תהילים – פרק יב

בפרק תהילים זה מגנה דוד המלך את הרשעים הרמאים שפיהם וליבם אינם שווים ומתאונן על כך שתמו מן העולם הצדיקים דוברי האמת. שהרשעים מתחנפים ומרמים ולעולם אינך יודע מה בליבם גם כשלכאורה רוצים בטובתך הכל מונע אצלם לפי האינטרס הצר שלהם.

“לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד.” כפי שהסברנו בפרקים הקודמים למנצח- הוראות למנצח המקהלה. שמינית – שם כלי.

“הוֹשִׁיעָה יְהוָה כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם.”
דוד המלך מתלונן על דורו שבו תמו (נגמרו) כל החסידים שאומרים אמת. “פסו” נגמרו “אמונים” אנשים שאומרים אמת או בפירוש אחר שמאמינים שיש בורא שמשגיח בעולם ומדברים אמת.
שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ. הרשעים שווא (שקר) הם מדברים אחד אל השני ואינם יכולים לבטוח אפילו בחבריהם הקרובים ביותר “שפת חלקות” – שמחליקים את האמת בדבורם בשפתיהם מתחנפים משקרים וכו’ “בלב ולב ידברו” – שמדברים לכאורה בשני לבבות. בלב אחד הם שומרים לעצמם את האמת והלב השני ש”מדבר” הוא החנופה והשקר.

“יַכְרֵת יְהוָה כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת.”
בקשה לה’ שיכרית (יחתוך) את כל השפתיים שמדברות בחלקלקות ובעורמה ואת “הלשון המדברת גדולות” – כל אלו שמגדילים את עצמם על חשבון האחר ע”י כך שהם משפילים את האחר בדבורם וגורמים לשומעים לעבור על איסורי רכילות ולשון הרע רק כדי לחזק את מעמדם ו”להגדיל” את עצמם בעייני השומע.

“אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ.”
שהם בטוחים שמשום שהם יודעים לדבר יפה בצורה רהוטה ו”לעבוד” על המסכנים ששומעים אותם שמשם באה להם ההצלחה ולכן הם מבקשים להגביר את שקריהם וחנופתם למען מטרה זו ובכך מורדים ומתגאים על ה’ כאילו אינו אדונם והם לא בשליטתו. אך אנו יודעים כפי שמספרת התורה על משה שהיה “ערל שפתיים” וה’ הפך אותו להיות המנהיג של עם ישראל בכל הדורות והוא שזכה להוציא את ישראל ממצרים, לדבר עם ה’ פנים אל פנים, ועל ידו נתנה תורה לעם ישראל . כפי שאמר לו הקב”ה “מי שם פה לאדם” שהכול בשליטתו של ה’ יתברך.

“מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְהוָה אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ.”
הרשעים בלשונם שודדים את העניים וישנם שני סוגי עניים במקרה זה עניים בממון שהרשעים על ידי דיבורם מרמים אותם וגוזלים מהם את כספם הדל. והסוג השני הם עניים בדעת שניתן לרמות אותם ע”י דיבור בנושא שבוא הם לא מבינים. כפי שכתוב על הפסוק “בפני עיוור לא תיתן מכשול” שהציווי הוא לא רק על מי שעיוור ממש שאינו רואה אלא גם על פיקח שנותנים לו עצה שהיא מכשול בפניו. “מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים” מצעקתם של הנגזלים לאחר שגילו את התרמית. מיתוך צעקה / אנקה זאת ” אָקוּם יֹאמַר יְהוָה אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ” – יקום ה’ ויערך למלחמה (אשית) כדי להושיע את האביונים. התשועה תתבצע ע”י הפחה (נשיפת רוח) מידה כנגד מידה, כמו שהרשעים ע”י הפחת מילים (הבל פה) רימו עשקו וגזלו את האביונים כך יענשו באותה צורה.

“אִמֲרוֹת יְהוָה אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם.”
בפסוק זה ישנה ניגודיות ברורה בין הקב”ה לרשעים. שבניגוד לרשעים שדיברתם הם שקר אמירותיו (חוקיו, תורתו) טהורה ואמיתית. כמו כסף שצורפים אותו ומזקקים אותו (שבע שבעיות) מכל בדל של חוסר אמת.

“אַתָּה יְהוָה תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם.”
בפסוק זה מבקש דוד המלך מה’ שישמור את העניים והמסכנים מהדור הזה שלא יאונה להם שום רע לעולם.

“סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם.”
שההצלה תגיע אליהם בצורת כרום שנגן מסביב (או פירוש אחר כ- רום, כמו רום משמע תרומם אותם את העניים והדלים כדי שהרשעים לא יוכלו לפגוע בהם) זולות – האנשים המזולזלים מבני האדם