התרגשות רבה הייתה באוויר, היום הגדול התקרב ובא – יום בניית המשכן!
אהרון הכהן ובניו נבחרו להיות האחראים הראשיים על בניית המשכן במדבר וסוף סוף, אחרי חודשים רבים של הכנות ובניה – הבית בו יעבדו את האלוקים – יוקם!
חנוכת המשכן נערכה בראש חודש ניסן בשמחה גדולה, ומיד לאחר מכן החלו הכוהנים בביצוע עבודתם הקדושה, אחרי שעברו הכשרה על ידי משה רבינו.
משה טיהר את הלוויים במים שעורבבו עם אפר פרה אדומה, לאחר מכן הם נדרשו לגלח כל שערה מגופם, לכבס את בגדיהם, להביא קורבנות ולהיעמד בתור ארוך ביותר לפני אהרון הכהן.
ואתם יודעים למה הם חיכו?
אהרון הכהן היה תופס כל לוי ולוי ומרים אותו בשתי ידיו. כן, כן, אהרון הכהן, שהיה אז קרוב לגיל 85 היה צריך להרים בשתי ידיו עשרים ואחת אלף איש!!! כמו שנאמר בפסוק “וינף אהרן אותם תנופה לפני ה'” (במדבר ח\כא)
זה נשמע לכם הגיוני? זה נשמע לכם אפשרי? כיצד אדם, צעיר או זקן, יכול להרים כל כך הרבה אנשים ברצף ועוד ביום אחד?!
ברור לנו שהקב”ה עשה כאן נס ונתן כוחות אלוקיים לאהרון כדי שיוכל לבצע את המשימה הזו. (יש לדעת כי הוא לא רק הרים אותם אלא הזיז לצדדים כמו שעושים עם הלולב בסוכה) בזכות ההנפה שלו הפכו הלוויים למשרתי האלוקים במשכן.
אהרון היה רודף שלום ואוהב שלום וכולנו מכירים את הסיפורים על הסכסוכים הרבים שהוא פתר בעם ישראל. השלום היה אבן דרך בהנהגתו והוא עשה ככל יכולתו כדי להשיג אותו. אם שניים היו רבים, הוא היה מספר לכל אחד על חברו דברים טובים ומפייס אותו, עד שכל אחד מהם רצה להשלים עם השני.
אם הוא ראה בעל ואישה שלא מצליחים לדבר מרוב כעס, הוא היה מרגיע אותם בדיבורים טובים ומיישב את חוסר ההבנה בינהם עד שיכלו לחזור ולאהוב אחד את השניה.
הוא גם אהב את משה אחיו בלב שלם, וחיכה לו במשך כל השנים שמשה ברח ממצרים. מסופר במדרש שמשה חשש לקבל את תפקיד המנהיג מאחר וידע כי אהרון אחיו מבוגר ממנו, ייתכן שהוא יותר מתאים לתפקיד, ואולי הוא אפילו יקנא במשה…
אך אהרון לא קינא ולא כעס, הוא הבין שזו הבחירה האלוקית ושמח לא רק כלפי חוץ אלא ממש מבפנים ככתוב בשמות (ד,יד) “וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו.”
אהרון הוא סמל ודוגמא לאהבת ישראל והוא מקור השראה לכולנו. לא פלא שבפטירתו כל בני ישראל התאבלו עליו. כולם אהבו אותו ואהבו במיוחד את מה שהוא מסמל: רחמים, אהבה ולב טוב.
וזה השיכתוב
