בפרשות תזריע ומצורע מובאים הדינים של רוב סוגי הטומאה והטהרה. אם ננסה למצוא את המכנה המשותף לכל סוגי הטומאות שבתורה – נוכל לומר בפשטות שכל הטומאות קשורות למוות. בין אם מדובר על מוות מוחלט כמו בטומאת מת, בין אם מוות של פוטנציאל חיים, כמו בטומאות הנוגעות לנשים והנוגעות לגברים ובין אם בשרץ מת ובנבלה. גם המצורע, בו עוסקות פרשות השבוע בהרחבה, נחשב כמת, כפי שמשמע מדברי משה בתפילתו על מרים לרפאה מצרעתה: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת. רק טומאה אחת איננה מסתדרת עם הכלל שטומאה קשורה למוות – טומאת יולדת. הרי כאן מדובר בתוספת של חיים ולא במוות? ההסבר הוא שגם לידה יש בה סוג של פרידה. האם שנשאה את העובר בגופה, הרגישה הרגשה מיוחדת ששום גבר לא יוכל להבין. הרגשה של מליאות, של יצירת חיים שהם חלק מתוך גופה. בשלב הלידה העובר הופך לאדם בפני עצמו, והאם, שוודאי שמחה מאוד על הלידה, גם מרגישה במקביל תחושה של ריקון, של פרידה מחיים שהיו חלק מגופה. בד’ אייר אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יום קשה ועצוב לכל עם ישראל. אנו חשים את כאב הפרידה מאותם גיבורים שנפלו למען כולנו. אבל אם נעמיק מעט, נבחין שגם כאן מדובר בכאב של לידה. גם במישור הפרטי – כל אדם שנפטר מן העולם, עובר למצב נעלה יותר, עובר לחיות בארצות החיים. קל וחומר כשמדובר במי שנבחר למסור את נפשו למען עם ישראל, שנמצא בדרגה עצומה שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתה. אז נכון, כמו שיולדת מרגישה תחושה של פרידה וריקון, ותחושה זו נמהלת בתוך התחושת השימחה על לידת התינוק החדש – גם אנו מרגישים תחושות מעורבות של צער ופרידה יחד עם הבנה עמוקה שהנופלים זכו להתעלות לדרגות נשגבות ביותר. וכך גם במישור הכללי – את המחיר הכואב שעם ישראל שילם עבור הקמת המדינה והשמירה עליה, אנו מציינים בכוונה יום אחד לפני יום העצמאות. זכינו למדינה נפלאה, לעצמאות שלא היתה לנו מאז ימי החשמונאים, ללימוד תורה בהיקפים שעם ישראל לא זכה להם מעולם. וביום שלפני החגיגה וההודאה לה’ – אנו מתייחדים עם זכר הנופלים שהקריבו את חייהם על מנת להגיע להישגים מדהימים אלו. גם כאן מדובר על שילוב של פרידה עם לידה – פרידה מהנופלים יחד עם לידת המדינה. ולכל מי ששואל למה היה צריך לשלם מחיר כל כך כבד עבור העצמאות, אני מציע ללכת לבקר ביד-ושם, בירושלים. יש שם שביל קצר שמחבר את יד ושם לבית העלמין הצבאי על הר הרצל. השביל המחבר הזה ממחיש כמה המחיר של חיים עצמאיים בארץ הקודש הרבה יותר קטן מאשר המחיר של חיים בגולה… בגמרא [תענית ה:] אומר רבי יצחק “יעקב אבינו לא מת”. שואל אותו רב נחמן – וכי סתם ספדו אותו וחנטו אותו וקברו אותו? משיב רבי יצחק שיש פסוק שמשווה בין יעקב לזרעו – מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים. ברור שרבי יצחק לא חולק על כך שיעקב נפטר מן העולם. אבל הוא סובר שהוא עדיין חי – מכיוון שבניו ממשיכים את דרכו. וכל עוד זרעו בחיים, כל עוד יהודים ממשיכים ללכת בדרכו של יעקב – זה נחשב שיעקב חי. הדבר נכון לא רק לגבי יעקב אבינו, אלא גם ביחס לזרעו. גם קדושי השואה, וגם קדושי מערכות ישראל ממשיכים לחיות דרך כל יהודי שממשיך את דרכו של יעקב אבינו, מה זרעם בחיים – אף הם בחיים.