רעיון לפרשת משפטים – לע”נ מו”ר הרב חיים מאיר בן אברהם מרדכי דרוקמן הכ”מ
רוב פרשתנו עוסקת בהלכות בין אדם לחברו, מתוך דגש על עולם המשפט והדין. כמובן שיש ללמוד פרשה זו גם בדרך הפשט ועל פי מדרשי ההלכה שהעלו מתוך פסוקי הפרשה תילי תילים של הלכות בנוגע לצדק ולמשפט. אבל ישנה גם דרך נוספת לקרוא את הפסוקים – דרך הרמז. ישנם פרשנים לא מעטים שאוהבים לקחת את הפסוקים וללמוד מהם מסרים גדולים ועמוקים, למרות שברור שאינם נובעים מפשט הכתוב. בתחום זה עסקו רבים מגדולי ישראל, מכל תפוצות ישראל, ובמיוחד דרך זו של דרשה מאפיינת רבים מגדולי החסידות.
דוגמה לכך ניתן למצוא בפירושו של אור החיים לפרשת השואל כלים מחברו, שבפרשתנו. וכך כותבת התורה:
“וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם: אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם …”
בדרך הפשט משמעות הפסוקים היא שמי שלוקח חפץ מחברו בהשאלה – הוא חייב אפילו אם החפץ נשבר שלא באשמת השואל – באונס. אבל אם הבעלים נמצא עם השואל – הוא פטור מלשלם במקרה של אונס.
בא אור החיים הקדוש ומסביר את הפסוק ביחס לנשמת האדם מול הבורא: וכי ישאל איש מאת רעהו – האדם מקבל את הנשמה בהשאלה מאת הקב”ה – ובפסוקים מופיעות סיבות שונות שגרמו לפגם בנשמה: נגנב, או נשבר, או נשבה או מת – אלו אפשרויות שונות של חטא שקורה באופן חד פעמי או באופן קבוע – מכל מקום לכאורה יכול האדם לטעון ש’בעליו עימו’ ולכן הוא פטור, שהרי בהלכה נאמר שאם אדם שאל כלים מחברו ובאותו זמן החבר נתן לו לשתות או לאכול – זה נחשב השאלה עם הבעלים והשואל פטור. אם כן, אנו, שהקב”ה זן ומפרנס אותנו, מדוע שלא נקבל פטור מעוונותינו בשל הטענה שאת השנשמה אנו שואלים עם הבעלים?
משיב על כך אור החיים – מכיוון שמראש הקב”ה קובע שאנו חייבים במצוות שלו, למרות שהוא זן ומפרנס אותנו – זה דומה לאדם ששואל כלים וגם מבקש מים או אוכל מהבעלים, והבעלים אומר לו שהוא מוכן לתת לו בהשאלה בתנאי שהוא יקבל עליו אחריות מליאה למרות שבעליו עימו. זה נחשב כתנאי מראש – וכל סיכום בין שניים שהותנה מראש – התנאי חל.
מוסיף אור החיים שבכלל אי אפשר לפטור אדם שנידון לפני הקב”ה, בשל דבר שבית דין פוטר אותו ממנו – שהרי יש הרבה דינים שבהם נאמר שפטור בידי אדם, אבל חייב בדיני שמיים. זאת אומרת שלבית הדין האנושי יש מגבלות מסויימות, והשואל בבעלים פטור, אבל בבית דין של מעלה ניתן לחייב גם במקרה זה.
לסיום פילפול נחמד זה, נביא את דברי רבי שמחה בונים מפשיסחא, שמסביר שאכן יש לאדם שחטא יכולת לומר לה’ שהנשמה נחשבת כפיקדון, כהשאלה – ואכן זה יועיל לאדם להפטר מעוונות שונות – בתנאי ש’אם בעליו עימו’. זאת אומרת שאם האדם חי את חייו בתחושה של “שיויתי ה’ לנגדי תמיד”, בהרגשה ברורה ש”מלוא כל הארץ כבודו” – הוא אכן יכול לומר שבעליו עימו ולהיות פטור מעונש על כשלונותיו.
יהי רצון שנזכה כל חיינו לחיות באופן ש”בעליו עימו”.
