א. בהגהת מהדורה זו השתמשתי עם מארי בספר התהילים של הנקדן הידוע רעדלהיים (הוצאת מישור), שיצא לאור ע”י חסיד חב”ד הרב גרשון בורקיס שליט”א. אמנם, במהדורה ראשונה נפלו טעיות, ובע”ה נתקנם במהדורה הבעל”ט.
ב. בכלל ההגהות בספר התהילים, מארי זצוק”ל העיר על הניקוד, על הטעמים, והרבה מאוד על הגעיות. בסיכומן נזכיר:
1. תיבות שמארי העיר עליהן בניקוד הפתח (מניתי כ – 233), כמו “בצר” (ד’, ב’) הבי”ת נקודה פתח.
2. תיבות שמארי העיר עליהן בניקוד הקמץ (מניתי כ – 92), כמו “לא כן הרשעים” (א’, ד’) הה”א בקמץ.
3. תיבות שמארי העיר עליהן בניקוד הצירי (מניתי כ – 22), כמו “חלכה” (י’, י”ד) הלמ”ד בצירי.
4. תיבות שמארי העיר עליהן בניקוד החירק (מניתי כ – 11), כמו “תומיך” (ט”ז, ה’) המי”ם נקודה בחירק.
5. תיבות שמארי העיר עליהן בניקוד החולם (מניתי כ – 13), כמו “עז” (כ”ח, ח’) מלת עז נקודה בחולם.
6. תיבות שמארי העיר עליהן בניקוד הסגול (מניתי כ – 24), כמו “ידשנה” (כ’, ד’) הנו”ן בסגול.
7. בשתי תיבות מארי העיר בניקוד השורק, והן תרום הרי”ש נקודה בשורק (כ”כ מארי בשרש החיים סדר התיקון עמ’ מ’), וכן “יגרך” (ה’, ה’) כמ”ש מארי במסורת מדויקת.
8. בשלשה מקומות מארי העיר להוסיף מקף בין שתי התיבות, והן: “על-פלגי-מים” (א, ג), “נוסדו-יחד” (ב’, ב’) שתי תיבות מחוברות במקף וקריאתן מלעיל. וכן “את-נחלתינו” (מ”ח, ה’) מחוברות במקף. בשני מקומות מארי השמיט את המקף המסומן במהדורת ההגהה: “אשרי האיש” (א, א), “אמרת ה'” (חי, לא).
9. תיבות שמארי העיר עליהן בהטעמת הדגש (מניתי כ – 125), להשמיט הדגש או להוסיף הדגש.
10. תיבות שמארי העיר עליהן בניקוד השווא (מניתי כ – 280).
11. תיבות שמארי העיר בהן על החטף (מניתי כ – 169).
12. ב – 3393 תיבות מארי העיר בהן על הגעיא, מהתיבה הראשונה בספר במלת “אשרי” (א’, א’) הגעיא רק בשי”ן, ועד לתיבה האחרונה במזמור האחרון במלת “הללויה” (ק”נ, ו’) אין געיא באות ה”א הראשונה.
עוד שתי הערות:
1. בתיבת מרבבות (ג’, ז’) מארי זת”ע הכתיב לי להוסיף על מ”ש בכת”י מסורת מדויקת שהאות הרי”ש מועמדת לבדה, בין ע”י טעם שופר הולך, ובין ע”י מאריך, ושוא הבי”ת מתנועע. וזה לשון התוספת: “ושוב ראיתי בספרים מדויקים דלתוספת ביאור ניקדו הבי”ת בחטף פתח” (וע”ע במסמ”ד לדברים ל”ג י”ז).
2. וזו ההגהה האחרונה. זכיתי וקבלתי ממארי זצוק”ל, כי במלת “ממך” (קל”ט, י”ב) הכ”ף פשוטה נקודה בדגש. כל זה ועוד הרבה ציינו בע”ה ב”נפש יוסף”, עיין שם.
ג. בין מסורת מדויקת לשאר חיבוריו של מארי זצוק”ל.
הגהתינו העיקרית לספר התהילים מיוסדת על מה שמארי זצוק”ל כתב בביאורו מסורת מדויקת על תהילים. וכמ”ש בהסכמה למהדורה ראשונה לתהילים בזה”ל: “ועל-כן הואלתי לכתוב ולהעיר, ועיני הקוראים להאיר, על כל נוסחא נכונה, המקובלת בידינו מפי אנשי אמונה, אלה הם אבותינו ורבותינו, כפי שמסרו והנחילו לנו, אשר בודאי על-פי חכמי הדקדוק היו מדויקים, ועל-פי ספרים כתבי יד עתיקים ודפוסים מדויקים.. ודע בהערה כללית ובקיצור, שבקריאת תהלים יפה כמקובל בידינו מאבותינו ורבותינו על-פי ספרים עתיקים ומדוייקים, אנו דוחים הרבה מתגים וגעיות, שאין בהם לא טעם ולא ריח..”.
הערות נוספות ליקטתי וערכתים במקומם פסוק בפסוק, מתוך שאר החיבורים העוסקים בדקדוק. וכל ההערות הללו מצטרפות ומשלימות את משנתו הדקדוקית של מארי זצוק”ל, מתוך שעיקרן הוא להעיר על דקדוק התיבות בניקוד או בטעם וגעיא.
במספר מזמורים השוותי את הדקדוק עם נוסחת המזמורים שהודפסו בחלקי הסידור כנסת הגדולה. אך ידעתי כי עיקר הדקדוק יבוא ע”פ מה שמארי כתב במפורש או הורה לי להגיה במפורש. אבל נוסחת המזמורים המודפסים בסידורים איננה ראיה אלימתא לקבוע או להכריע בספק הדקדוק, והיא אך נוסחה נוחה לצורכי עריכת הסידור, שלא בהכרח עמדה מלכתחילה במבחן הדקדוקי. ואכן, מארי העיר לי בתיבת “פיפיות” (קמ”ט, ו’) לתקן טעות דפוס שהופיעה בסידורים כמ”ש לקמן, אך לא זכיתי לעסוק לפניו בכל ההגה המשווה כפי הנדרש.
הנה מספר מקומות שבהן ציינתי ב”נפש יוסף” השוואה לכתוב בנוסחת הסידורים, ובהורמנותיה דמארי זצוק”ל עם מה שהערנו בהשוואתם:
1. “פלגי מים” (א, ג): בין שתי התיבות בא מקף כשתי תיבות הסמוכות זו לזו, וע”כ המי”ם נקודה בפתח. כן הורה לי מארי להגיה. ואמנם בסידורו כנסת הגדולה ח”ב וח”ג מנוקד המי”ם בקמץ, אך נראה לי שהנכון הוא כמ”ש בהגהת מארי כאן והמי”ם נקודה בפתח.
2. “בהר” (כ”ד, ג’) הבי”ת דגושה. כך מארי ניקדה בסידורו כנה”ג ח”א השלם והמקוצר בשיר של יום ראשון, וכן בח”ג השלם והמקוצר לאחר ערבית ר”ה, וכך קבעה בהגהת התהילים. אמנם בח”ד השלם והמקוצר לאחר ערבית ומוסף שליוה”כ הבי”ת רפויה. ובספרים המודפסים המדויקים ישנם בדגש ויש ברפה.
3. “עלי” (מ”ב, ו’) נקדנו הלמ”ד בקמץ. כמו שניקדה מארי בסידורו כנסת הגדולה ח”ב במזמור של סוכות. ואמנם במסמ”ד ציין לכמה שיטות וסיים “והבוחר יבחר”.
4. “בכסה” (פ”א, ד’) הכ”ף והסמ”ך נקודות בסגול. מסמ”ד וכ”כ במסמ”ד למשלי ז’ כ’. וכ”כ בשיורי יוסף לסידור כנה”ג ח”א השלם.
5. “רעם” (עוד שם, ח’) הרי”ש קמץ. כן היא במהדורתנו וכן מארי ניקדה בסידורו בשיר של יום.
6. “אבחנך” (שם ושם) אין געיא בחי”ת וע”כ שוא הנו”ן נח, וקריאת החי”ת בקמץ חטוף. כ”כ במסמ”ד. וכ”כ בשיורי יוסף על סידור כנה”ג ח”א השלם.
7. “בית” (פ”ד, ד’) הבי”ת דגושה. וכן מארי ניקדה בסידור ח”א וח”ב וח”ג. אבל בסידור ח”ד היא כתובה רפה.
8. “לחמה” (קמ”ז, ט’) אין דגש באות מי”ם. במהדורה שהגהנו יש דגש ונראה שהוא טעות, וכן מארי ניקד בסידורו בלא דגש.
9. “במלכם” (קמ”ט, ב’) הבי”ת דגש ונראה דצ”ל רפה. כן הוא במהדורה שהגהנו. אמנם, כן הוא בסידור כנסת הגדולה ח”א השלם בשחרית שלחול דגש, אבל בשחרית שלשבת הוא רפה, וכן הוא בסידור ח”א המקוצר הבי”ת רפה, וכן ראיתי בכל שאר חלקי הסידור השלם והמקוצר שהבי”ת רפה, ונראה שכן עיקר בגרסת מארי.
10. “במחול” (עוד שם, ג’) הבי”ת דגש ונראה דצ”ל רפה. וכן מארי ניקדה בסידורו.
11. “פיפיות” (קמ”ט, ו’) אין געיא בפ”א הראשונה. וכ”כ הרמ”ש בישעיה מ”א ט”ו. כ”כ במסמ”מ להפטרת לך לך בישעיה שם, והעיר לתקן ט”ס בסידור כנסת הגדולה מהדורא קמא בסדר הזמירות ובסדר ההבדלה.
ד. תיבות שיש להן שתי מסורות בניקוד
ואין מסורת אחת מוכחת כעדיפה ע”פ חברתה, מארי הורה לי לנקדה ע”פ הניקוד הרווח, או כפי המוכח במסורות דייקניות אחרות (את עיקרן בדקתי לפני מארי זצוק”ל, בהשוואה עם הרב ברוייאר שליט”א במהדורתו ע”פ כתר בן אשר, ואח”כ גם במהדורת הגר”מ מאזוז שליט”א. ועיין היטב במסורת מדוייקת ובמ”ש בנפש יוסף ע”פ הגהותיו). ואלו הן:
1. תיבת “אתה” (ה’, ה’): “ומלת אתה יש ספרים מדוייקים שניקדו האל”ף בקמץ כדינו קמץ באתנח, ויש ספרים מדוייקים שניקדוהו בפתח, ומסרי עליה פתח באתנח, והבחירה בידך”. וניקדנו בקמץ.
2. תיבת “עלי” (מ”ב, ו’): “וַתֶּהֱמִי עָלַי, וכן ומה תהמי עלי בפסוק י”ב, ולקמן (מג, ה), מחלוקת בין הספרים, יש ספרים שניקדו בתיבת עלי הלמ”ד בשלושתן פתח, כמשפטם לפי הדקדוק, כי אין כאן לא אתנח ולא סוף פסוק, ויש שניקדו את שלושתן בקמץ, ויש שניקדו קמייתא ובתריתא קמץ, ומציעתא פתח, והבוחר יבחר, דלא קפדי אינשי בזה”. ניקדנו הלמ”ד בקמץ, והיא כמו שניקדה מארי בסידורו כנסת הגדולה ח”ב במזמור של סוכות.
3. תיבת “יחרש” (נ’, ג’): “וְאַל-יַחֱרָשׁ, בכמה ספרים תיבת ואל מבלי געיא וכן המנהג פשוט שאין גועים, ותיבת יחרש בקצת ספרים הרי”ש בקמץ ובקצתן בפתח והבוחר יבחר, אמנם יותר נכון בפתח כמשפטו לפי הדקדוק, יען שאין כאן לא אתנח ולא סוף פסוק”. וכמו שסיים מארי, כן ניקדנו בפתח.
4. בתיבות “לִירֵאֶיךָ נֵס” (ס’, ו’): “לִירֵאֶיךָ נֵס, יש ספרים שהלמ”ד והנו”ן דגושים, וברוב הספרים רפויים, גם בקריאה ישנם שמדגישים, וישנם שמרפים, והבוחר יבחר כטוב בעיניו”. ניקדנו הלמ”ד רפויים בלי דגש.
5. בתיבת “מַחֲסֶה לִי” (ס”א, ד’): “מַחֲסֶה לִי, במקצת ספרים החי”ת בחטף פתח, ובמקצתן בשוא לבד, והוא נח לדעתם, והבוחר יבחר בדרך אשר יחפוץ, ובכל הספרים הלמ”ד רפה”. ניקדנו בחטף פתח ואין דגש בסמ”ך.
6. תיבת “תרצחו” (ס”ב, ד’): “תְּרָצְּחוּ, מחלוקת בין ראשי המדקדקים בקריאת המלה, כמו שכ’ רבינו יונה בספ’ השרשים שלו שורש התת וז”ל והנני אומר לך כי תְּרָצְּחוּ נקרא בקריאה בשני פנים, האחד בפתחות הרי”ש, וזוהי קריאת בן נפתלי, והשני בקמצות הרי”ש, וזוהי קריאת בן אשר עכ”ל בקיצור. וכ”כ הרד”ק בפירושו ומהר”ש בן מלך במכלל יופי ומסיים בה דאנו סומכים על קריאת בן אשר ע”ש, וכן מסיים גם הרמ”ש ז”ל עיי”ש. אמנם הנה עינינו רואות ואזנינו שומעות, שישנם שקוראים בפתח, וישנם שקוראים בקמץ, כל אחד כפי מה ששמע מאבותיו ורבותיו, וא”כ הרי ישנם שסומכים על קריאת בן נפתלי. ואם נעמוד על פירוש שתי הנוסחאות וההבדל שבינהן, יתברר לנו שגם בימי קדם ישנם שהיו קוראים אותה בפתח כבן נפתלי, וישנם שהיו קוראים אותה בקמץ כבן אשר (עיין מ”ש מארי שם בטוב טעם ודעת והפק רצונך, ע”פ המפרשים ומדקדקים והגמ’ בסנהדרין דף ק”ט ע”א ועוד ספרים), וסיים בזה”ל: “כללא דמילתא כל אחד צריך להחזיק בנוסחתו כפי קבלתו, ותהא זאת חכמתו”. וניקדנו הרי”ש בקמץ והצד”י דגושה.
7. בתיבת “ממדבר” (ע”ה, ז’): “מִמִּדְבַּר הרים, מחלוקת בין הספרים, יש ספרים שהבי”ת בפתח, ויש ספרים בקמץ, וגם המדקדקים הרד”ק ומהר”ש בן מלך והרמ”ש מסברי לה בתרי אפי עיי”ש, גם במנהג אית דנקטי לה בפתח ואית דקמצי, והבחירה בידך”. ניקדנו את הבי”ת בפתח.
8. תיבת “וְכָעַס” (קי”ב, י’): “וכעס, בכל הספרים העי”ן בפתח וכ”כ רש”י עליו בהדיא דחציו קמץ וחציו פתח ע”ש, וכן נמסר עליו במוסרה כאן. אולם הרד”ק בשורש כעס ומהר”ש במכלל יופי כתבו שכולו קמץ ע”ש, וכתב הרמ”ש בקהלת סי’ ה’ שכן נראה ממוסרה רבתא ע”ש, והבחירה בידך”. ניקדנו העי”ן בפתח.
9. תיבת “ירושלים” (קט”ז, י”ט): “יְרוּשָׁלַםִ, ברוב התכאליל כת”י ישנים מחכמי תימן הקדמונים ובמקצת דפוסים הלמ”ד פתח, והוא כמשפטו לפי הדקדוק, כי אין כאן לא אתנח ולא סוף פסוק. אולם לפי המוסרה לעיל סי’ ע”ט הוא נמנה עם היוצאים מן הכלל תמניא דקמיצי עיי”ש במוסרה, והבחירה בידך”. ניקדנו הלמ”ד בפתח.
10. תיבת “ואצרנה” (קי”ט, ל”ג): “וְאֶצֳּרֶנָּה עקב, ברוב המדוייקים הצד”י בחטף קמץ וכן כתבו המדקדקים רבי’ יונה בספ’ הרקמה בשער י”ד ומהר”ש בן מלך במכלל יופי והרד”ק במכלול הביאו הרמ”ש בהדיא עיי”ש. אולם במקצת ספרים נקוד בשווא לבד, ולזה נוטה דעת הרמ”ש ומהר”י צאלח עפ”י ספרים שבדקו, והמנהג בקריאה פשוט בין המון העם בשווא לבד, אבל הדייקנים קורים אותה בחטף קמץ, והבחירה בידך”. ואעפ”כ מארי הגיה לנקד הצד”י בשווא.
ה. יש אותיות שיש בהן שתי מסורות חלוקות, ומארי זצוק”ל קיבל את המסורת הרשומה בספר התהילים שהגהנו בו (הוא הנ”ל). ואלו מהן:
1. “במתנינו” (ס”ו, י”א). במהדורה שהגהנו גירסת הבי”ת דגושה, ויש ספרים שהבי”ת רפה.
2. “בהוללים” (ע”ג, ג’). אין געיא בבי”ת. במהדורה שהגהנו הגירסא הבי”ת רפויה, ויש ספרים שהבי”ת בדגש.
3. “יחרף” (ע”ד, י’). במהדורה שהגהנו הגירסא הרי”ש נקודה צירי, ויש ספרים שניקדוה בסגול.
4. “תחיינו” (פ’, י”ט). במהדורה שהגהנו היא בשני יודי”ן, ויש ספרים שכתבוה ביו”ד אחת.
5. “גדול” (קל”ח, ג’). בספר שהגהנו הגימ”ל דגושה. ויש ספרים שהיא רפה בלי דגש”.
6. “במלכם” (קמ”ט, ב’) הבי”ת דגש ונראה דצ”ל רפה. כן הוא במהדורה שהגהנו. אמנם, כן הוא בסידור כנסת הגדולה ח”א השלם בשחרית שלחול דגש, אבל בשחרית שלשבת הוא רפה, וכן הוא בסידור ח”א המקוצר הבי”ת רפה, וכן ראיתי בכל שאר חלקי הסידור השלם והמקוצר שהבי”ת רפה, ונראה שכן עיקר בגרסת מארי.
ו. דקדוק תיבות מיוחדות בספר התהילים
1. מלת “הללויה” נזכרת בתהילים תשע עשרה פעמים, ובראשונה במזמור ק”ד פסוק ל”ה. כל הללויה שבתהלים כתובה ונקראת כתיבה אחת. ובניקודה, יש געיא בה”א הראשונה, אות הלמ”ד הראשונה בשוא נע, ולתוספת ביאור מארי ניקדה בחטף פתח. אמנם, במהדורה ראשונה, במזמור קל”ה פסוק ג’, תיבת הללויה מופרדת ע”י מקף כך: הללו – יה, כפי שהובאה במהדורת המקור שהגהנו. אולם במהדורה שניה השמטנו המקף לכתבה כתיבה אחת, שכן הוא הכלל הקבוע בדברי מארי זצוק”ל, וכן יש ספרים שכתבוה בתיבה אחת בלא מקף. מכל מקום היא נקודה כנ”ל ככל תיבות הללויה.
2. בכל תיבת “הללוהו”, שהיא תיבה המופיעה רק במזמורי התהילים (נזכרת 16 פעם במזמורי התהילים, בשלושת המזמורים: כ”ב, קמ”ח, ק”ן), אין געיא בה”א, אות הלמ”ד הראשונה בשווא נע, ולתוספת ביאור מארי ניקדה בחטף פתח. וכן הוא בכל תיבות הללוהו.
3. מלת “עדותיך” נתייחדה חמש פעמים רק במזמור קי”ט בתהילים (עוד פעם אחת מלה זו נזכרת בדברי הימים א’ פרק כ”ט פסוק י”ט). וזה הכלל בקריאתה: אם אות דל”ת בלי ניקוד, קריאתה בחולם והוי”ו אינה במבטא. אבל אם הדל”ת נקודה בשווא, היא בשווא נע והוי”ו במבטא בחולם. וסימנם מפורש במסורת מדויקת בזה”ל: “כתוב במוסרה וז”ל תמניא אינון בעניינא באלפ”א בית”א דמפקין וי”ו וסימנם פר”ץ ב”ן דמ”ה עד כאן, והם לפי סדר הסימן פ’לאות עדותיך (אות פ”א קכ”ט) ר’בים רדפי וצרי מעדותיך לא נטיתי (אות רי”ש קנ”ז) צ’דק עדותיך לעולם (אות צד”י קמ”ד) ב’דרך עדותיך (אות בי”ת זה) נ’חלתי עדותיך (אות נו”ן קי”א) ד’בקתי בעדותיך (אות דל”ת ל”א) מ’כל מלמדי השכלתי כי עדותיך (אות מי”ם צ”ט) ה’ט לבי אל עדותיך (אות ה”א ל”ו), כל הני מפיק וי”ו, בשוא מתנועע בדל”ת, והוי”ו מונע בחולם, והם ידועים” עכ”ל.
4. בין תיבות ה”כתיב וקרי” בתהילים, מארי מנה עוד את תיבת “וגדול” (קמ”ה, ח’), וכתב בזה”ל: כתיב וגדול, וקרי וגדל. אין געיא בגימ”ל, והדל”ת בקמץ. וכ”כ רבינו יונה בן גנאח בספר הרקמה (סוף שער כ”ה) וז”ל בקיצור, וכאשר נאמר וגדול חסד בחסרון וי”ו, אף שבכתיב הוא בוי”ו, הנה הוא בקמץ, והוי”ו אינה נחשבת בעבור שנפלה מהמבטא עכ”ל (מסמ”ד למשלי י”ט, י”ט. וכ”כ במסמ”ד איוב י”ז, ט’. אבל במהדורת הרב ברוייאר והגר”מ מאזוז שליט”א לא ציינו כן, אלא רק כתבוה כנוסחת הקרי “וגדל”).
5. בתיבת “יהללו” (נזכרה 6 פעמים בתהילים: כ”ב, כ”ז. ע”ד, כ”א. קט”ו, י”ז. קמ”ח, ה’. עוד שם “יג. קמ”ט, ג. ועוד פעם אחת במשלי בפרק כ”ח פס’ ד’) מארי העיר כי אין געיא ביו”ד ואין געיא בה”א, הה”א נקודה בפתח, והשוא שבלמ”ד ראשונה נע ולתוספת ביאור מארי ניקדה בחטף פתח. והוסיף בזה”ל: “ושמור על הכלל הזה בידך, בכל מלה ששרשה הלל, שאין הבדל בקריאתה בין אם תהיה מקוצרת באותיותיה כמו הללו אל בקדשו (מזמור ק”נ א’), ובין אם תהיה מארכת באותיות נוספות כמו המתהללים באלילים (מזמור צ”ז ז’), אהללה ה’ בחיי (מזמור קמ”ו ב’), ומהללים לשם תפארתך (דבה”י א’ כ”ט י”ג), מלכות ופילגשים ויהללוה (שיה”ש ו’ ט’), ויהללוה בשערים (משלי ל”א ל”א), לעולם הה”א בכולם נפתחת בפתח כאלו שהיא נפרדת לבדה, והלמ”ד נקרא בהנעת השוא, וכך היא המדה שווה בכל דכוותה שמנו אותם במוסרה גדולה וקטנה. ועתה ראיתי להרה”ג שלום יצחק הלוי ז”ל, דבקונטריס דברי שלום שלו עמד לחלק ולחלוק עמ”ש כאן, כך שהוא בחר לעצמו חילוקים דקים דחוקים ורחוקים, באמרו שכל הילול שיש בו צד עבירה כמו זה [ויהללו אותה אל פרעה. בראשית י”ב ט”ו], שהמצרים הללו את שרה אשת איש וכו’, וכן כל מקום שיש בהלול גנאי וכיעור כמו המתהללים באלילים (תהילים צ”ז ז’), קורים אותה מלרע, דהיינו קורים הלמ”ד בשוא נח וכו’ עיי”ש. ואחר בקשת מחילה מעפר משכבו, עם כי חילוק זה אין לו שום שורש ויסוד בדברי חכמי הדקדוק, ופוק חזי דהכי עמא דבר בכל שרש הלל, שמניעים שוא הלמ”ד בכל הללויה, יהללו וכו’, גם כאשר ההלול גרוע כמו, מה תתהללי בעמקים (ירמיה מ”ט ד’), לכולי עלמא השוא שבלמ”ד נע, ואפילו כאשר המהללים והמהוללים כולם גרועים, כמו המתהללים באלילים, לעולם שוא שבלמ”ד נע. כל זה הוצרכתי לכתוב בעבור להוכיח ללומדים דבר אמת” (מסמ”ד בראשית י”ב ט”ו).
6. תיבת “הַיְשּׁוּעָה” (ג’, ט’), היו”ד נקראת רפויה, וכמ”ש במסמ”ד (שם) בזה”ל: “בכמה ספרים מדוייקים שוא היו”ד נח כי אין מאריך בה”א. וכתב הרמ”ש בשם הרד”ק במכלול וז”ל כל הישועה שבמקרא היו”ד רפה עכ”ל, וכן המנהג” (וכן הוא עוד בשמ”א י”ד, מ”ה. ובישעיה י”ב, ג’).
7. תיבת “נַאֲוָה” (צ”ג, ה’), כתב מארי: “כל נאוה שבמקרא לא מפיק אל”ף, בר מן דין” עכ”ל.