“ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו”.
הכתוב מעיד על שבחו של יוסף שנתכוון להסיר חרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין אותם גולין. חז”ל אמרו על פעולתו זו של יוסף: ראה חסידותו של יוסף בשביל שלא יהיו קורין את אחיו גולים – עשה מהפכה במצרים להחליף את מקום מושבם של כל תושבי המדינה.
מכאן לומדים מסירות הנפש של יוסף לא לבייש את אחיו.
בכמה מקומות נוספים מזכירים את התנהגותו המופלאה לשמור על כבוד אחיו.
“ויבא האיש את האנשים מביתה יוסף. מהו ביתה יוסף, והלא כל יום ויום היה יוצא לדון בבימה?!
אלא אותו היום לא היה יצא. אמר: “איני מבייש את אחיי בפני המצרים”.
ועוד מובא בתנחומא: “הוציאו כל איש מעליי – אמר ר’ שמואל בן נחמן: לסכנה גדולה ירד יוסף שאם הרגוהו אחיו אין בריה בעולם מכירו. ולמה אמר “הוציאו כל איש מעליי”? אלא כך אמר יוסף בלבו: מוטב שאיהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים”. עד מסירות נפש ממש הגיעה חסידותו של יוסף.
עוד מסופר במדרש, שיוסף לא בא אל יעקב כל שבע עשרה השנים שיעקב חי במצרים. מפני שידע שכאשר יבוא אל יעקב יישאר עם אביו לבדו, ואז ישאל אותו יעקב איך הגיע למצרים ויצטרך לספר לשון הרע על אחיו ויבייש אותם. החליט אפוא שלא לבוא אל אביו.
רק לפני מותו כאשר קרבו ימי ישראל למות, אז-“ויקר לבנו יוסף”. ואכן חז”ל אומרים שבאותה פעם יחידה שבא יוסף אל יעקב, נפל פחד על האחים אולי סיפר אז ליעקב את מכירתו.
מזה משמע שכל שבע עשרה השנים היו בשלוה ובמנוחה כיוון שיוסף לא נתייחד עם אביו.
זאת ועוד ידועה ומפורסמת היתה האהבה ששררה בין יעקב ליוסף. ובאותה מידה אהב גם יוסף את אביו. במשך כ”ב שנים לא התראו אוהבים אלה ולא שמעו זה מזה מאומה. רק עתה לעת זיקנתו של יעקב מתאפשר ליוסף לבוא אל אביו וליהנות ממנו ולשמחו.
ובנוסף יוסף יכול להעלות במדרגות רוחניות במשך שבע עשרה שנים של לימוד עם אביו הזקן. ואת כל זה מפקיר יוסף.
בשביל מה? שלא יצטרך לדבר לשון הרע על אחיו וכדי שלא לביישם! מכל זה רואים אנו את פרי חינוכו של יעקב אבינו.
האם נלמד מכך מה נדרש מעמנו כדי לא לבייש את הזולת?
