” כי ירחיב ה’ אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרתה אוכלה בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר”(יב, כ) “ואמרתה אוכלה בשר ” – “רבי ישמעאל אומר, לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאווה שבתחילה נאסר להם בשר תאווה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאווה . ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון ? לכך שנינו לעולם שוחטין”. רבי עקיבא אומר , לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחילה הותר להם בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה . ועכשיו שגלו יכול יחזרו להיתרן הראשון ? לכך שנינו לעולם שוחטין”. ( חולין ט”ז: – יז ע”א) .
על פסוק זה, המתיר לעם ישראל לאכול בשר כרצונו, מביאה הגמרא שני פירושים.
א . רבי ישמעאל לומד מהפסוק שבמדבר היה אסור לישראל לאכול בשר תאווה (בשר חולין) רק בשר קודש (קורבנות) ועכשיו שהם נכנסים לארץ התורה מתירה להם לאכול בשר חולין.
ב. רבי עקיבא לומד מהפסוק שבמדבר בני ישראל הותרו לאכול בשר חולין על ידי נחירה (הריגה הבהמה על ידי מכשיר חד) ואם רצה לשחוט היה חייב להקדיש את הבהמה ואחר מכך לאוכלה בקודש. ועכשיו שהם נכנסים לארץ התורה אוסרת להם בשר נחירה ומתירה להם בשר שחוטה.
הרמב”ם (הלכות שחיטה פרק ד הלכה יז) הולך בעקבות רבי עקיבא ואומר: “כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר ‘איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור … ואל פתח אוהל מועד … למען אשר יביאו … וזבחו זבחי שלמים לה”,
אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר”. המאירי (בית הבחירה על מסכת חולין ) פסק כרבי ישמעאל, ושיטתו של רבי ישמעאל נתקבלה להלכה על ידי רוב הפוסקים.
בהמשך הגמרא (חולין פ”ד ע”א) מביא התלמוד סייג להיתר אכילת בשר: “כי ירחיב ה’ אלוקיך את גבולך” – לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון.
יכול יקח אדם מן השוק ויאכל? תלמוד לומר: “וזבחת מבקרך ומצאנך” . יכול יזבח כל בקרו ויאכל כל צאנו ? תלמוד לומר: “מבקרך” – ולא כל בקרך, “מצאנך” – ולא כל צאנך. מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפסו (לקדרתו) ליטרא ירק, עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים, חמישים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה ישפתו לו קדרה בכל יום. מדברי הגמרא משמע שאסור לו לאדם לעורר את תאוות הבשר בנפשו כפי שעשו בני ישראל בקברות התאווה ונענשו על כך. אלא הותר להם לאכול רק בשעה שנפשו תאבה מעצמה לבשר.
הראי”ה קוק בספרו “חזון הצמחונות והשלום” מבאר שבהיתר לאכילת בשר חבויה התייחסות לאוות נפשו של האוכל בשר, כאל חולשה: “בבוא היתר התורה לאכילת בשר אחרי קדושת המצוות במתן תורה, האריכה בהצעת הדברים ‘ואמרת אֹכלה בשר כי תאוה נפשך לאכֹל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר’. יש כאן גערת חכם נסתרת והערה גבולית.
כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בעלי חיים, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם – שעל כן לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה, שזהו כמפורש – שבבא התור של המצב המוסרי האנושי לשקץ בשר בעלי חיים מפני הגועל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאוה נפשך לאכול בשר ולא תאכל שהרי דברי תורה נדרשים מכלל לאו הן ומכלל הן לאו.
בהמשך מבאר הרב, כי כאשר יתעלה האדם יחוש כי עוול הוא ליטול את חייהם של עוף או חיה: “עם רום מעלתו יגיע גם מרום שלמותו אל השלום”. בשמו של האר”י זצ”ל מובא כי יש לאכילת בשר בהמה על-ידי האדם תפקיד. לאדם הראשון נאסר הבשר כיוון שהבהמות היו אז מתוקנות, וכשחטא אדם הראשון וגם בעלי החיים אכלו מעץ הדעת ונתקלקלו – באה אכילת האדם לתקן ולברור מתוכם כל בירורי ניצוצי הקדושה מכל הבחינות: דומם, צומח, חי – להעלותם מעלה מעלה. כאשר האדם מכוון לשם שמים ולקיום מצוות, מעלה הוא את הבשר שאותו הוא אוכל ומרומם אותו.
הרב חיים חזקיהו מדיני בספרו “שדי חמד” בערך “אכילת בשר” מציין בראשית דבריו כי כמה גדולים התירו לאכול בשר בזמן הזה בדיעבד, ואחר כך כתב: “אבל אשרי מי שיוכל למנוע עצמו”. והוסיף בשם האר”י שאמר כי אשרי מי שאפשר לו לפרוש כל השבוע מבשר ויין, ובשבת רשות היא ולא חובה, שהרי אמרו “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”.
כידוע נאסר על עם הארץ לאכול בשר, שנאמר “‘וזאת תורת הבהמה והעוף’ – כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף”.
סיבות רבות על דרך הפשט והסוד נאמרו באיסור זה: הגאונים והראשונים פירשו שכוונת האיסור למנוע מעם הארץ שאינו יודע הלכות שחיטה ובדיקה להיכשל באיסורי נבלות וטרפות. אין הוא יכול לאכול בשר בלי שיהיה בן תורה בסביבתו שידריכו לבל ייכשל. בעלי תורת הסוד כדוגמת המהר”ל, סבורים כי איסור זה נובע מהיות עם הארץ במדרגת בעלי החיים ואולי פחות מהם, ולכן אין לו היתר לאכול מהם.
ולכן על אדם הראשון נאסר לאכול בשר, ונח וצאצאיו שעלו במדרגה – הותרה להם אכילת בשר. סיבה זו מצטרפת לדברי האר”י, הסבור כי בידי עם הארץ אין את הכוחות להעלות את הניצוצות כי אין בו את כוח התורה והקדושה, ולכן אין לו היתר לאכול בשר.
ואם כן, על פי דברים אלו של בעלי הפשט והדרש רק האדם המתוקן בידע ההלכתי שלו או בקדושתו וביכולתו להתעלות מעל הבהמה ולהעלותה עמו, רק הוא רשאי לאכול בשר. אדם שכזה, אומר הרב קוק כמצוין לעיל, לא יאבה לאכול בשר מפאת הבנתו את הפשע שבנטילת חיי הבהמה.