רש”י).
עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום – רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו תורה. וכי רק משום שלא נהגו כבוד זה בזה, מגיע להם עונש כה חמור? ועוד במדרש אנו מוצאים הסבר שונה למיתתם – שהיתה עינם צרה אלו באלו. יש להבין האם יש מחלוקת בין המדרש לבין הגמרא, או שמא שניהם לדבר אחד נתכוונו.
הרב קוטלר זצ”ל מציין שאין אנו רשאים לפרש ח”ו דברים נגד מעלתם של גדולי עולם, מה שרשאים אנו לומר הוא רק בבחינת” אולי”, מתוך השתדלות להבין מאת דברי חז”ל על התביעה שהיתה עליהם. מכל מקום ברור שחטאם היה דק מן הדק. לפי הרב מפוניבז’ זצ”ל, דברי הגמרא משלימים זה את זה. לדבריו, הגמרא מציינת את מעשה העברה שלהם, שלא נהגו כבוד זה בזה. ואילו המדרש יורד לשורש החטא, ומגלה לנו שהגורם לאי-מתן כבוד זה לזה היה צרות עין.
יוצא, אפוא, שכלפי חוץ לא נראה עליהם אלא שלא כיבדו איש את רעהו לפי ערכו, ומיעטו בחשיבות הזולת, ונראה שהם עצמם לא הבינו שהדבר נבע מצרות עין. צרות על חשבונו, ונטל ממה שבעצם מגיע לו. כתוצאה מכך, אין האחד מכבד את זולתו כפי הצורך.
מכל מקום ייתכן, שרבי עקיבא ותלמידיו לא הבחינו כלל שהיתה בהם צרות עין.
נדמה כי צרות עין היא מידה הפוגמת רק במערכת החיובים שבין אדם לחברו. אך האמת היא שבסוף להיותה מידה רעה, היא גם עומדת בסתירה למ”ח הדברים שהתורה נקנית בהם. הדברים יתבארו על פי מה שכתב הסבא מקלם זצ”ל בספרו “חכמה ומוסר”. א) שאדם שרוצה להתעלות בתורה חייב להכין בית קיבול. אדם שטבעו גס אין התורה שוכנת בו כי הוא אינו מתאים להיות כלי קיבול לתורה. מי שאין לו לב טוב הוא אינו נושא בעול עם חברו ואינו לומד לייקר כראוי את חברו. בכך הוא מאבד את זיקה לתורה ואינו יכול להיות כלי לקבלתה. רק מי ששובר את טבעו, מתעדן ומזדכך, יזכה לרדת לעומקם של דברים בהבנת התורה. אדם שאינו שובר את טבעו, אינו זוכה לכך.
ורבינו יונה ז”ל אומר שצרות עין עלולה להפוך את מטרת עבודת ה’. מי שמשתמש בכתרה של תורה נאבד מן העולם ואין לו זכות קיום. ואף הלומד תורה כדי להתכבד בה עלול לאבד את חייו כי השתמש בכתרה של תורה. עתה נבין היטב כיצד תלמידי רבי עקיבא שעינם היתה צרה, איבדו את זכות הקיום שלהם ומתו.
עתה יובן מדוע הם מתו דווקא בימים שבין פסח לעצרת. הימים המורים על כבוד התורה ועל עלייה במדרגותיה. קבלת התורה דורשת הכנה. כל יום בימי הספירה עלינו להתחזק באחד ממ”ח דברים שהתורה נקנית בהם ויום המ”ט כנגד הכל. דהיינו, חזקה על כל הקניינים, תלמידי רבי עקיבא נתבעו על כך שלא זו בלבד שלא הכינו את עצמם כראוי, אלא נשארו בטבעם. לכן מידת הדין היתה מתוחה, ולכן מתו דווקא בפרק זמן זה.
צרות עין היא רעה חולה, הגורמת לקנאה, לשנאה ולמחלוקת. כל מקום שיש בו צרות עין, לא תיתכן בו אחווה ורעות. תלמידי רבי עקיבא שלפי מדרגתם נידונו על צרות עין, ולא נמצאו ראויים להעביר את התורה לדורות הרבים.
מה יפים החיים כאשר שוררת אמונה ברורה שכל מה שיש לנו אנו מקבלים מהקדוש ברוך הוא, והוא בטובו משפיע על כל אחד ואחד את המגיע לו, ואף אחד אינו נבנה על חשבון חברו. מי שחי את חייו שאין אדם נוגע במוכן לו, יכול לשמוח בהצלחת חבריו ואף לשמוח בשמחתם. חייו יהיו שלווים והוא יהיה שמח בחלקו.