“ויאמר עשיו אל אביו הברכה אחת היא לך אבי וגו”
בברכת יצחק ליעקב ולעשיו יש לעמוד על כמה תמיהות:
א) מה ראתה רבקה להבטיח ליעקב את הברכות?
ב) האם אפשר בכלל לגנוב ברכה?
ג) הלא הברכה תחול ותשפיע רק על מי שזכאי לברכה. האם זעקת עשיו “הברכה אחת היא לך אבי” אינה צודקת?
ד) האם ארץ ומלואה אין בה כדי לברך שני אחים?
ה) האין די ברכות בהן אב יכול לברך את בנו, או האם אהבת יצחק לעשיו היא כל כך חזקה עד שלא נותרה בלבו ברכה ליעקב?
לכאורה, יש להניח שיצחק שעיניו היו כהות לא הכיר את דרכי עשיו, כמו שגם היום יש אבות שמתוך אהבה מופרזת אינם רואים את מומי בניהם. אך כיצד לא הכיר יצחק את חשיבותו הגדולה של יעקב? ואפילו אם לא הכירה בכל היקפה, הלא גם על ישמעאל התפלל אברהם: “לו ישמעאל יחיה לפניך”?
ומדוע בירך יצחק רק ברכות גשמיות – שאין בהן רמז לרכוש רוחני- יש בהן “מטל השמים ומשמני הארץ”, יש שיעבוד עמים, גביר לאחים, עושר וחיי שפע וכבוד בעיני אחיו ועמים אחרים – ואיה ברכת אברהם “והתברכו בזרעך כל גויי הארץ”? ואיה זכר ירושת ארץ כנען; הרי הבטחת הארץ היתה לאברהם הברכה החשובה ביותר?
אומר הג”ר חנוך ארטרוי זצ”ל אלו מביאות אותנו למסקנה שיצחק לא ראה בעשיו את יורש כל הברכות של אברהם, אלא רצה להעביר לעשיו רק חלק מהן. הברכות אשר נתברך בהן אברהם היו כפולות: גשמיות ורוחניות, בגשמיות נתברך “ויירש זרעך את שער אויביו”, וברוחניות “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”. באישיותו של אברהם היו מאוחדים צדדים אלה, אשר לרוב ממעטים זה את זה. בעת הצורך חגר חרבו ורדף אחרי המלכים אשר שבו את לוט, אבל את עיקר תפקידו ראה בהכנסת בני אדם תחת כנפי השכינה.
בפעלו הכפול של אברהם באה לידי ביטוי בברכת מלכיצדק באומרו “ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך”.
הירושה בשלמותה עברה ליצחק “כי ביצחק יקרא לך זרע”. למעשה ירש יצחק רק את הצד הרוחני. הוא לא יצא למלחמה. במריבת עבדי אבימלך על בארות המים לא יצא נגדם, אלא חפר בארות אחרות, ואף כאשר אמרו לו: “לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד”, לא דרש זכויותיו בכוח ובעוצמה, אלא עזב את הארץ ההיא.
ליצחק נולדו שני בנים תאומים, אחד מבטן אמו שעיר ומוכשר לציד ולמלחמה, והשני איש תם יושב אוהלים. תופעת הטבע היא שניגודים נמשכים זה לזה, אנו רואים את נטייתו של יצחק איש השלום העדין, לאהוב יותר את ניגודו -עשיו, איש השדה והציד האכזרי ולא את יעקב, אשר בתכונותיו דומה לו ביותר. יצחק הכיר את טבעו של עשיו- שאינו מוכשר לקבל עליו את החלק הרוחני של ירושת אברהם- אבל אהב אותו ורצה לברכו. יצחק חילק את ירושת אברהם בין שני בניו ושמר לכל אחד את הברכה המתאימה לכשרונו.
יעקב, תם המידות יורש את ארץ כנען, להקים בה ממלכת כוהנים וגוי קדוש, למען עשות צדקה ומשפט כדי שישבו בניו בשלום ובשלווה בארץ ויתמסרו לתפקידם הרוחני בלי מפריע, מסר יצחק את החלק השני -את ההגנה מפני האויב- לעשיו ומינה אותו לגביר לאחיו, כדי שיגן בכוחו ובזרועו על אחיו. בברכו את יעקב לפני צאתו לחרן אמר לו: “ויתן לך את ברכת אברהם וכו’ לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם”.
כך אנו מבינים את דברי עשיו: “הברכה אחת הוא לך אבי, הלא אצלת לי ברכה”? הרי הכנת שתי ברכות? ויצחק אמר: מה שהכנתי לך, עשיו – נתתי ליעקב, ואת הברכה אשר חשבתי ליעקב, אינני יכול לתת לך, כי אין לך שום תכונות לכך, לייסד ממלכת אלוקים על הארץ- אבל מטל השמים ומשמני הארץ יהיה גם לך; אמנם גביר לאחיך לא תוכל להיות – אבל “על חרבך תחיה”.
יצחק לא הכיר -בהעדר כוח הראייה -את פרצופו האמיתי של עשיו. יעקב לא יכול מלכתחילה למצוא הגנה אצל אחיו. פני עשיו היו לשנאה, רדיפה ושיעבוד. השגחת הקדוש ברוך הוא מנעה שגיאתו של יצחק. לרבקה נאמר לפני הלידה “ורב יעבוד הצעיר” ובהסתמכה על נבואה זו, שיבשה את תכניתו של יצחק.
התפקיד והירושה של אברהם עברו בשני החלקים אל יעקב: “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם”.
