הגיל הקובע

בני גד ובני ראובן פונים אל משה בבקשה לקבל את ארץ סיחון  ועוג לנחלה. כך מתארת התורה את פנייתם. “ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יֻתַּן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה, אל תעבִרנו את הירדן” (במדבר לב, ה), בקשה זו מזכירה למשה את חטא המרגלים, שהניאו את בני ישראל מלהיכנס לארץ ואת כעסו של הקדוש ברוך הוא בעקבות חטאם:
“ויחר אף ה’ ביום ההוא וישבע לאמר. אם יראו האנשים העֹלים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה את האדמה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב כי לא מִלאו אחרי” (שם, י-יא).
גיל עשרים שנה ומעלה הנקוב בפסוק יוצר גבול עבה מאוד המשליך על חובות וזכיות של אדם. למדו חז”ל, “שאין בית דין של מעלן (מעלה) עונשין וכורתין” (שבת פט ע”ב) עד גיל עשרים.
פסוקים רבים בתורה ממחישים את עניין גיל הבגרות, נביא כמה מהם, “ויגדל משה ויצא אל אחיו” (שמות ב, יא), דרשו חז”ל: “ויגדל… בן עשרים שנה היה”. “כל העבר על הפקֻדים מבן עשרים שנה ומעלה…” (שמות ל, יד) ועוד.
נשאלת השאלה מדוע דווקא גיל עשרים נבחר להיות הגיל הגבולי ולא כפי שהמשנה “בן שלש עשרה למצות” (אבות ה, כא.), במשפט העברי מקובל שהגיל המכריע בשאלת הבגרות הוא גיל שלוש-עשרה לאנשים וגיל שתים-עשרה לנשים, והרמב”ם מכנם “נקרא קטן ונקרא תינוק” (רמב”ם, הלכות אישות, פרק ב, הלכה י.) .
“קטן שהגדיל… הזכר אחר י”ג שנה והבת אחר י”ב, אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן – מקחו מקח”. (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלה, סעיף ח.)
גיל זה מכריע בשאלת הכשרות לבצע פעולות משפטיות, שהרי “שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר, דין תורה: החרש, השוטה והקטן,(רמב”ם, הלכות מכירה, פרק כט, הלכה א).
כיום במשפט הישראלי, חוק הכשרות המשפטית סוגיית כשרותו של קטין לבצע פעולות משפטיות מוסדרת במשפט הישראלי בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962.
סעיף 4 לחוק זה קובע: “פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו.”
סעיף 3 לחוק, נקבע הגבול בין בגיר לבין קטין: ” אדם שלא מלאו לו 18 שנה הוא קטין; אדם שמלאו לו 18 שנה הוא בגיר.”
עולה שהמחוקק אינו מבחין בין קטינים לגיליהם, וקובע כלל אחיד החל על כל הקטינים ביחס לכל הפעולות המשפטיות כל פעולה של מי שלא הגיע לגיל שמונה-עשרה טעונה הסכמה של נציגו. הוראת הסעיף קובעת גיל בגרות אחיד. אין היא מבדילה בין שלבי גיל שונים אצל קטינים. אין היא מתחשבת בהתפתחות האישית של הקטין היחיד, אלא קובעת כלל נוקשה לכולם.
נמצא שהמשפט העברי והמשפט הישראלי נחלקים בשאלת גיל הבגרות המשפטית, האם יש להתחשב בהתבגרות הקטין המסוים בשעה שבאים לקבוע את כשרותו המשפטית. גישתו העקרונית של המשפט העברי נמנעת מלהסתמך על הכרעה הסתברותית ומתחקה אחר בגרותו למעשה של הקטין ומחייבת לבחון את מידת הבנתו של הקטין בעסקאות מסוימות, לעומת המשפט הישראלי הגיע לגיל 18 לא משנה מצבו הפיזי והנפשי, הגעת לגיל אתה אחראי למעשיך.
נחזור עתה לגיל עשרים שנה ומעלה התורה הבינה כי לכל הדעות גיל עשרים הוא גיל שאדם עומד על דעותיו ויודע היטב מהן התוצאות למעשיו ולכן התורה קבע כי מבין עשרים שנה ומעלה לא יכנסו לארץ המובטחת.
איחולי בריאות איתנה ושבת שלום.